(H. Guntrip – Schizoid Phenomena, Object Relations, and The Self. (1974

סיכום על ידי צבי גיל

 

חלק ראשון: תיאור קליני של האישיות הסכיזואידית

 

פרק 1: האישיות הסכיזואידית והעולם החיצוני

 

המצב הסכיזואידי:

 

תמונת האדם הסגור בעצמו (The picture of the shut-in individual)

תלונות על היותו  'חסום' (cut off, shut off), מחוץ למגע, רגשות ריחוק או זרות, דברים לא ממוקדים או לא מציאותיים, לא מרגיש יחד (בהיותו) עם אנשים, אין טעם לחיים (the point goes out of life), אובדן עניין, הדברים נראים הבלותיים וחסרי משמעות. מטופלים בדרך-כלל קוראים למצב זה 'דיכאון', אך אין לו התחושה הפנימית הכבדה, האפלה, של דעיכה, כעס, אשמה, שמאפיינים דיכאון. דיכאון הוא מצב נפשי מוחצן, שבו המטופל מפנה אגרסיה כלפי עצמו, כחלק ממאבק שלו לשחרר את הכעס והאגרסיה שבתוכו כלפי חוץ. המצבים שמתוארים לעיל מתאימים יותר להיות 'מצבים סכיזואידיים'. הם אינטרוברטיים. בעוד דיכאון מתייחס לאובייקטים, האדם הסכיזואידי ויתר על אובייקטים, אף כי עדיין צריך אותם.

יחסים מוחצנים התרוקנו באמצעות נסיגה מסיבית של עצמי ליבידינלי אמיתי. פעילות מנטלית יעילה נעלמה לתוך עולם פנימי נסתר. האגו המודע מרוקן מרגשות ופעולות חיות, ונראה לא מציאותי. פעילויות בעולם הפנימי מרומזות על ידי חלומות ופנטסיות, אך האגו המודע  מדווח עליהם כאילו היה צופה ניטרלי. העמדה ביחס לעולם החיצוני היא אחידה – חוסר מעורבות ותצפית ממרחק, בלי להרגיש. מצבים סכיזואידיים יכולים להתחלף עם דיכאון, ולעתים הם מופיעים ביחד. ההגנה מפני החרדות היא להשאר מחוץ למגע ומחוץ להשגה מבחינה רגשית. המצב הסכיזואידי הוא קודם כל מאמץ לבטל יחסי אובייקט חיצוניים ולחיות בדרך מנותקת ונסוגה.

 

לחיות בעולם הפנימי:

הצורך באובייקט וביחסי אובייקט פנימיים:

לפי פיירברן, המטרה של הליבידו אינה עונג, או סיפוק סובייקטיבי, אלא האובייקט עצמו. העונג הוא הסימן לאובייקט.

הסכיזואיד המונע על ידי החרדה מנתק את עצמו מיחסי אובייקט כאשר קשיים בהשגה ושימור יחסי אובייקט טובים הם רבים מדי. היחסים עם אנשים פוגשים יותר מדי חרדה וקונפליקט, ואז נעשים מאמצים נואשים להכחיש ולסלק את הצורך הבסיס הזה. האדם נסוג (withdrawn) לתוך קונכיתו, קובר את עצמו בעבודה אימפרסונאלית, מבטל יחסים עם אנשים ממשיים, מקדיש עצמו לאבסטרקציות, אידיאלים, תיאוריות, ארגונים, וכן הלאה. נסיונות אלה בדרך-כלל נכשלים, כי הם מנסים להכחיש את טבענו. ככל שהאדם מונע את עצמו מיחסים עם בני אדם בעולם הממשי, הוא נופל יותר לתוך יחסי אובייקט דמיוניים, בעולם המנטלי הפנימי, עד שבמצב פסיכוטי הוא חי רק בעולם פנימי. אך זה עדיין עולם של יחסי אובייקט. אבדן כל יחסי אובייקט יהיה משול למוות נפשי.

יחסי אובייקט טובים נשארים בזיכרון. יחסי אובייקט מופנמים כאשר הם רעים. למשל, כאשר האובייקט משתנה או מת, אובייקט 'רע' כזה אינו ממש מעובד, אלא נשאר כאובייקט 'זר', שיש להשליכו. אובייקטים רעים מופנמים כי איננו יכולים לקבל את התכונות הרעות שלהם. אנו מסלקים אותם מהמציאות החיצונית, אך לא יכולים להסתלק מהם לגמרי, איננו יכולים לשלוט  בהם במציאות החיצונית, ולכן מנכסים אותם, משנים אותם, ומאלצים אותם להשתנות לאובייקטים טובים, בעולם הנפשי הפנימי שלנו.  אובייקטים אלה, אם כן, אף פעם לא משתנים: הם נשארים דוחים, אדישים, או עוינים עבורנו. יש לציין כי אובייקטים אלה אינם רק פנטסיות. אובייקטים במהלך החיים מופנמים תוך איחוי עם סטרוקטורות שכבר קיימות של אובייקטים מופנמים. מצבים במציאות החיצונית מתפרשים לפי מצבים פנימיים אלה , הקיימים בלא מודע הפנימי והלגמרי נפשי.

פסיכודינמיקה של העולם הפנימי:

לפי הגישה האורתודוקסית (פרויד-אברהם) פסיכוזות ונוירוזות מקורן בעצירה של ההתפתחות הליבידינלית בנקודת קיבוע בחמש השנים הראשונות של החיים: סכיזופרניה היא קיבוע בשלב במציצה האוראלית, מאניה דפרסיה בשלב הנשיכה האוראלית, פרנויה בשלב האנאלי המוקדם, אובססיות בשלב האנאלי המאוחר, והיסטריה בשלב הפאלי או בתחילת השלב הגניטאלי.  פיירברן מציע תיאוריה שונה, שמבוססת לא על גורלם של דחפים ליבידינאליים, אלא על הטבע של היחסים עם אובייקטים רעים פנימיים. לפי תיאוריה זו המצבים הסכיזואידי והדפרסיבי הינם שני טיפוסים יסודיים של תגובה ליחסי אובייקט רעים, שתי הסכנות הסופיות שיש להמלט מהן, והם נובעים מקשיים הנחווים ביחסי האובייקט בשלב האוראלי של תלות ילדית מוחלטת.  פרנויה, אובססיות, היסטריה ופוביות הן ארבע טכניקות הגנתיות להתמודדות עם אובייקטים פנימיים רעים ולהמנעות ממצבים דפרסיביים או סכיזואידיים. הנוירוזות הן הגנות כנגד מצבים פנימיים של אובייקט רע, שאחרת היו גורמים למצבים שהם דפרסיביים או סכיזואידיים. מצבים אלה נגרמים על ידי סיטואציות חיצוניות רעות.

מה שיש לעשות בטיפול, לכן, הוא לעזור למטופל לנטוש טכניקות לא מוצלחות אלה שאינן פותרות את הבעיה, ולמצוא את האומץ להיות מודע למה שנמצא מעבר למאבקים יוצרי סימפטומים אלו, עם אובייקטים פנימיים רעים. במלים אחרות, להסתכן בחזרה למצבי האובייקט הרע הבסיסיים שבהם הם מרגישים שנופלים לאחת משתי הסכנות הנפשיות הסופיות, דפרסיה או אבדן סכיזואידי של אפקט (רגש) בעצמי המודע.

תגובות דפרסיביות וסכיזואידיות

כאשר אתה אוהב מישהו שאינו מחזיר לך אהבה, אתה יכול להגיב באחת משתי דרכים. אתה יכול לכעוס ולזעום על התסכול, ולרצות לתקוף את האובייקט הרע כדי להכריח אותו להיות טוב ולהפסיק לתסכל אותך. זה עשוי להוביל גם לדיכאון, באשר הוא מעורר את הפחד שהשנאה תהרוס את האדם שאתה צריך ואוהב, פחד שהופך לאשמה:  love made angry

התגובה השניה מוקדמת ובסיסית יותר. אתה יכול להפוך יותר ויותר  רעב ומלא השתוקקות כואבת, ותשוקה לחוש באופן מלא ומוחלט את אובייקט האהבה. זוהי הבעיה הסכיזואידית – אהבה שהופכת לרעב. בעוד הדיכאון הוא הפחד שהאהבה תהרוס, ההתבדלות הסכיזואידית הינה הפחד שעצם הצורך באהבה יהרוס.

הבדל זה בין העמדות הולך ביחד עם הבדל בהופעה של האובייקט. הסכיזואיד רואה את האובייקט כמשהו נחשק, שממנו יש להמנע על מנת שלא להרוס אותו. הדפרסיבי רואה את האובייקט  כשנוא, כדוחה, שיש להרוס אותו, כדי לפנות מקום לאובייקט טוב. הסכיזואיד רעב לעריק נחשק: הדפרסיבי רצחני ביחס לשודד שנוא.

שתי הצורות היסודיות של אובייקטים  פנימיים רעים הן, איפוא, המרגש והדוחה. במשך השנים, הרבה דמויות חיצוניות מציאותיות נבלעות על ידי ריבוד ועל ידי איחוי, אך שני אובייקטים רעים פנימיים אלה נשארים בקרקעית הנפש כשני אספקטים של שדי האם. הם תמיד שם, וחלקים של האגו מקיימים איתם יחסים מטרידים, כך שהדפרסיבי תמיד נוטה לכעס, והסכיזואידי מעוּנה, נעשה רעב, ונסוג. הדפרסיבי מפנה את כעסו ותוקפנותו כלפי עצמו, ומרגיש אשם. הסכיזואיד נסוג מהמצב הבלתי נסבל ומשתדל לא להרגיש כלום.

העמדה הדפרסיבית הינה מאוחרת יותר ומפותחת יותר מהעמדה הסכיזואידית, מפני שהיא אמביוולנטית. השודד השנוא הוא באמת אספקט של אותו אדם שיש אליו צורך ותשוקה.

