Faye Mishna(1), Melissa Van Wert(2) and Kenta Asakura(3) – The best kept secret in social work:  empirical support for contemporary psychodynamic social work practice.  Journal of Social Work Practice 27: 289-303, 2013

 

(1)   פרופסורית לע"ס באוניברסיטת טורונטו, קנדה. לפני שהצטרפה לאוניברסיטה עבדה עשרים שנים בבריאות הנפש של ילד ונוער. למדה פ"T של ילדים.

(2)   תלמידת מחקר (דוקטוראנטית) בחוג לע"ס באוניברסיטת טורונטו, קנדה.

(3)   תלמידת מחקר (דוקטוראנטית)  בחוג לע"ס באוניברסיטת טורונטו, קנדה.

 

גישות בטיפול דינמי שונות בהתאם לתיאוריות שלהן אבל יש להן כמה יסודות בסיסיים משותפים.  בגישות דינמיות עובדים עם ילדים, מבוגרים, זוגות או משפחות במערכים שונים. יש להן ספקטרום רחב של טיפולים, כולל ארוכים או קצרים.  המטרה של המאמר הנוכחי היא להציע סקירה של התמיכה האמפירית הקיימת בפרקטיקה פסיכודינמית ולהדגים את הרלבנטיות של תיאוריות פסיכודינמיות בנות זמננו לפרקטיקה של עבודה סוציאלית. הכותבות הן עובדות סוציאליות שגם מלמדות באקדמיה וגם עוסקות בפרקטיקה של עבודה סוציאלית.

 

תיאוריה ופרקטיקה פסיכודינמיות בנות זמננו

פרק זה יסקור בקצרה שלוש גישות דינמיות מודרניות.

פסיכולוגית העצמי: לדעת קוהוט תחושת לכידות של העצמי ושל הערכה עצמית תלויות בזמינות של התנסויות זולת עצמי או, במלים אחרות, בקשרים אמפאתים עם אחרים. הצרכים של אדם בזולת עצמי מתחילים ביחסיו עם הוריו בילדות, וממשיכים לאורך החיים. מורים, חברים, שותפים ומטפלים הם בעלי הפוטנציאל לספק התנסויות זולת עצמי ובכך לקדם ולשמר את החיוניות והלכידות של העצמי. כאשר צרכי זולת עצמי מתוסכלים שוב ושוב על פני תקופת זמן ממושכת, ובמיוחד בילדות המוקדמת, צפויים קונפליקטים בין אישיים, העדר הערכה עצמית, ופסיכופתולוגיות אחרות. בפסיכולוגית העצמי המטפל משתדל להציע התנסויות זולת עצמי באמצעות הבנה אמפאתית.

 

ע"ס – עבודה סוציאלית

גישת האינטרסובייקטיביות מציעה עקרונות רחבים להבנה של ההקשר האינטרסובייקטיבי שבו מתרחשות תופעות פסיכולוגיות ותוך-אישיות. התפתחות מתרחשת בתוך הקשר של אינטראקציות בין הסובייקטיביות של אנשים, למשל, בין הורה לילד או בין מטפל למטופל. העקרונות המארגנים הם "המסקנות הרגשיות שאדם גוזר מהתנסויות חייו עם סביבתו הרגשית, ובמיוחד הקשרים ההדדיים המורכבים עם הוריו". בטיפול לפי גישה זו הזמינות הרגשית של המטפל היא חיונית לצמיחה ולהתפתחות של המטופל באמצעות חקירה אמפאתית מתמדת. במסגרת זו שברים נחשבים לבלתי נמנעים בכל יחסים. המטפל משתדל לזהות ולתקן שברים ביחסים עם המטופל, מה שמציע הזדמנויות למטופל לפתח עקרונות מארגנים חדשים.

הגישה ההתיחסותית צמחה מתוך התיאוריה הבין אישית, יחסי האובייקט, ופסיכולוגית העצמי. בדומה לתיאורית ההתקשרות של בולבי הגישה ההתייחסותית מחשיבה את הצורך להרגיש ולהשאר מחובר לאחרים כמניע האנושי העיקרי, וקובעת שיחסים מוקדמים בעייתיים עשויים לשבש התפתחויות מאוחרות יותר. תיאורטיקנים התייחסותיים מאוחרים יותר הציעו שיחסים בילדות המוקדמת הם רק ההתחלה, ושהצורך של אנשים בהתייחסות ממשיך לאורך כל החיים. הם סבורים שהתפתחות פסיכולוגית אינה מתרחשת בבידוד, ושיחסים עם אנשים אחרים מעצבים ומקדמים את התפקוד הפסיכולוגי מעבר לילדות. בטיפול המטופל מביא דפוסי התייחסות ותיקים ובעייתיים לתוך הקשר שלו עם המטפל. תפקיד המטפל הוא לזהות דפוסים כאלה ולהציע למטופל התנסות התייחסותית חדשה.