מלאני קליין הראתה שאמביוולנציה מגיעה לשיאה בשלב הגמילה, כאשר התינוק למד לנשוך, ויכול להגיב בצורה סדיסטית. אהבה ושנאה חוסמים זה את זה. התינוק תוקף את האובייקט לתוקפנותו וגם מזדהה איתו, מרגיש אשם ומעורב בגורלו האמיתי או הדמיוני של האובייקט. שנאה של האובייקט כרוכה בשנאה של העצמי: אתה סובל עם האובייקט שאתה תוקף מפני שאינך יכול להניח לו, ואתה עדיין מרגיש אחד יחד איתו. מכאן האשמה והדיכאון הידועים אחרי התאבלות. אתה מרגיש אשם, כאילו הרגת את האדם שאבד לך, ומדוכא כאילו אתה מתָ יחד איתו.

מהי המשמעות של שנאה? היא אינה ההיפך המדוייק של אהבה, שהוא אדישות. שנאה היא אהבה שהפכה לכעס בגלל דחיה. אנחנו יכולים לשנוא אדם רק אם אנחנו רוצים באהבתו. שנאה היא ביטוי לצרכי אהבה מתוסכלים, מאמץ להרוס את הצד הדוחה הרע של אדם, בתקווה שהצד הטוב, המגיב, ישאר זמין. זה (בעצם) מאבק לשנות את האדם (האובייקט). החרדה היא ביחס לסכנה שהשנאה תהרוס את שני הצדדים, והדרך הקלה לפתור את זה היא למצוא שני אובייקטים, לאהוב את האחד ולשנוא את האחר.

תגובה מוקדמת לכעס היא, איפוא, הגזמה בצורך. תשוקה הופכת לרעב, ורעב לחמדנות, שבה הרעב מפחד לאבד מה שהוא רוצה (צריך). חוסר ביטחון ביחס לאפשרות להשיג את האובייקט גורם לתשוקה נואשת להשיגו פנימה לגמרי, לבולעו.

החוויה של פחד לאבד את הכל מביא לנסיגה כללית מכל אפשרות של יחסים חיצוניים. הרגש (האפקט) הסכיזואידי המיוחד שהוא תוצאה של זה הוא ריקנות (futility).  בעוד הדפרסיבי מפחד לאבד את האובייקט, הסכיזואיד מפחד לאבד את עצמו, משום שכל היחסים שלו הם פנימיים, בעולם הפנימי שלו, אינטרוברטיים.

 

היחס של הסכיזואיד לאובייקטים חיצוניים (צורך ופחד ביחסי אובייקט)

האובייקט כעריק נחשק או 'אובייקט שצריך אותו' הוא זה שממנו הסכיזואיד נסוג. הסכיזואיד רגיש מאד ומרגיש מהר מאד (כאשר) לא רצוי, משום שבעולמו הפנימי הוא תמיד ננטש. כאשר הוא מתעמת עם ה'עריקים הנחשקים', הוא מרגיש בהתחלה מאד רעב, אבל אחר כך מכחיש את רעבונו. הוא לוקח בחזרה את הליבידו שלו מאובייקטים שאינו יכול להשיג. עמדתו היא  פחד ואימה יותר מאשר כעס ואשמה.

הפחד מלבלוע את האובייקט:

הרצון לבלוע הוא כדי שהאובייקט לא יוכל להלקח (לנטוש). המקור (שהוא השַד) אינו מספק גם כאשר ישנו, משום שקיים פחד שהוא יכול להעלם כל רגע. המדיניות שננקטת היא, לכן, במקום לקחת את החלב מהשד – לקחת את השד כולו.  לפי פיירברן, המצבים הפרנואידי, האובססיבי, ההיסטרי, ואולי גם הפובי, מייצגים לא פיקסציות בשלבים ליבידינליים מסויימים, אלא מגוון של טכניקות להגנת האגו מפני השפעתם של קונפליקטים ממוצא אוראלי.  הגישה החמדנית, הבולענית, האינקורפורטיבית, מובילה לפחד שהאובייקטים החיצוניים האמיתיים יהרסו ו/או יאבדו.

הדילמה הנוראה של הסכיזואיד, לפי פיירברן, היא שהאהבה עצמה הורסת, ולכן הוא אינו מעז לאהוב.

האגו של הסכיזואיד ברמה המודעת ובעולם החיצוני עובר דהליבידינליזציה, ולכן אינו חווה עניין באובייקטים (חיצוניים). רעב אינקורפורטיבי, סדיסטי-אוראלי, לאובייקטים, מייצר חרדה בלתי נסבלת ביחס לבטחונם וקיומם, ולכן הוא נסוג. האגו הסדיסטי-אוראלי הנסוג צריך להשמר מודחק, ונשאר פעיל בעולם הפנימי בלבד.

תגובות סכיזואידיות למזון ולאכילה:

תגובותיו של הסכיזואיד לאנשים ולאוכל הן במהותן דומות. הן יכולות להיות מתוארות על ידי הצורך לנכס (possess) ולשלב (incorporate), המעומת על ידי הפחד לקבל, לקחת, ולבלוע. יש תנודה מתמדת בין אכילה מתוך רעב לביו סירוב לאכול, בין השתוקקות לאנשים לבין דחייתם.

מצב ההעברה:

הטיפול במטופל סכיזואידי מביא בדיוק את בעיית היחסים בין המטופל למטפל. התסכול של הצרכים הליבידינליים של המטופל בסיטואציה הטיפולית יכול להביא לתגובות סכיזואידיות. המטופל משתוקק לאהבתו של המטפל. אך הדאגה היציבה, העקבית, והאמיתית של המטפל אינה נתפסת על ידי המטופל, מבחינה רגשית, כאהבה ממש, במובן הליבידינלי שלה. לכן המטופל חווה את המטפל כקר, אדיש, משועמם, לא מתעניין, לא מקשיב, דוחה, עסוק במשהו אחר, כאשר הוא, המטופל, מדבר. המטפל מרגש בנוכחותו אך זה לא מספק את המטופל, ולכן הוא חש רעב.

במצב זה המטופל מתחיל להרגיש שהוא רע למטפל שלו, מבזבז את זמנו, מדכא אותו על ידי הסיפור הבלתי כלה של צרותיו. המטופל רוצה אך פוחד, שדרישותיו מהמטפל אינן לגיטימיות. המטופל נע בין ביטוי של הצורך לבין פחד ממנו. אלה מכתיבים את היפוכם של היחסים המקוריים: המטופל יהפוך להיות פסיבי, ויחווה את המטפל כבולע אותו באופן אקטיבי. מצב כזה יכול להוביל לבלבול אצל שניהם.

האובייקט כבולע את האגו.

הפחד  של המטופל, שיבלע את האובייקט, מקביל לפחדו שלאחרים יש אותה 'מדיניות בליעה' ביחס אליו. כתוצאה מכך המטופל נעשה קלאוסטרופובי, ומבטא זאת בדרכים האופיינייות לו – מרגיש מוגבל, קשור, כלוא, לכוד, חנוק.

יחסים כבליעה הדדית:

יחסים נחווים כמסוכנים מכדי להכנס אליהם. נראה, לכן, שאין ברירה אלא לסגת מהם, כדי למנוע אובדן עצמאות ואפילו את אובדן העצמי. האגו מחפש ביטחון באמצעות המנעות מאובייקטים בכלל.

 

הנסיגה מאובייקטים:

תוכנית ה'פנימה החוצה'

הדילמה הקבועה בה נמצא הסכיזואיד היא שהוא אינו יכול להמצא ביחסים עם אדם אחר, אך גם לא יכול להמצא מחוצה להם, בלי להסתכן באובדן של האובייקט ושל עצמו. מופיעות כאן הזדהות והרצון לבלוע. ההזדהות היא פסיבית, הבליעה (אינקורפורציה) אקטיבית. ההזדהות יכולה להיות מורגשת כהבלעות במישהו אחר, האינקורפורציה היא הרצון לבלוע את האובייקט לתוך העצמי.  הזדהות מציעה רגרסיה למצב הרחם, ודחפים אינקורפורטיביים שייכים לשלב שלאחר הלידה, מצב אורלי עם השד. מצב זה בכללותו קודם להתפתחות הקומפלקס האדיפאלי.

המטופל הסכיזואידי מרגיש שצרכיו ואהבותיו הן חלק ממנו עצמו ואלה מאלה, ולכן כאשר הוא חווה נטישה או פרידה הוא מרגיש לא בטוח ואבוד. אך כאשר הוא נפגש ומתאחד מחדש הוא מרגיש נבלע, ומאבד את האינדיבידואליות הנפרדת שלו, באמצעות רגרסיה לתלות אינפנטילית.  לכן הוא תמיד יוצר יחסים בשביל הביטחון, ובאותו זמן גם שובר אותם, בשביל החופש והעצמאות שלו. זה כמו המאבק בין החזרה לרחם והרצון להוולד, בין הופעת האגו והבדלותו מהאדם שאוהבים.  הסכיזואיד אינו יכול להיות לבד, ובאותו זמן הוא נלחם נואשות כדי להגן על עצמאותו.

תוכנית ה'פנימה החוצה' זו היא אולי המאפיינת ביותר את הביטוי ההתנהגותי של הקונפליקט הסכיזואידי. זה גורם לשינויים בחיי הנישואים, בדיור, בלבוש, בעבודה, בתחביבים, בחברים. סכיזואידים לא יכולים להתחייב ליחסים בצורה יציבה וקבועה – הם תמיד צריכים אהבה, אך תמיד פוחדים להקשר.

 

ויתור על יחסים רגשיים עם אובייקטים חיצוניים

התנודה של פנימה – החוצה היא כמובן הרסנית מאד לקיום רצף בחיים, ומעוררת רמה גבוהה של חרדה. במצב כזה עשויה להתקיים נסיגה גמורה מיחסי אובייקט, והאדם נעשה לגמרי סכיזואיד (גם כלפי חוץ), בלתי מושג מבחינה אמוציונלית. זה מצב של אפאתיה רגשית, שבו המטופל אינו סובל משום רגש, אינו חווה חיבה או כעס. כעת הוא מוסווה בהצלחה. האגו המודע נעשה יותר מערכת מאשר אדם, מכשיר מאומן וממושמע ל'עשיית הדברים הנכונים והנחוצים', בלי שרגש אמיתי יהיה מעורב: חובה במקום חיבה. נטיה אובססיבית לעשות את הדברים 'כסדרם'. ניתן ליצור רושם של דאגה ועניין באחרים. זה לא מודע, ופורץ לתודעה בצורת חרדה רק כאשר יש הזדהות עם האחר הסובל.

טיפוסים רבים של בני אדם הם בעצם סכיזואידיים שימושיים. אנשים שעובדים קשה, חבר כפייתי ולא אנוכי, מארגן יעיל, אינטלקטואלים בולטים – כל אלה יכולים להשיג הישגים רבי ערך, אך מאחורי זה נעדר רגש, נעדרת רגישות לרגשותיהם של אחרים, למניעיהם. אך ההדחקה הסכיזואידית של רגשות והנסיגה מיחסים רגשיים יכולה להוביל לתוצאות יותר מרחיקות לכת  – להתמוטטות של המאמץ הקונסטרוקטיבי. האדם שכביכול דואג נעשה לא מעוניין; העולם נעשה הבלותי ולא ממשי; האגו חווה ניכור. במצב זה יתכן אקט התאבדותי בדרך קרה ומחושבת. המטופל מרגיש שההרגשות שהוא מפגין כלפי אנשים הם לא אמיתיים, ואולי הוא בעצמו אינו נחוץ ומיותר.

 

טבע הבעיה הסכיזואידית (נסיגה להזדהות).

הזדהות ותלות אינפנטילית

הבעיות הסכיזואידיות כרוכות בהזדהות, שהיא הצורה האינפנטילית המקורית ליצור יחסים עם אובייקטים והזדקקות אליהם.

הסכיזואיד מסתבך בבעיות בהפעלה של התוכנית 'פנימה – החוצה' שתוארה לעיל, ואינו מסוגל לקיים יחסי אובייקט אמיתיים. במצב כזה הוא שוקע לנסיגה, ואז ההזדהות משמשת רק כאמצעי לביטוי של האגו שלו. קשייו ביחסי אובייקט נובעים משקיעתו בהזדהות, שאליה הוא יכול תמיד לסגת, ושאליה הוא תמיד מוטל בחשאי. מטופל אחד אמר שכאשר הוא מחוץ לבית, הוא מרגיש שאיבד משהו; אך כאשר הוא בבית הוא מרגיש כלוא. הזדהות היא הסיבה לכפייתיות של רגשות כמו התאהבות. ההזדהות מתבטאת במגוון של דרכים מעניינות, כמו הפחד מלהקבר בחיים, דהיינו, להבלע לתוך משהו אחר, חזרה אל הרחם. זה מבוטא גם בדחף ההתאבדותי לשים את הראש בתנור גז, או בנטיה ללבוש את הבגדים של מישהו אחר.

ההזדהות היא הבעיה המרכזית ביחסיו של הסכיזואיד עם העולם החיצוני כי היא מובילה לסכנה של תלות יתר באובייקטים, יוצרת את הפחד מהבלעות בהם, ומעודדת את ההגנה של ניתוק מנטלי. הנסיגה הסכיזואידית המקורית מעולם חיצוני בלתי מספק מחוזקת על יד מכשול נוסף זה של ניתוק כהגנה נגד יחסים מסוכנים. מטופלת אחת הזדהתה עם עבודתה כאמצעי לשמר את אישיותה בלי לסכנה ביחסים קרובים. היא אמרה שתתאבד כאשר תפרוש לגימלאות, כי אז היא לא תהיה אף אחד.

 

פירוק ההזדהות: חרדת פרידה ולידה מחדש נפשית

הדחף הרגרסיבי להשאר בהזדהות למען הנוחות והביטחון מתעמת עם הצורך ההתפתחותי לפרק את ההזדהות ולהתמיינות (דיפרנציאציה) של העצמי כאישיות נפרדת. קונפליקט זה יוצר את תוכנית ה'פנימה – החוצה'. הסכיזואיד מתחיל לאבד את עצמאות רגשותיו, מחשבותיו ופעולותיו, בגלל הזדהויותיו, כאשר יחסיו עם אדם אחר לובשים איזה ממשות אמוציונלית. דחפים התאבדותיים יכולים, לאמיתו של דבר, לסמל לידה מחדש. המאבק לפרק את ההזדהות הוא ארוך וקשה. מקור אחד לחרדה הוא שהפרידה יכולה לגרום למעורבות רגשית, לא להתפתחות ולגדילה טבעיים, אלא להתפרצות אלימה, כועסת, הרסנית. המקור העיקרי לחרדת הפרידה הוא האיום באובדן האגו.

 

מאפיינים סכיזואידיים:

אינטרוברסיה: הסכיזואיד מתואר כמנותק מעולם המציאות החיצונית, במובן הרגשי של המלה. תשוקותיו ומאמציו הליבידינליים מכוונים פנימה, לעבר אובייקטים פנימיים, והוא חי חיים פנימיים אינטנסיביים, המתגלים לעתים בעושר המפתיע של פנטסיות וחיי דמיון, אף כי חיי הדמיון שלו הם סודיים מאד, לעתים אפילו מהעצמי המודע שלו. האגו שלו מפוצל. המחיצה בין העצמי המודע והלא מודע שלו יכולה להיות מאד דקה, ועולם האובייקטים והיחסים הפנימיים עלול להציף ולשלוט בתודעה. למטה מרמת אובייקטים פנימיים זו נמצא המצב הסופי של 'חזרה אל הרחם' של הסכיזואיד האינטרוברסיבי הרגרסיבי.

נסיגה, ניתוק מהעולם החיצוני, הינה הצד השני של המופנמות.

נרקיסיזם: אובייקטי האהבה של הסכיזואיד נמצאים בתוכו, והוא עוד מזדהה איתם, כך שההשקעה הליבידינלית שלו היא בעצמו. התופעות הנורמליות של אוטוארוטיזציה  ונרקיסיזם כמו מציצת אגודל, חיבוק עצמי, וכדומה, מבוססות על הזדהות. אוטוארוטיציזם הינו יחס עם אובייקט חיצוני שמזוהה עם העצמי, למשל אגודלו של התינוק במקום שד האם.

סיפוק עצמי: סיפוק עצמי אינטרוברטי, נרקיסיסטי, בלי יחסים עם העולם החיצוני הממשי, כאשר כל היחסים האמוציונליים נשמרים בעולם הפנימי, שומר מפני חרדה הכרוכה במגע עם אנשים אמיתיים.

תחושת עליונות: הולכת עם סיפוק עצמי. אין צורך באנשים אחרים. זה פיצוי יתר על התלות העמוקה באנשים, שמובילה לרגשות נחיתות, קטנות וחולשה. זה הולך גם עם ההרגשה של להיות שונה מאנשים אחרים.

אובדן הרגשות במצבים חיצוניים: כתוצאה מהעדר הרגשות, סכיזואידים יכולים להיות ציניים, קשי לב, אכזריים, בלי הערכה רגישה לדרך בה הם פוגעים באנשים אחרים.

בדידות: תוצאה בלתי נמנעת מהאינטרוברסיה ומהעדר של יחסים חיצוניים מגלה את עצמה בהשתוקקות הרבה לחברות ולאהבה. בדידות בתוך ההמון היא חווייתו של הסכיזואיד, שניתק את עצמו ממגע רגשי.

דה-פרסונליזציה: איבוד תחושת זהות ואינדיבידואליות, איבוד עצמי, וכן דה-ריאליזציה של העולם החיצוני.

רגרסיה: מייצגת את העובדה שהסכיזואיד מרגיש ביסודו נכבש על יד העולם הלחיצוני, והוא מנסה להמלט ממנו פנימה, ובחזרה, אל הרחם הבטוח.

 

מעבר לבעיה האדיפלית:

לפי פיירברן, הדבר הבסיסי ביותר בחיים הוא הצורך שלנו ביחסי אהבה, והרעב לאהבה והכעס שנוצרים כתוצאה מתסכול צורך בסיסי זה גורמים לשתי הבעיות הבסיסיות של האישיות ברמה האמוציונלית (דפרסיה וסכיזואידיות, כנראה). הגישה הננקטת כאן מבחינה בין קומפלקס אדיפלי מוקדם פתולוגי, לבין פאזה אדיפאלית מאוחרת יותר, שהיא תקינה, של ההתפתחות. במקרה הראשון, הפתולוגי, ההורים נעשים אובייקטים פנימיים, אידיאליים, לא ממשיים, טובים ורעים. העמדה הראשונית של הילד כלפי ההורה נקבעת, לפי זה, לא לפי מינו (אף כי האם חשובה יותר), אלא לפי הצורך של הילד בסביבה אנושית אוהבת, בטוחה, יציבה, שבה ניתן להשיג התפתחות אגו, מעבר להזדהויות הראשוניות, לעבר פיתוח של זהות עצמית בוגרת.  ככל שיחסי האובייקט עם ההורים הם פחות מספקים, הילד נוטה יותר להיות ביחסי הזדהות, ישאר יותר בעולמו הפנימי,  ויצור יותר אובייקטים פנימיים רעים, שידורו בלא מודע שלו כרודפים חשאיים, המעוררים תשוקה ומכחישים סיפוק.

 

ביטויים תרבותיים של פחדים סכיזואידיים

המחבר מביא כדוגמא נאצים שפנו למחקר תיאולוגי כמוסבר על ידי פיצול סכיזואידי של האישיות. אבל גם את ההגליאניזם שעוסק ב'עולם כאידיאה',  האקזיסטנציאליזם עם התעכבותו על ה'הבלותיות' ועל החרדה הקיומית. לפי הוגים אלה (קירקגור, היידגר, סרטר) שורשו של הקיום האנושי בחרדה וחוסר ביטחון, ריקנות, חוסר מציאותיות, טריביאליות וחוסר משמעות. המחבר סבור שזה יאוש סכיזואידי ואובדן מגע עם האמיתיות של המציאות הרגשית, שעוברים רציונליזציה לפילוסופיה.