 

רלבנטיות של תיאוריה ופרקטיקה פסיכודינמית בת זמננו לעבודה סוציאלית

תיאוריה ופרקטיקה פסיכודינמיות בנות זמננו מקדמות שני עקרונות מפתח של העבודה הסוציאלית:  (1) הדגשה על היחסים הטיפוליים ו-(2) הפרספקטיבה של האדם בסביבתו.

מאז תחילת המקצוע, עבודה סוציאלית החשיבה תמיד את היחסים הטיפוליים כסימן ההכר שלה. אחת ההתפתחויות הכי משמעותיות בפ"א מאז פרויד היא המעבר מדחפים כמניעים המרכזיים להדגשה על ההקשר ההתייחסותי שבו מתרחשות התפתחות ותופעות פסיכולוגיות. כל הגישות שתוארו לעיל, מעבר להבדלים קטנים ביניהן, מדגישות את השימוש ביחסים הטיפוליים כמנוע לשינוי. דרך היחסים הטיפוליים המטפל מספק למטופל אמפאתיה וסוגים חדשים של התנסויות רגשיות והתייחסותיות. כתוצאה, המטופל מרוויח הבנה מעמיקה של עצמו ושל אחרים, מזהה את כוחותיו, מאתגר ומפתח או מגדיל יכולות להתמודד בצורה יותר יעילה.  גישות אלה מספקות, אם כן, לעובדים הסוציאלים מסגרת שמדגישה את המרכזיות של היחסים הטיפוליים.

מה שמבדיל ע"ס ממקצועות קרובים אחרים היא הפרספקטיבה של האדם בסביבתו. לפי הגישות הדינמיות שהוזכרו לעיל המוקד של הטיפול הוא באדם, לא רק בסימפטומים שלו. בין אם פוגשת את  צרכי הזולת עצמי של המטופל (לפי הגישה של פסיכולוגית העצמי), מכוונת לאיך הסובייקטיביות של המטופל נמצאת באינטראקציה עם אחרים ביחס לעקרונות המארגנים (לפי הגישה האינטרסובייקטיבית), או מספקת למטופל חוויה התייחסותית חדשה (לפי הגישה ההתייחסותית), הגישות הדינמיות בנות זמננו מתמקדות במטופל כאדם ובההקשר הסביבתי שלו (למשל, אנשים אחרים). לפי כל הגישות הללו, אי אפשר להבין את המטופל כישות נפרדת, אלא ניתן להבינו רק בהקשר של סביבתו. לפי גישות אלה יש להבין התפתחות כמתעצבת באופן מתמשך על ידי כוחות בתוך ומחוץ לאדם.  אין להתעלם מהיחסים בין כוחות שונים כמו הביולוגיה של המטופל, חוויות תוך נפשיות, יחסים בין אישיים, והקשרים סוציו-תרבותיים. זה עקבי עם הגישות הביו-פסיכו-סוציאליות, אקולוגיות, והאדם בסביבתו, שהעבודה הסוציאלית באופן היסטורי הדגישה, חינכה וטיפחה. גישות פסיכודינמיות אלה ממוקמות, לכן,  היטב כדי לקדם את המחויבות ההיסטורית  של העוסקים בע"ס להבין ולטפל באדם בהקשר שלו על ידי הרחבה של המוקד הטיפולי מהסימפטומים הגלויים של המטופל אליו כאל האדם בהקשרו.

 

פרקטיקה פסיכודינמית וראיות

פסיכואנליזה הינה תיאוריה ופרקטיקה שהפיקה גוף גדול של ספרות על פני יותר ממאה שנים. הפ"א התפתחה בתיאוריה ובפרקטיקה שלה מאז פרויד. יש עכשיו מספר הולך וגדל של חוקרים ומטפלים פ"ד שבודקים ומדגימים את הראיות לפרקטיקה פ"ד. המחקר בתחום זה הוגבל על ידי מספר גורמים. כמה מטפלים פ"ד מאמינים שראיות אמפיריות הן לא נחוצות או שהמחקר הוא קשה לביצוע בגלל המורכבות של הרעיונות הפ"ד. לפעמים זה אמנם מאתגר לחקור פרקטיקה פ"ד בגלל האופי הממושך של הטיפול, הערפול בניסוח מטרותיו, והרווחים הטיפוליים של יחסי מטפל – מטופל שנוצרים בו. בנוסף, זה לא כל כך אפשרי או הולם לטפל לפי מדריך בטיפול ארוך-טווח, וגם לא אתי ליצור קבוצת ביקורת באמצעות רשימת המתנה או העדר טיפול לאורך זמן. למרות מכשולים אלה הטיפול הפ"ד נחקר בשיטות כמותיות ואיכותיות ובצורה של תיאורי מקרה, אנליזת תוכן, ומחקרים ניסויים.

 

פ"א – פסיכואנליזה

פ"ד – פסיכודינמי

 

 

מחקרי טיפול רבים מודדים רק הפחתה בסימפטומים ספציפיים כמדד ליעילות הטיפול, בעודם מתקשים לתת תשומת לב לרווחים הטיפוליים של יחסי המטפל-מטופל, לקיומם של נושאים נוספים שקשורים לבריאות הנפש, לחצים סביבתיים ודיכוי מערכתי. מטפלים פ"ד בדרך-כלל נוטים להתייחס לנושאים אחרים אלה בטיפול, ומחשיבים תוצאות חיוביות להיות יותר מאשר הקלה בסימפטומים. הם מחשיבים את הסימפטומים לבדם כלא מספיקים להערכת המוצלחות של הטיפול, ולעומת זאת מתמקדים בתוצאות כמו שיפור ביחסים, אינטראקציות משפחתיות תקינות יותר, או עליה בתחושת העצמי בנרטיב האישי.  זו משימה מורכבת למדוד את התוצאה של טיפול פ"ד, ויש ללכת מעבר למדידה של סימפטומים בלבד.  אבל עובדה זו לא צריכה לגרום באופן אוטומטי למסקנה שצורה זו של טיפול היא לא תקפה או לא רלבנטית.

 

פרקטיקה מונחית לפי ראיות (evidence informed practice)

אנחנו טוענות במאמר זה שפרקטיקה של ע"ס צריכה להיות מונחית על ידי ראיות, כך שהמטפלים צריכים להיות בטוחים שהפרקטיקות שלהם עוזרות ולא מזיקות למטופליהם. להשקפתנו ראיות קיימות בצורות רבות, כולל מחקר כמותני ואיכותני, תיאורי מקרה ונסיון קליני, יחד עם שכל ישר. גישה זו לטיפול מונחה ראיות שונה מהמודל המבוסס על ראיות (evidence based practice), אשר זכה לביקורת רבה. טיפול המונחה על ידי ראיות מערב שימוש בראיות אמפיריות כדי להנחות את העו"ס כאשר מתאים, בעודו משאיר הרבה מקום לידע של המטפלים והמטופלים בהשפעה על האינטראקציה הטיפולית.

מחקרים אמפיריים רבים בודקים את היעילות (efficacy) של גישות טיפוליות מסויימות, ומחקרים אלה נחשבים בדרך-כלל לראיות הטובות ביותר לגישה המבוססת על ראיות. היעילות של טיפול מודגמת כאשר הפרוצדורה הטיפולית מביאה לאפקט המבוקש.  מודל היעילות בדרך-כלל מצריך סטנדרטיזציה של הפרוצדורה הטיפולית בצורה של מדריך טיפולי, הקצאה אקראית של מטופלים אשר ממויינים לפי קריטריונים ספציפיים, ובסוף הטיפול – הערכה של מצבם. מחקר יעילות מנוהל בתנאים מאד מבוקרים, ותוצאותיו מוערכות בדרך-כלל במונחים של הפחתה מיידית בסימפטומים. מחקרים טובים מהסוג הזה ניתן לשכפל (על ידי חוקרים אחרים).