 

פרק 2: הבעיה הסכיזואידית, רגרסיה, והמאבק לשמר את האגו

המאפיינים שמזוהים בקלות הרבה ביותר של הסכיזואיד הינם קשייו בעולם יחסי האובייקט החיצוניים. הצורך שלו להשיג יחסים עם אנשים ממשיים מתנגש בפחד שלו מזה, מה שגורם להתנודדות המאפיינת בחרדה בין מצבה 'פנימה' ו'החוצה', והוא נסוג לניתוק ולבידוד מנטלי. בצד השני של הבעיה – מה קורה לאגו כאשר יחסי האובייקט בחיים הממשיים מתמוטטים וננטשים? הסכיזואיד נסוג ומתכנס מהעולם החיצון ומעתידו, לעולם פנימי של העבר.

 

תופעות רגרסיביות:

כל התופעות הפוסט נטליות, אף כי אינפנטיליות, כמו אוראליות, אנאליות, וגניטאליות, יכולות לשמש כהגנות כנגד הדחף לסגת לביטחון פסיבי פרה-נטלי.

 

מושגים תיאורטים קיימים:

תיאורית טראומת הלידה של אוטו ראנק.

לפי פרויד פנטסיות של שיבה לרחם היו בעלות מעמד כמו התשוקה האדיפאלית לאם. הרחם, כמו השדיים והגניטלים, היו אובייקטים למשאלה אינצסטואוזית (של עריות). המשאלות הללו היו חזרה לשלבים מוקדמים של דחף אינפנטילי מיני פעיל וחיובי. המחבר טוען שפנטסיות רחם מבטלות יחסי אובייקט פוסט-נטליים, בעוד שפנטסיות שד וגילוי עריות אינן עושות כן. חזרה לרחם היא בריחה מהחיים ומשמעה ויתור על פנטסיות שד וגילוי עריות שכרוכות במאבק לחיים.

הפחד מכתיב את הרצון לחזור אל האם, אך לשם ביטחון יותר מאשר לשם עונג. מה שנראה במבטיח ביטחון מצד אחד, יכול להפחיד כמקור להרס, מצד שני. הרצון לחזור לרחם יכול להחוות כרצון למות. הנסיגה אל הרחם הינה הביטוי העמוק ביותר לתלות האינפנטילית, כאשר אגו אינפנטילי חלש אינו יכול להתמודד עם סביבה תקינה או טראומטית. תשוקה זו לרגרסיה היא אולי תקווה כמוסה ללידה מחדש עם כוח חזק יותר (כלומר, אגו חזק יותר, שיוכל להתמודד עם החיים).

מלאני קליין הראתה שחרדת רדיפה קודמת (מבחינה התפתחותית, כרונולוגית), לחרדת דיכאון. היא הראתה שהתינוק בחודשים הראשונים לחייו מסוגל לפחד כזה, עד כדי פחד מוות.

פיירברן העביר את מרכז הכובד התיאורטי מאינסטינקטים לאגו או לעצמי, ומדחפים ליחסי אובייקט (לא כל כך ברור מה ההבדל בין אינסטינקטים לדחפים; אולי הכוונה לאיד). האנאליזה הפרוידיאנית של האגו הינה המשגה של דפרסיה – דהיינו, תיאוריה של מבנה נפשי (אנדו-פסיכי)  שבעיקרו הינו עניין של שליטה של האגו והסופר-אגו ו/או הדחקה של דחפי איד גולמיים, בעלי אופי אנטי חברתי.  אשמה, בצורתה הסופית הבלתי מודעת, הינה הדינמיקה של התהליך והמקור האמיתי להתנגדויות לפסיכותירפיה (פרויד: האגו והאיד, 1923). לעומת זאת, אנאליזת האגו של פיירברן הינה המשגה של תהליך סכיזואידי. כאן הדינמיקה אינה אשמה אלא פחד. מאחר והנסיגה הסכיזואידית הינה, קודם כל, מעולם חיצוני רע ומפחיד, פיירברן אינו מחשיב את החיים הנפשיים של התינוק כנקבעים לגמרי בתוך הנפש, כפי שקליין עשתה. הוא מחשיב את התינוק מההתחלה כאגו, או נפש, שהוא שלם, אחיד, דינמי, אף כי פרימיטיבי, המגיב לעולם האובייקטים שלו, והתפתחותו נקבעת לפי הקבלה שהוא פוגש. יחסי אובייקט חיצונים קובעים את ההתחלה ואת המהלך העתידי של ההתפתחות התוך-נפשית, במובן הסטרוקטורלי.  אגו אינפנטילי זה הוא בעל יכולת לחוות את חרדת הרדיפה. הגישה של פיירברן ממשיגה את הרגרסיה כנסיגה מעולם חיצוני רע, בחיפוש אחר ביטחון בעולם הפנימי. זה יכול להראות כמהות של הבעיה הסכיזואידית וכאלמנט העמוק ביותר של ההתפתחות הפסיכופתולוגית. הנסיגה של הסכיזואיד גורמת לחוסר יכולת ליצור יחסים אמיתיים עם אנשים, ופחדו כה גדול, שהוא גורם לבידוד שנעשה מוחלט במידה כזו שמסתכן באבדן מלא של כל האובייקטים, ועל ידי כך באובדן האגו עצמו. המאמץ להציל את האגו מרדיפה באמצעות בריחה פנימה יוצר סכנה עוד יותר גדולה לאבדו בדרך אחרת. בנקודה זו הסכיזואיד מתחיל לפחד מדה-פרסונאליזציה של האגו היום-יומי שלו, יחד עם דה-ריאליזציה של הסביבה, איבוד עצמיות מוגדרת, מה שיכול להוביל להתאבדות – הנסיון להמלט מתוך תקווה להוולדות מחדש. הרגרסיה היא בשירות הביטחון, אבל היא יכולה לספק ביטחון רק אם יש שם אדם אמיתי לרגרסיה איתו ואליו.

פרנואידי וסכיזואידי מייצגים סכנה ובריחה, בהתאמה. לפי קליין וויניקוט, העמדה הדפרסיבית הינה מרכזית להתפתחות האדם, ושם מתפתחים דאגה או רחמים לאחרים, והכחשה מוסרית. העמדות הפרנואידית או הסכיזואידית, הנרדפת והנסוגה, המוקדמות יותר, הינן פרה-מוסריות, ואינן מפתחות שום עניין באחרים. האדם הסכיזואידי נתקל ברדיפה פיסית, האדם הדפרסיבי נתקל ברדיפה מוסרית. המחבר טוען שרוב האנשים מעדיפים רדיפות אלה, או את החרדות המתאימות להן – חרדת הדיכאון (אשמה) וחרדת הרדיפה (פחד שאינו קשור למוסר), על פני האובדן הסכיזואידי של הכל, אובייקטים ואגו גם יחד. שתי החרדות הקודמות קשורות  ליחסי אובייקט, בעוד העמדה הסכיזואידית מבטלת יחסי אובייקט, במאמץ להמלט מחרדה לכל סוגיה.

הנסיגה הסכיזואידית והרגרסיה, אף כי באופן בסיסי הן אותה תופעה, הן בעלות משמעויות שונות לחלקים שונים של העצמי. מנקודת הראות של האגו המרכזי, דהיינו, העצמי המודע של חיי היום יום, נסיגה משמעה אובדן מוחלט. מנקודת הראות של חלק העצמי שנסוג, זה אינו אובדן, אלא נסיגה אחורה, פנימה, אל מקום קטן בטוח, כפי שמיוצג באופן קיצוני על ידי הפנטסיה לחזור לרחם. לפי זה, יש שלוש עמדות התפתחותיות יסודיות – סכיזואידי (או רגרסיבי), פרנואידי (או נרדף), ודפרסיבי (אשמה).השתיים האחרונות יכולות לשמש הגנה מפני העמדה הסכיזואידית. לפי פיירברן, תגובות פרנואידיות הן טכניקות למניפולציה של אובייקטים פנימיים כהגנה מפני הסכנות הראשוניות של אפאתיה סכיזואידית ודיכאון. המחבר טוען, בעקבות פיירברן, שהעמדה הדפרסיבית חשובה להתפתחות המוסרית, החברתית והתרבותית, של הילד, בעוד התופעות הסכיזואידיות והבריחה מיחסי אובייקט הן יותר משמעותיות מבחינת הפתולוגיה.

 

החיפוש הסכיזואידי אחרי פשרה בחיים:

האדם הסכיזואידי, בגלל פחדיו, אינו יכול לתת את עצמו במלואו, או באופן קבוע, למישהו או למשהו. יחסי האובייקט היותר קבועים שלו הם ניטרליים מבחינה רגשית, לעתים קרובות אינטלקטואליים. הוא נוטה להיות לא בר סמך ובר שינוי. הוא רוצה מה שלא השיג, ומתחיל לאבד עניין ורוצה להתרחק ממה שהשיג.  זה מאפיין במיוחד חברויות ויחסי אהבה. פחד רב הופך אהבה לשנאה. הוא יכול להרגיש השתוקקות רבה לאדם שלא נמצא לידו, אך הנוכחות הממשית גורמת לנסיגה רגשית, שיכולה להתבטא בקרירות, איבוד עניין, חוסר יכולת למצוא משהו לומר, ואפילו עוינות. יש לו בדרך-כלל חיים פנימיים עשירים וחיים פנטסיוניים פעילים, אך בחיים האמיתיים הוא בדרך-כלל חסר יוזמה, נוטה לסבול מאובדן לא מוסבר של עניין. בפנים יש לו צרכים חזקים. הוא רוצה לממש את חלומותיו בחיים האמיתיים, אך כאשר הוא מוצא חלום שהופך למציאות הוא אינו יכול לקבל אותו וליהנות ממנו, ובמיוחד אם קשור ליחסים בין-אישיים. הוא פוחד שיחסים קרובים יגרמו לאובדן חופש ולתלות. לפעמים הפיתרון ההתנהגותי הוא שבזמן שנמצא עם מישהו קרוב הוא שומר על מישהו אחר ממרחק. למשל, להיות 'בפנים' עם אשה גורר להיות 'בחוץ' עם ילדים או הורים. לפעמים זה גורם לפלוקטואציות קיצוניות במצב הרוח. לפעמים גבר נשוי יכול ליהנות ממין רק עם אשה אחרת, שאינו קשור אליה, ושאינה מאיימת על עצמאותו וחרותו, ושאינו אמור לאהוב אותה. הוא אינו יכול להתמסר כולו לאשה האחת שהוא אוהב, ומפצל עצמו לעצמי נפשי ולעצמי גופני.