 

עו"ס – עובד/ת/ים/ות סוציאלי/ם/ות

לעומתם, במחקרי מועילות (effectiveness) של פסיכותירפיה המחקר המנוהל צריך לשקף את המציאויות של פרקטיקה קלינית ביחס למועילות. גישה טיפולית נחשבת מועילה אם היא אפשרית ויש לה תוצאות מיטיבות עבור אוכלוסיות שונות בעולם הממשי. מחקרי מועילות מתמקדים בלהבטיח שהממצאים הם תקפים מחוץ למחקר וישימים במערכים ריאליים במציאות, וגם בהבנה של איך התוצאות החיוביות מושגות.  באופן טיפוסי, במחקרי מועילות הנבדקים הם מטופלים מרובי צרכים והתוצאות נמדדות במונחים רחבים, כמו שיפור באיכות החיים.  אנחנו מאמינות ששני סוגי המחקרים יכולים לעזור לעבודה הסוציאלית שמחפשת ראיות, ושבנוסף יש צורות רבות אחרות של ידע שרלבנטיות עבורה.

 

תמיכה אמפירית בפרקטיקה פסיכודינמית עם מבוגרים

נעשו כמה סקירות ומטא-אנליזות כדי להעריך את היעילות של טפ"ד. בסקירה שנעשתה בשנת 2006 ושהשתמשה רק במחקרים מבוקרים נמצאו ראיות לכך שטפ"ד הוא יעיל בשיפור עבור דכאוניים, פוביה חברתית, הפרעות חרדה ופאניקה, הפרעות אכילה ושימוש בסמים.

סקירה אחרת שנעשתה באותה שנה העריכה טפ"ד קצרים (עד 40 פגישות) במחקרים מבוקרים בהפרעות חרדה ודיכאון, שהושוו לקבוצת ביקורת של רשימת המתנה, קבוצת ביקורת של טיפול מינימלי, או לקבוצת ביקורת של 'טיפול כרגיל'. המסקנות היו שטפ"ד מוביל לשיפורים בינוניים בסימפטומים ובהסתגלות חברתית.

מחקר שנעשה בשנת 2012 כלל אף הוא מחקרים מבוקרים וקבוצות ביקורת, כאשר המטופלים סבלו ממגוון של בעיות נפשיות, כולל דיכאון, פאניקה, חרדה, הפרעות אכילה, הפרעות אישיות, ושימוש בסמים. המסקנות היו שטפ"ד יכול להיות יעיל בחלק מהמקרים.

סקירה משנת 2009 סקרה מחקרים על טיפול פ"א ארוך טווח, מעל לשנת טיפול או 50 פגישות. בסקירה זו נכללו 19 מחקרים והמטופלים סבלו ממגוון של פתולוגיות בינוניות או חמורות. ברובן, כולל בפתולוגיות החמורות,  נמצאו תוצאות חיוביות בסוף הטיפול ובמעקב של חצי שנה עד 6 שנים.

 

 

טפ"ד – טיפול פסיכו-דינמי

 

המחקר מציע שתוצאות חיוביות של טפ"ד ממשיכות להתקיים גם זמן רב אחרי שהטיפול הסתיים. מטא-אנליזה שנעשתה בשנת 2012 סקרה 46 מחקרים מבוקרים שבסך הכל טופלו בהם 1615 מטופלים עם מגוון של הפרעות רגשיות שכיחות, ומצאה תמיכה אמפירית ליעילות של טפ"ד. מחקרים אלה מציעים שטפ"ד מקדם שינויים בתשתית של המבנים והתהליכים הפסיכולוגיים ותורם לתחומים שונים של בריאות הנפש.

סקירה משנת 2009 שעסקה בהפרעת פאניקה הראתה שטפ"ד (גם מחקרים מבוקרים וגם ניסויים קליניים פתוחים) היה יעיל בהפחתת סימפטומים של הפרעת פאניקה ובשיפור תפקוד פ"ס ודיכאון.

סקירה משנת 2008 עסקה בטיפול בטראומה, והגיעה למסקנה שטפ"ד היה יעיל בשיפור תפקוד ובהפחתת סימפטומים פוסט-טראומטיים. בסקירה אחרת מאותה שנה מצאו שטפ"ד היה יעיל בהפרעות פאניקה ובהפרעת אישיות גבולית וכן בהתמכרות לאופיאטים. במחקר משנת 2007 השוו שלוש גישות לטיפול בהפרעת אישיות גבולית, ונמצא שטיפול הממוקד בהעברה (TFP) הביא לשיפור בסימפטומים, וכן גם לשיפור בתחומים של אימפולסיביות, עצבנות, ותוקפנות.

ראיות נוספות מגיעות מתיאורי מקרה, שבהם קלינאים מנוסים מציגים דוגמאות מטיפולים ודנים בתהליכים הטיפוליים שהתרחשו בהם ובתוצאותיהם.

מחקר משנת 2010 הקליט פגישות טיפוליות בפ"א. שיחות אלו (שהועתקו על הכתב) דורגו על מדדים סטנדרטיים על ידי קלינאים שהיו עוורים ביחס למידע מתי הפגישה התרחשה (בתחילת הטיפול או במהלכו). ניתן היה לראות שאחרי שנה של טיפול היה שיפור משמעותי בתפקוד הפסיכולוגי והחברתי. השיפור המשיך גם אחרי השנה השניה של הטיפול, למשל היכולת למצוא משמעות וסיפוק בחיפוש אחר מטרות ובשאיפות ארוכות טווח. הדירוגים של הקלינאים תאמו את הפרספקטיבה של המטפלים.

 

תמיכה אמפירית לפרקטיקה פ"ד עם ילדים ומתבגרים

יש פחות מידע מחקרי על יעילות של טפ"ד עם ילדים ומתבגרים, בהשוואה לזה הקיים ביחס למבוגרים.סקירה שנעשתה בשנת 2011 בדקה 34 מחקרים אמפיריים, מתוכם 8 מבוקרים. הממצאים היו מעורבים. יש ראיות ליעילות של טפ"ד בטיפול בדיכאון, התעללות, הזנחה, וטראומה.  פחות יעילות הודגמה בטיפול בבעיות התנהגות. בדומה למה שהוראה עם

 

פ"ס – פסיכוסוציאלי

מבוגרים, גם כאן נראה שתוצאות הטיפול הן מושכות יותר, ומחזיקות מעמד גם לאחר שהסתיים. מחקר שנערך ע"י אחת המחברות הראה תועלת של טיפול במשחק עם ילדים שעברו התעללות.  מחקר אחר, שנעשה ב-2009, הראה יעילות של טיפול משפחתי עם ילדים בגיל הגן..

 

עבודה סוציאלית פסיכודינמית וחקר המוח

חקר המוח אישר שהמוח אינו מתקיים בבידוד, אלא נמצא באינטראקציה עם כל האספקטים של החיים החברתיים והרגשיים. הידע שמצטבר לאחרונה תומך במרכזיות של היחסים הטיפוליים המודגשים בטפ"ד. חוקרי המוח טוענים שיחסים אחראים במידה רבה ליצירה ולשינוי של ההתפתחות והתפקוד של רשתות נוירונים במוח. היחסים המוקדמים עם ההורים מעצבים איך הנוירונים מתקשרים זה עם זה ברשתות. המבנה של המוח שמתעצב בגיל צעיר הוא התשתית לאישיות – המחשבות, הרגשות, וההתנהגויות, שמאפיינות את האדם. כאשר ילד חווה טראומה פסיכולוגית זה עלול להוביל לפגיעה בפונקציות המוח, למשל, באזור האורביטו-פרונטלי, שאחראי על הויסות הרגשי, או לגרוי יתר של האמיגדלה, חלק מהמערכת הלימבית שאחראי להערכה של רמות ביטחון וסכנה.

יתכן שהאספקט הכי מבטיח של חקר המוח הוא מחקר שמדגים את הטבע המסתגל של המוח. גם אחרי הילדות נוירונים ממשיכים להתפתח (נוירוגנזה) ונוצרים קשרים חדשים בין הנוירונים (נוירופלסטיות). יש ראיות שהמוח הוא גמיש מאד, ולכן עובדים סוציאלים יכולים לכוון התערבויות שנועדו להסתגלות המוח. אלו ראיות שתומכות בטפ"ד, שבו עובדים סוציאלים מנסים לספק למטופליהם חוויה התנסותית חדשה שהיא מתקנת, באמצעות היחסים הטיפוליים.