אנשים סכיזואידיים מפחדים מיחסים טובים ואוהבים יותר מאשר מיחסים רעים ועוינים, ולכן חווים כל כך הרבה קשיים רגשיים ביחסים בין-אישיים. כאשר הם מתחילים להרגיש קרובים למישהו הם חווים נסיגה אוטומטית, ולפעמים לא נשלטת, בצורה קטסטרופית, של כל הרגשות החיוביים, מלווה על ידי פחד אדיר. ההשמרות מפני תלות ואובדן החופש מתבטאת לפעמים בחוסר יכולת לקבל עצה או הצעה, והופכת לעתים לאובססיה. קיים פחד מפני התחיבות למישהו או למשהו, שגורר שינויים מתמידים בלבוש, בדיור, בעבודה,  בנושאי עניין, חברויות ומשפחה. תוצאה טיפוסית היא חוסר החלטיות. התלהבויות פתאומיות נעקבות על ידי איבוד עניין.

תוכנית ה'פנימה החוצה' מעוררת קשיים רבים, והתוצאה השכיחה היא פשרה, משהו שבין פנים וחוץ. הדוגמא הטובה היא של הקיפודים. לחיות ב'קצה החיים'. הפשרה יותר נוחה לטיפול מאשר התנודות. מכל מקום, חיי הפשרה רחוקים מהפוטנציאל של המטופל, ומלאים בשעמום ובחוסר סיפוק, ההרגשה שתמיד 'מאחר את הרכבת', והחיים עוברים לידו.

אנשים רבים הטוענים שהם מדוכאים למעשה  מבטאים עמדה סכיזואידית של אפתיה וריקנות. זה שמתקשה להתרועע, זה שמתקשה ליצור שיחה, השתקן, האיש צר האופק שמתקשה לקבל רעיונות חדשים, הביישן, האפאתי, האיש עם השגרה המשעממת, שאינו מתקרב למה שאינו מוכר ונהיר לו, כולם הינם דרגות שונות של נסיגה ומחוץ לזרם המלא של החיים. אך לעתים קרובות ניתוק זה ממוסך ומוסתר מאחורי פסאדה של חברתיות כפייתית, דברנות בלתי פוסקת, ופעילות מתמדת. אנשים כאלה מרגישים לעתים שהם אך משחקים, ושהחיים 'לא אמיתיים'. לעתים יש פיצול בין החיים ה'ציבוריים' לחיים הפרטיים. סימפטום סכיזואידי שכיח הוא תחושת מציאות של קיר או מחיצה בין המטופל לעולם. חלומות שבהם המטופל הוא רק צופה בפעילויות של אחרים הינם שכיחים למדי.

החלק של העצמי שנאבק כדי לשמור על מגע עם החיים חווה פחד רב מהעצמי העמוק והסודי יותר, הנסוג, שמושך אליו יותר ויותר משאר האישיות. לכן מוקמות הגנות חזקות נגדו. אם הגנות אלה נכשלות, האגו של המודעות היום-יומית חווה אובדן מפחיד יותר ויותר של עניין, מרץ, חשק, ובמקומם יותר ויותר אפתיה, דה-ריאליזציה של הסביבה, ודה-פרסונליזציה של האגו המודע. אם זה מרחיק לכת, האגו המרכזי אינו יכול להמשיך לבצע חיים רגילים, והאישיות כולה שוקעת להתמוטטות רגרסיבית מלאה. למרבית המזל ישנן כמה דרכים שבהן החיים בעולם החיצון יכולים להמשך למרות נסיגת העצמי. דרכים אלה מבוססות על העדר הכורח להרגיש את העולם החיצון. יש שלוש דרכים כאלה: האינטלקטואל הסכיזואידי חי על בסיס של חשיבה. איש המוסר האובססיבי חי על בסיס של חובה, ואיש הארגון חי על בסיס של שגרה אוטומטית קבועה. חיים כאלה יכולים להיות יציבים למדי. החיים הופכים להיות חיפוש אחר אמת, במקום אחר אהבה. רעיונות הופכים להיות חשובים יותר מאנשים. יש לזה השלכות בתחומים שונים של החיים, כמו דת, פוליטיקה, פילוסופיה וכיו"ב.

הבעיה הסכיזואידית היא בעיה של האגו – להשאיר חלק מספיק גדול של האגו שלא נסוג ונמצא במגע עם העולם החיצון, שמאפשר תפקוד על רמה נורמלית פחות או יותר, לפחות למראית עין. הנסיגה יכולה להיות תהליך חיובי, באשר היא מאפשרת שמירת הביטחון, והערכות לקראת צעד התפתחותי נוסף, [בכך ש] שומרת על 'אגו חצוי'.

 

סיבות ושלבים לנסיגה סכיזואידית:

פחד ובריחה ממציאות חיצונית. הנסיגה הסכיזואידית הפתולוגית ביותר מתרחשת במפתיע מוקדם מאד, בשנת החיים הראשונה. היא יכולה להתרחש, כמו כן, בכל שלב בחיים, אך היא מאפיינת את האישיות יותר ככל שהתרחשה לראשונה מוקדם יותר. בהתרחשותה הראשונה היא קשורה עם מה שמלאני קליין קראה 'חרדת רדיפה' ו'מצבי החרדה של התינוק'.  זוהי תגובת 'פחד והמלטות' (fear and flight) בפני סכנה. המחבר אינו מקבל את השקפותיו של פרויד המאוחר ושל קליין, שהמקור  הסופי של הסכנה הוא פנימי. התסכול של הצורך הליבידנלי ביחסי אובייקט טובים מעורר אגרסיה ובו זמנית מחזק צרכים ליבידינליים, עד שהתינוק מפחד שצרכי האהבה החזקים שלו יהרסו את האובייקט. בשלב המאוחר יותר של דפרסיה מצב זה יעורר אשמה. אך בשלב מוקדם זה הוא מוביל לנסיכה סכיזואידית, תגובת פחד, המלטות מהסכנה של בליעה, ואיבוד אובייקט האהבה. אנשים סכיזואידים ויתרו על ביטוי החיצוני של הצורך. הפחד הוא בעיקרו לא ביחס לאובייקט אלא ביחס לאגו, והתוצאות שתהיינה לו מאבדן האובייקט.

חסך (תסכול, חוסר סיפוק) של צורך אינו הסיבה היחידה לנסיגה הסכיזואידית. על התינוק החלש, הרגיש, הלא בוגר, להגן על עצמו מפני יותר מדי [אם]. כאשר אינו יכול לשאת אותה האגו מתכווץ פנימה. משפחות חסרות אהבה, סמכותיות ומלאות ריב, מספקות הזדמנויות רבות לכפיה כזו על הילד, שימוש של הילד לצרכים של ההורים. לדוגמא, תגובת פתע לרעש פתאומי היא פחד מהתנגשות, ותגובות כאלה יכולות ליצור את החוויה של העולם החיצון כעוין, לא תומך, ולא בטוח. אלו המקורות לחרדת הרדיפה, לפחד מהשמדה, ולהמלטות פנימה, לנסיגה למקום שבו העולם החיצון לא ישיגנו. עידוד הנסיגה הוא בשתי צורות – דרך פחד מהבלעות ומאיבוד האובייקט, ודרך תגמול (נקמה) והבלעות על ידי האובייקט. זה האחרון יכול להתפתח לאשמה ולפחד מעונש. נסיגה מהתנגשות ישירה מפחידה עם האובייקט הינה יותר פרימיטיבית. מצבים סכיזואידיים חמורים מגלים פחד טוטלי מכל העולם החיצון, שילוב של חסך והתנגשות. העולם נחווה כריקנות מפחידה כאשר אינו מגיב ואינו עונה לצרכיו של הילד, והוא רודפן מפחיד כאשר הוא מתנגש בצורה פעילה ומכאיבה. התינוק אינו יכול לפתח תחושת אגו בטוחה וחזקה, לא בריק ולא בלחץ בלתי נסבל, ומבקש לשוב למקום הקדום הזכור כבטוח, אף כי למעשה יכול לסגת רק לבידוד בתוך עצמו.

פגיעה, (impingement), דחיה, ותסכול צרכים ביחסי אובייקט, יוצרים יחד את המצב הטראומטי שגורם לתינוק לסגת בתוך עצמו בחיפוש אחר שיבה לרחם. יתכן שחסכים מובילים לתופעות אוראליות אקטיביות, בעוד פגיעה מובילה להתכווצות המתבטאת בצורה פסיבית.

נסיגה דו שלבית, מאובייקטים רעים חיצוניים ופנימיים. ההמלטות הראשונית היא מהעולם החיצוני לעולם מנטלי פנימי. אך אי אפשר לוותר על מגע עם עולם האובייקטים, במיוחד לא בגיל כה צעיר, בלי איום באיבוד או בריקון האגו. כך חלק מסך הכל העצמי צריך להשאר כדי לתפקד ברמה המודעת ולשמור קשר עם עולם האובייקטים החיצוניים הממשיים. אם זה לא נעשה התינוק מת.

החלק הנסוג של העצמי חייב גם הוא לשמור על יחסי אובייקט כדי לחוות את עצמו כאגו מוגדר. לכן הוא יוצר 'מציאות נפשית' כתחליף למציאות החיצונית. התינוק מפנים אובייקטים ויוצר עולם פנימי של יחסי אובייקט. לפי פיירברן התינוק מפנים את האובייקטים הלא מספקים במאמץ להשיג שליטה עליהם במציאות הפנימית שלו, כי אינו יכול לשלוט בהם במציאות החיצונית. כתוצאה מכך הם מורגשים חזקים ומפחידים במציאות הפנימית כפי שהיו בחיצונית.

תהליכי פיצול אובייקט ופיצול אגו. האובייקט הפנימי הלא מספק מפוצל לשלושת האספקטים שלו, מרגש ליבידינלית, דוחה ליבידינלית, וניטרלי או טוב מבחינה אמוציונלית. האחרון הוא האובייקט האידיאלי, שמושלך בחזרה על האובייקט האמיתי. כך נוצר מגע אמיתי בין האגו המרכזי, המתפקד, לבין האובייקט הממשי, אך זה מגע חלקי, כוזב בחלקו, הנשלט על ידי השלכה של דימוי חלקי ופשטני של האובייקט. זה מתבטא למשל, בשיפוט לקוי של אחרים, הערכה עודפת או חסרה של תכונות טובות או רעות.

בעוד האובייקט הממשי עובר אידיאליזציה לא מציאותית, האספקטים המרגשים והדוחים שלו נשארים כאובייקטים דמיוניים, נפרדים ולא מובחנים, של הצורך של התינוק ביחסים בעולם הפנימי. האחדות של אותו חלק של האגו שנסוג פנימה מתפצלת לאגו הקשור לאובייקט המרגש ולאגו שקשור לאובייקט הדוחה. הראשון מעורר צרכים ליבידינליים, בעוד השני מכחיש אותם. כך שהקישור לאובייקט המרגש מביא לאגו ליבידינלי המאופיין על ידי תשוקות פעילות ולא מסופקות שמורגשות בדרכים כועסות וסדיסטיות. הקישור לאובייקט הדוחה גורם לאגו אנטי-ליבידינלי המבוסס על הזדהות שמעבירה את העוינות מהאובייקט הדוחה לצרכים ליבידינליים. באופן בלתי נמנע, האגו הליבידינלי נשנא ונרדף על ידי האגו האנטי-ליבידינלי וכן על ידי האובייקט הדוחה, כך שהתינוק נחצה עתה כנגד עצמו. ניתן לזהות זאת בבוז ובאיבה שמראים מטופלים רבים כלפי צרכיהם שלהם בעזרה מאנשים אחרים או מהמטפל. זה נראה גם בפחד מהשנאה כלפי החולשה הטמונים בתרבותנו.

בשלב זה, החלק של האגו שנסוג מהמציאות החיצונית יצר לעצמו עולם פנימי מורכב של אובייקטים שהם מרגשים ורודפניים גם יחד. קיומם של אובייקטים פנימיים אלה מאפשר לחלק של האגו שנמצא עימם במגע לשמר תחושת אגו. זו, לדעת המחבר, המוטיבציה האמיתית לתהליך זה, יותר מאשר הצורך לשלוט באובייקטים.

ככל שחיי הדמיון נשמרים על ידי האגואים הליבידינלי והאנטי-ליבידינלי, האגו נשמר מנותק מהמציאות החיצונית. בפעם אחת האגו הליבידינלי מפנטז בצורה סדיסטית בליעה (אינקורפורציה)  של אובייקט המרגש אותו במציאות הפנימית. בפעם אחרת האגו האנטי-ליבידינלי רכש לעצמו את הסדיזם, ויחד עם האובייקט הדוחה מפנטז הריסה או שעבוד של האגו הליבידינלי המזוכיסטי. למרות מצבים של חרדת רדיפה המתעוררים מנוכחותם של אובייקטים רודפניים בעולם הפנימי, האגו נשמר קיים: הוא אינו שוקע לדה-פרסונליזציה אחרי שהוא מתנתק ממגע רגשי עם אובייקטים בחיים הממשיים. זה הרציונל ליצירה ולשימור של עולם האובייקטים הפנימיים של קליין: הגנה מפני אובדן אגו. בנסיגה מפני העולם החיצוני, האגו יאבד את עצמו בריק, אם לא יוכל ליצור לעצמו עולם נפשי פנימי.

מצבו של האגו, מכל מקום, גרוע עכשיו יותר, כי הוא דחק את אויביו לתוך מבצרו שלו, מקום ממנו קשה לו עוד יותר להפטר מהם. האגו עושה, לכן, מאמץ נוסף להמלט מהלחצים הפנימיים הבלתי נסבלים. הלחץ הרודפני מורגש באגו הליבידינלי, והוא חוזר על אותו מאמץ שעשה האגו השלם כאשר ניסה לסגת מעולם האובייקטים הרעים החיצוניים. הוא משאיר חלק ממנו לשירות היחסים הקיימים, הסדו-מזוכיסטיים, עם האובייקטים המרגשים והדוחים של העולם הפנטסיוני הפנימי, בעוד תוכו הטראומטי, הרגיש, הסחוט, נסוג עוד יותר עמוק. אגו נסוג עמוק זה מרגיש ומפנטז חזרה אל הרחם, בטוח בתוך מצודתו. זה מסביר את תפקודם של אגו ליבידינלי אינפנטילי אוראלי פעיל, הקשור לעולם מפחיד של יחסי אובייקט פנימיים רעים, ואגו ליבידינלי רגרסיבי פסיבי העסוק רק בצורך העליון להמלט ולהיות 'בטוח בפנים', ולוותר על כל יחסי האובייקט המוגדרים לטובת סביבה מגנה סגורה. זו המשיכה שאין לעמוד בפניה של האגו רגרסיבי זה שתורמת בנסיבות מסויימות להתמוטטות הסכיזואידית, אך כוחה מתבטא גם בהתנהגות העיקשת שגורמת למתחים ולמחלות הנגרמות ממאבק נואש זה לרכוש ולשמר את האגו.

פיירברן מתאר שתי רמות של פיצול אגו, האחת בין האגו המרכזי שבקשר עם העולם החיצון ובין האגו הנסוג שבעולם הפנימי, ופיצול נוסף בין האגו הנסוג לבין האגו הליבידינלי והאגו האנטי-ליבידנלי. המחבר (גנטריפ) מוסיף פיצול נוסף, שלישי וסופי, באגו הליבידינלי עצמו, בין אגו אוראלי הסדו-מזוכיסטי  פעיל, שממשיך לשמור יחסי אובייקט פנימיים רעים, לאגו רגרסיבי פסיבי ששואף לחזור למצב הפרה-נטלי של ביטחון תלותי פסיבי לגמרי.

ישנן, איפוא, לפחות שלוש סיבות אפשריות להתעוררות מוקדמת של דחף חזק לסגת מיחסים מיידיים עם העולם החיצון לחיים מנטליים פנימיים, והן: (א) סירוב מגרה על ידי אלה שאחראים על הילד לספק את צרכיו הליבידינליים. זה מעורר דחפי רעב כה חזקים שהילד מפחד שיבלעו ויהרסו. צרכים סדיסטיים אוראליים מודחקים והאובייקט החיצוני שוויתר (לא ברור). ליבידו ואגרסיה נסוגים לעולם הפנימי.

(ב) פגיעה באובייקט, או מצב אגרסיבי עויין ,מעוררים פחד ישיר מהעולם החיצוני שהוא חזק מדי, וגורמים לנסיגה כהמלטות לעולם הפנימי.

(ג) דחיה והזנחה על ידי העולם החיצון גורמות לתינוק להתעמת עם ריק שבלתי אפשרי עבורו לחיות בו. התינוק פונה ממנו אל עצמו, נסוג לעולם הפנימי שגם הוא ריק, מחוסר חוויות שיספקו לו אובייקטים פנימיים. במקרה זה הסכנה של אובדן האגו ושל דה-פרסונליזציה היא בשיאה. שתי האפשרויות הראשונות גורמות לפיצול של האגו הליבידינלי לאגו ליבידינלי סדיסטי אוראלי פעיל הנאבק בתוך עולם האובייקטים הפנימיים הרעים, ולאגו ליבידינלי רגרסיבי פסיבי שנמלט ממנו. האפשרות השלישית מובילה לחוויה של ריקנות בפנים ובחוץ, ואולי מובילה לרגרסיה העמוקה מכולן, שהמטופל חווה כמוות. מטופלים משתמשים בחרדת הרדיפה כהגנה מפני התפתחות רגשית של 'נפילה לתוך ריקנות'.

רגרסיה לרחם סימבולי. האגו הרגרסיבי לכשעצמו הינו תגובה נחוצה, הגיונית ובריאה לסכנה: משהו לא בסדר לא עם התינוק אלא עם העולם.

האחדות הפרימיטיבית של האגו מתפרקת ארבע פעמים – אגו מרכזי לקוי (חסר) מתמודד עם העולם החיצון, אגו ליבידינלי דרשני פנימי נרדף על ידי אגו אנטי ליבידנלי כועס, ולבסוף אגו רגרסיבי שיודע ומקבל את העובדה שהוא מוצף על ידי פחד, ושלעולם לא יוכל להתקיים אלא אם יוכל להמלט פנימה, מקום בו יוכל לנוח בשקט, מוגן, עם אפשרות להחלמה.

האגו הרגרסיבי מציין לא תגובת פחד והמלטות כללית זמינה, אלא את החלק הספציפי, העמוק ביותר, מבחינה סטרוקטורלית, של האישיות המורכבת, הקיים בעמדה ממוסדת של פחד, חולשה, נסיגה, ותלות מוחלטת לא במובן האינפנטילי, פוסט-נטלי אקטיבי, אלא במובן הפרה-נטלי הפסיבי. הוא מייצג את החלק בטראומטי ביותר של האישיות, והינו הסיבה הנסתרת של כל התופעות הרגרסיביות, מפנטסיות המלטות מודעות ועד לאפתיה סכיזואידית מושלמת.

הבעיה המרכזית בפסיכותירפיה של בעיות אלה היא לענות על הצורך של האגו הרגרסיבי המותש להחלמה וללידה מחדש ממצב דמוי רחם, וזאת בלי להפחית מכוחו של האגו המרכזי של חיי היום-יום.  לפעמים זה אפשרי בפסיכותירפיה – בכל אופן זה בלתי אפשרי בלי מיסודם של יחסי אובייקט טיפוליים. זו המשמעות של הרגרסיה הטיפולית לפי וויניקוט. כאשר אדם נמצא עם עצמו, הוא יכול רק להמשיך לעשות מה שעשה כילד, להיאבק ולהדחיק את מגמות הרגרסיה שלו באמצעות פיתוח עמדה קשה ועויינת לכל 'חולשה' בעצמו, דהיינו, לפתח אגו אנטי ליבידינלי שהינו, בעצם, המאמץ של הילד לשמור על עצמו על ידי היותו עצמאי. אם האגו הרגרסיבי נעשה קשה מדי, התגובה האפשרית היחידה היא מחלה רגרסיבית. אם לא ויתר בזמן ולא העביר אחריות לסביבה (כלומר, ויתר במקצת על עצמאותו), הוא ימות מהתשה עצמית נפשית. הפסיכותרפיסט צריך לעזור למטופל למצוא דרך להחליף את הרגרסיה הבלתי נשלטת והבלתי רצונית, המופיעה בצורה של מחלה, ברגרסיה נשלטת וקונסטרוקטיבית. לדעתו של המחבר זה לא ניתן לעשות מחוץ לטיפול פסיכואנליטי, באשר המכשול העיקרי לקבלה של רגרסיה קונסטרוקטיבית על ידי המטופל בטיפול הוא האגו האנטי ליבידינלי שלו שצריך חשיפה אנליטית. המטרה הסופית של הטיפול היא לתעל רגרסיה ללידה מחדש ולצמיחה מחודשת. זה צריך לנבוע מהאגו הרגרסיבי המוצא בפעם הראשונה יחסי אובייקט או קבלה מבינה ושמירה על זכויותיו, עם מטפל שאינו מנסה לכפות על המטופל את השקפותיו ביחס למה שצריך להעשות, אלא מזהה שעמוק בפנים המטופל יודע מה הכי טוב בשבילו, אם רק מבינים את השפה.