 

דיון ומסקנות

מחקר מאפשר לבחון ולעדן את ההנחות שנמצאות בבסיס של התיאוריה והפרקטיקה של טפ"ד, ולכן יכול לקדם ידע, לזהות אזורים לשיפור, ולעזור בקידום פרקטיקה פ"ד בע"ס. חשוב לקחת בחשבון גורמים שתורמים לתוצאות חיוביות או שליליות בתוך הגישה הטיפולית.  עוד ב-1936 הוצע שגורמים משותפים אחראים במידה רבה לתוצאות הטיפול, ומאז יש עניין רב במהותם של גורמים אלה. בהסתמך על מטא אנליזות של פסיכותירפיות, שמו לב שלמרות שבדרך כלל אנשים משתפרים כתוצאה מטיפול, יש הבדלים מסויימים בין גישות טיפוליות שונות. היחסים הטיפולים, שהם רכיב מרכזי בטפ"ד בן זמננו, הם גורם משותף משמעותי בקביעה של תוצאה חיובית לטיפול. אכפתיות, חמימות, אמפתיה וקבלה על ידי המטפל נמצאו כאחראים יותר מכל לתוצאות חיוביות בטיפול. 30% מהשונות בתוצאות של הטיפול נובעות מיחסי המטפל-מטופל, מעבר לגישות הטיפוליות השונות.

יש לקחת בחשבון שהתנאים שבהם מתקיים מחקר עשויים להיות שונים מאד מהתנאים בהם מתקיימת עבודה סוציאלית בשירותים הקליניים. בשדה טיפול הוא בדרך-כלל יותר גמיש מאשר במחקרי היעילות, משך הטיפול אינו קשיח, והאסטרטגיה הטיפולית יכולה להשתנות אם האסטרטגיה שהתחילו איתה לא עבדה.  כמו כן, מטופלים בחיים הממשיים בדרך-כלל מתמודדים עם הרבה נושאים ולא רק עם הפרעה פסיכולוגית יחידה, ולכן התוצאות אליהן אנו מייחלים כוללות שיפור כללי בתפקוד יותר מאשר הפחתה בסימפטומים.  לכן קשה לדעת אם גישה טיפולית שנמצאה יעילה במחקר היא שימושית בעבודה הקלינית. לכן אנו טוענות שחשוב לשלב ידע שהושג ממחקר אקספרימנטלי עם ידע שהושג ממקורות אחרים, כמו מחקר איכותני, ניתוח של תיאורי מקרים, ומחקרים שבוצעו במערך קליני ממשי, כמו מהנסיון הקליני שלנו.

יש דאגה הולכת וגדלה מזה שתוכניות רבות לעבודה סוציאלית אינן מלמדות יותר טפ"ד, אלא מעדיפות  מודלים של עבודה לפי מדריך (manual) שמתמקדים בעיקר בהפחתת סימפטומים. עובדים סוציאלים הם באופן היסטורי ואתי מחוייבים לעבוד עם האוכלוסיות היותר פגיעות ויותר מדוכאות של החברה. הלקוחות שלנו לעתים קרובות מתמודדים עם הרבה נושאים קליניים, וחווים דיכויים מכיוונים שונים (כמו גזענות, מיננות, הומופוביה, מעמדיות), ומקבלים עזרה משירותים רבים. בהתחשב בטווח הרחב של נושאים קליניים וגורמים הקשריים שנוכחים במערכי העבודה הסוציאלית, מודלים טיפוליים שנועדו להפרעה אחת ספציפית עשויים להיות לא מתאימים לפרקטיקה של ע"ס. לכן למורים של הע"ס יש אחריות לקדם גישות של מחקר ופרקטיקה שתומכות ומשקפות את המורכבות ואת ההקשר של הצרכים של הלקוחות שלנו. אנחנו מאמינות שגישות פ"ד עכשוויות, ששמות את המוקד ביחסים הטיפוליים ובגישה של האדם בסביבתו, צריכות לחזור להשתלב בחינוך של הע"ס.

במאמר זה הראינו שיש גוף גדול של ראיות ממתודולוגיות מחקריות שונות שתומכות ביעילות ובמועילות של טפ"ד. לכן חיוני שחוקרים ומטפלים בע"ס ימשיכו לנהל מחקר על גישות פ"ד עכשוויות, שמשלימות את הפרקטיקה של הע"ס. אם הממצאים יהיו זמינים ונגישים לעובדים הסוציאלים זה יקדם את הישום של פרטיקות אלה בתוך העבודה הסוציאלית. באמצעות העלאה של המודעות לתמיכה האמפירית הקיימת אנחנו יכולות להבטיח שה'סוד הכי שמור' בעבודה סוציאלית לא יהיה יותר סוד.