 

המאבק נגד רגרסיה:

(1) הדחף המוחלט אחורה.  לכשעצמו, הפרט יכול לסגת רק במקרה של מחלה, או לדכא את הרגרסיה כמסכנת את הסתגלותו לחיים. חייו של הסכיזואיד הופכים למאבק ארוך, סמוי, מתוח, כנגד מגמות רגרסיביות. מלאני קליין ופיירברן ראו את  המצבים הפסיכונוירוטים כהגנות מפני הסכנות הפסיכוטיות של אפאתיה סכיזואידית ודפרסיה.  אם נחשיב את הרגרסיה לפסיביות כסכנה הגדולה ביותר, אזי כל המצבים, פסיכוטים כנוירוטים, שבהם אגו פעיל נאבק וסובל, יהיו הגנות נגדה.

המאפיין הסופי של אגו רגרסיבי הוא פסיביות תלויה, הפסיביות הוגטטיבית של המצב התוך-רחמי, שמטפחת את הצמיחה המקורית, ויכולה לטפח ריפוי. הטבע מרפא במצב של מנוחה.

כאשר האגו הרגרסיבי מגיע למטרתו העמוקה, מצב דמוי רחם של הלא מודע, קשה לאגו המרכזי לחלץ אותו משם. המטופל במצב הזה מתפקד בשגרת חיים חסרת רגשות (de-emotionalized)  , קרה, מכנית. המאבק לשמור את האגו המרכזי מתפקד מתיש את המטופל. למאבק על שימור האגו יש שני אספקטים: המאבק לשמר אגו מרכזי של חיי יום-יום מהבלעות על ידי הרגרסיה, והמאבק לשמר את האגו הליבידינלי הבסיסי, לב האישיות, מהריסה על ידי מציאות חיצונית חזקה מדי, או מאיבודו באופן בלתי הפיך כאשר הוא נסוג עמוק מחוץ לטווח השגתה של פגיעה. האספקט האחרון מתבטא בנסיונות התאבדות סכיזואידיים. הרצון למות מייצג את הצורך של הסכיזואיד להסיג את האגו מעולם שקשה מדי להתמודד עימו. באשר התאבדות דפרסיבית היא תוצאה של דחף הרסני כועס, התאבדות סכיזואידית הינה תוצאה של אפאתיה ביחס לחיים הממשיים שאי אפשר להתמודד עימם יותר. זה לא רצון בהרס, באי קיום, אלא המלטות אל חום, נוחות, כמעט חוסר מודעות מושלם.

(2) הצורך להציל את האגו באמצעות יחסי אובייקט פנימיים. כאשר מתקבעת הנסיגה מהעולם החיצון, המוכתבת על ידי פחד, למטופל הסכיזואידי יש שני צרכים מנוגדים שיש לענות על שניהם, אם לא רוצה למות: הצורך לסגת מציאות בלתי נסבלת, והצורך להשאר במגע עימה. בשני המקרים המשמעות היא להציל את האגו, וזה מה שגורם, בסופו של דבר, לפיצול האגו, לאגו פעיל סובל ולאגו ליבידינלי רגרסיבי פסיבי. ההמלטות לרגרסיה מביאה להמלטות שכנגד ליחסי אובייקט, שוב. מנוסה זו ליחסי אובייקט צריכה להתפשר עם פחד ועם הצורך להשאר נסוג בתוך עצמו. זה מוביל ליצירה של עולם אובייקטים שמאפשר לאגו להיות (גם) נסוג בתוך עצמו, אך עדיין לא ברחם. זה העולם הקלייניאני של 'אובייקטים פנימיים', חלום ופנטסיה, עולם של יחסי אובייקט שמכונס פנימה, מחוץ לטווח השגתו של העולם החיצון. זהו העולם של החוויה הפסיכונוירוטית והפסיכוטית. לפעמים ההמלטות חזרה מרגרסיה עמוקה לאובייקטים במובן של 'אובייקטים פנימיים' מרחיקה לכת, ומתקיימת שיבה אל העולם החיצוני עצמו. אך בדיקה מקרוב מראה שזה אשלייתי. זו לא באמת שיבה אל המציאות הממשית של אובייקטים חיצוניים לכשעצמם, אלא פרוייקציה של העולם הפנימי של אובייקטים מדומיינים עליהם, מה שמסביר את התגובות הלא מציאותיות של מטופלים פסיכוטים ופסיכונוירוטים אל אנשים ממשיים. מכל מקום, זו ראיה למאבק להשאר בקשר עם העולם החיצון. חיים בעולם הפנטסיות הפנימי, ובעולם הפנטסיות המושלכות, שניהם הינם מרכיבים של הגנה כנגד אובדן האגו באמצעות רגרסיה מושלמת מדי ודה-פרסונליזציה, ובאותה עת להשאר בדרגות של נסיגה מהמציאות החיצונית שעדיין מורגשת כעוינת מדי.

להגנה זו יש הסכנות שלה. מעבר ומעל לסכנה הסופית של אובדן אגו על ידי דה-פרסונליזציה סכיזואידית, ישנן שלוש סכנות נוספות של אובדן אגו שעולות ממצב של 'חצי רגרסיה' זו של פעילויות הגנתיות: (1) ההמלטות חזרה היא קודם לכל המלטות אל אובייקטים רעים שמהם היתה ההמלטות הראשונה, המקורית. יחסי אובייקט רעים שומרים קודם לכל על זהות נפרדת של האגו באמצעות השמתו כניגוד ברור לאובייקטים שלו, שזו הגנה שכיחה למדי. האיש הנפחד נעשה נוטה לריב, אבל זה יכול להרחיק לכת ולצאת מעבר לשליטה, לגרום לחרדת רדיפה בעולם הפנימי ולפחד הסכיזופרני של להקרע לחתיכות. נראה שיש שתי דרכים להמלט מהאימה הסכיזופרנית של דיס-אינטגרציה של האגו בגלל רדיפה על ידי אובייקטים רעים, או תחת הלחץ של החיים הממשיים, הנחווים במערכת הרודפנית הפנימית. (2) המלטות לאובייקטים טובים מעוררת מצב מסוכן אחר לאגו. העמדה הבסיסית ביחס לאובייקטים טובים כבר קבועה כבריחה מבוהלת פנימה לביטחון. היחס לאובייקטים טובים הוא של תלות אינפנטילית המחוזקת על ידי פחד, כך שהוא גורם להרגשת חנק. זה מעורר חרדה קלאוסטרופובית. (3) הפחד הסכיזואידי של אובדן אגו על ידי דה-פרסונליזציה הוא המצב הטיפוסי שאליו מגיע האגו המרכזי הנמצא במגע עם העולם החיצוני כאשר כל החיות (vitality) ניטלת ממנו על ידי רגרסיה מושלמת מדי. זה יכול להוביל למוות, ולאובדן טוטאלי של האגו. הפחד הקלאוסטרופובי להחנק על ידי הסתגרות פנימה הינו המחיר שיש לשלם עבור חיפוש ביטחון באמצעות המלטות פנימה. האגו הפעיל נמצא בסכנה של אובדן על ידי צמצומו למצב של פסיביות, שבה ביטוי עצמי אינו אפשרי.

אם כן, העדר אובייקטים כרוך בפחד של אובדן אגו על ידי דה-פרסונליזציה. אובייקטים רעים מעורבים בפחד של איבוד אגו על ידי דיס-אינטגרציה בגלל רדיפה הרסנית, ואובייקטים טובים מעורבים בפחד של איבוד אגו פעיל על ידי כליאתו בפסיביות חונקת.

(4) אפשרות נוספת נשארת – פשרה בין אובייקטים טובים לרעים. אם שונאים אובייקטים טובים במקום את האובייקטים הרעים, לא צפויה אותה סכנה של נקמה על ידי האובייקט, וגם החנק (על ידי האובייקטים הטובים, ר' לעיל), ימנע. אך עתה מופיעה סכנה רביעית – אם שונאים אובייקטים טובים האגו מפחד, לא רק מעצמו אלא גם מהאובייקט. במקרה כזה תופיע אשמה ו'חרדה דפרסיבית' (קליין), במקום חרדת הרדיפה היותר פרימיטיבית. יחסי אובייקט אמביוולנטיים כרוכים בפחד של איבוד האגו. האובייקטים הטובים נעשים אובייקטים מאשימים, והאגו מרגיש נרדף מבחינה מוסרית. ניתן איפוא לדרג את הסכנות שלהן נחשף האגו. (1) הסכנה הסופית והגרועה ביותר היא של אובדן אגו טוטלי, המיוצג בתודעה על ידי דה-פרסונליזציה, ועל ידי אפאתיה עמוקה כל כך של נסיגה סכיזואידית ורגרסיה, שמוות בא בחשבון. כנגד סכנה זו עומדת (2) ההגנה של פניה ליחסי אובייקט רעים, אך הגנה זו נוטה להתפתחות-יתר, ומובילה לאימה סכיזופרנית של דיס-אינטגרציה תחת רדיפה אלימה, או לשיתוק דפרסיבי תחת האשמה חסרת רחמים ואשמה פתולוגית. מכל מקום שתי סכנות פסיכוטיות אלה עולות מתפקודה של הגנה של יחסי אובייקט רעים כנגד הסכנה הסכיזואידית הסופית. (3) עם החרדה הקלאוסטרופובית של להסגר ולהחנק ביחסי אובייקט טובים באה הרמה שמלאני קליין ופיירברן מחשיבים כהגנה הפסיכונוירוטית נגד פסיכוזה. הפחד הקלאוסטרופבי נגד החנקות הוא הסכנה הפחות אלימה שלה נחשף האגו. יחסי האובייקט הטובים יכולים להתקבל בלי פחד, אפילו במטרה להבטיח את הלידה-מחדש של האגו הרגרסיבי העמוק, והם כרוכים בהתחלה במידה של תלות פסיבית, ואז הם עשויים לשרת התקדמות ברורה לעבר המטרה הפסיכותרפויטית.

 

הפסיכותרפיה של האגו הרגרסיבי

בדרך-כלל עובר הרבה זמן לפני שהמטופל יכול לקבל ולהביא למטפל את האגו התלוי, הפסיבי, הרגרסיבי. האנאליזה של התגובות האנטי-ליבידינליות כנגד צרכים אקטיביים וגם פסיביים מרכיבה, למיטב אמונתו של המחבר, את החלק החשוב ביותר של הטיפול. שיפור והחלמה יופיעו כאשר רגרסיה תרפויטית הופיעה, הובנה, והתקבלה. הסיבה לבעיות אינה מצויה בתהפוכות של הדחפים האינסטינקטואליים הנפרדים שמתפקדים בדרכים אנטי-חברתיות, אלא בחולשה הבסיסית של האגו האינפנטילי, המשתמרת במצבי פחד.  פחד אינפנטילי, בריחה רגרסיבית מהמציאות, וחולשת האגו הנובעת מהעימות עם העולם החיצוני המשי, נמצאים מאחורי כל הפרעות האישיות. חיי הדחפים הטבעיים שלנו אינם אנטי-חברתיים מטבעם, אלא נעשים כאלה דרך הבלטה עצמית כפויה, ואפילו דרך האלימות של מאמץ אנטי-ליבידינלי לפיצוי יתר של חולשה.

יש שני אספקטים של הבעיה הטיפולית ב'לידה מחדש' של האגו. האחד הוא הצמיחה האטית מתוך הרדיפה האנטי-ליבידינלית (הסופר אגו הסדיסטי הפרוידיאני) של העצמי: הוא צריך לבטל את המוטיבציה חסרת הרחמים שלו, המונעת על ידי לחץ מנטלי פנימי בלתי פוסק להמשיך ללכת. כמו "דמויי מבוגרים בעל כורחם", ובמקומה, לרכוש את האומץ לאמץ יותר את העמדה המבינה של המטפל ביחס לילד הנפחד והלחוץ שבפנים. במקביל יש תהליך שני, הוא הצמיחה של אמונה קונסטרוקטיבית שאם יענו הצרכים של האגו הרגרסיבי, בתחילה ביחס למטפל שמגן על הצורך בתלות פסיבית ראשונית, זה לא יגרום להתמוטטות ולאיבוד כוחות פעילים, אלא להחלמה מהלחץ העמוק, להפחתה של הפחדים העמוקים, לחיות מחודשת של האישיות, וללידה מחדש של האגו הפעיל, שהוא ספונטני, ואינו צריך להדחף ולהכפות. מה שבאלינט קורא 'תלות פסיבית פרימיטיבית' מאפשרת את ה'התחלה מחדש' (new beginning).

לבסוף, המחבר מדגיש שרגרסיה ומחלה אינם אותו דבר. רגרסיה היא בריחה בחזרה בחיפוש אחר ביטחון והזדמנות להתחלה נוספת. אך רגרסיה נעשית מחלה בהעדר דמות טיפולית שתיסוג ותחזור עימה.

 

פרק 3: אגו הרגרסיבי, הלב האבוד של העצמי, וחוסר היכולת לאהוב

הסיבה לסכיזואידיות:

הסכיזואיד אינו אוהב לא את עצמו ולא את אחרים. הוא יכול להציג עמדת עליונות שטחית כהגנה מפני הרגשת נחיתות. העיסוק העצמי הנרקיסיסטי שלו נכפה על ידי פחדיו ביחס ליציבות האגו שלו. אם זה אינו נראה לעין, זה משום שהוא עושה זאת עם כל כך מעט רגש. הוא מנותק  מיחסים אנושיים בדרגות שונות, בעודו שומר על הבידוד הפנימי הנפחד שלו, מודחק ולא מודע. הוא מפחד במידה שווה להיות עם ובלי אנשים.

התכונה המרכזיות של האישיות הסכיזואידית היא חוסר היכולת שלו ליצור יחסים אישיים, בגלל חוסר בשלות קיצונית של האגו, הכרוכה במקרים חמורים בנסיגה מנטלית עמוקה. קשה, למעשה, להיות במגע עם ליבו של הסכיזואיד, והוא בדרך-כלל ער לעובדה שאינו יכול להרגיש את החום הרגשי וחיות העניין שאנשים אחרים מראים. ליבו נסוג מהבמה עמוק פנימה, והוא איבד את העצמי האמיתי שלו, שבלעדיו אי אפשר ליצור קשרי חיבה ואהבה.

היכולת האבודה לאהוב:

יכולתו של הסכיזואיד לאהוב הוקפאה על ידי חוויות מוקדמות של דחיה והתמוטטות של יחסים ממשיים בחיים. בכמה מטופלים השאיפה למות מכסה על הרגשה עמוקה יותר שהלב החי של העצמי אמנם מת במובן מסויים בראשית הילדות, וכך הקונכיה הריקה של האדם נשארה ומתפקדת באופן אוטומטי (מכני).

המצב הסכיזואידי אינו תורשתי. הוא התפתחות פוסט-נטלית שנגרמה ככל הנראה על ידי מה שוויניקוט כינה "הכישלון של הסביבה" לתמוך ולהזין את האישיות של התינוק. הליבידו, או הרצון לחיות, שהוא הדבר הבסיסי ביותר באדם, הוא, לפי פיירברן, חיפוש אחר אובייקטים. הדחף הבסיסי ליחסי אובייקט הוא גם הדחף להתפתחות עצמית ולהגשמה עצמית. החשיבות של יחסי אובייקט נמצאת בעובדה שבלעדיהם האגו אינו יכול להתפתח. אגו בלי יחסי אובייקט נעשה חסר משמעות. החיפוש הליבידינלי אחר אובייקטים הוא המקור ליכולת לאהוב, וקיומם של יחסי אהבה הוא פעילות הביטוי העצמי העיקרי של העצמי כולו. אצל הסכיזואיד לב העצמיות והחיפוש הפעיל אחרי יחסי אובייקט הם משותקים. הרצון לשכחה יכול לדחוף את המטופל לאלכוהול או לסמים. לאחר שנוצרה, הרגרסיה הסמויה מסוכנת לאישיות יותר מהעולם החיצוני הלא מספק, המפחיד, שהיה בהתחלה. כל המניעים לנסיגה הסכיזואידית הינם אספקטים של אינהיביציה מסובכת עמוקה של היכולת לאהוב ולהאהב בעולם החיצוני, שמשאירה את האדם כקרבן חסר ישע של הכוח המניע לרגרסיה בחזרה מחוץ לחיים.

עד שמשאלה מוחלטת זו לשחרור מוחלט מהלחץ של לעשות משהו עם אנשים בחיים הממשיים מתבררת, נעשית מודעת באופן ברור כמזוהה כמה שהיא, ומתקבלת בצורה אוהדת, לא תיתכן צמיחה. רגרסיה פתולוגית לובשת לפעמים את הצורה של שינה כפייתית וממושכת, או שינה מסוממת, שבה אפילו הפנטסיות והחלומות של המטופלים מתנתקים, כפי שהוא עצמו מתנתק מהעולם החיצון. נראה סביר ששינה ממושכת המושרית בבתי חולים תהיה יותר תרפויטית אם משמעותה הרגשית תפורש למטופל (כלומר, שמטרתה היא רגרסיה). המטרה של רגרסיה מכל סוג היא נסיגה מחיי ה'כאן ועכשיו' שהאדם מרגיש שאינו יכול להתמודד איתם. זה נורמלי, אך ברגרסיה פתולוגית הלחצים החשובים, המקוריים, באו מוקדם מדי, הפריעו להתפתחות התקינה של כוחות האגו, והשאירו את הפרט לא מוכן לשאת אחריויות בוגרות. במקרים כאלה, רגרסיה, הנתמכת ונשלטת על ידי מצב טיפולי, הינה תהליך תרפויטי נחוץ. ככל שהמטופל חווה חזק יותר את הצורך שלו ברגרסיה תרפויטית, הוא גם מפחד ממנה יותר,  ולכן יותר מתנגד לה באמצעים של מאבק פנימי שגורם לו למתחים גופניים ונפשיים כואבים. זוהי ההתנגדות האנטי-ליבידינלית לכל קבלה של רגרסיה תרפויטית מתקבלת, התנגדות שיש לנתח אותה, שוב ושוב. במילון הפסיכולוגיה של פינגווין דרבר מגדיר סכיזואיד כטיפוס אישיות הנוטה לדיסוציאציה של החיים הרגשיים מהחיים החשיבתיים (אינטלקטואלים), אדם סגור. אך לדעת המחבר יש לדבר על נסיגה הכפוייה על ידי פחד, מעולם חיצוני פוגע, המותירה מאחוריה אגו אוטומטי (מכני), שטחי, לא רגשי. החיים האינטלקטואליים נחשבים לבוגרים ומודעים, בעוד החיים הרגשיים מורגשים כחלשים וילדותיים, ונשמרים מודחקים. בריחה פנימה זו, המושרית על ידי פחד, להסתיר את מעמקי הלא מודע מחוץ לטוח הפגיעה, הינה הבסיס לרגרסיה הפתולוגית. רגרסיה בריאה היא הדחף הטבעי להתמודד עם עייפות על ידי מנוחה ושינה. היא נחוצה לקיום החיים, ומבוססת פסיכולוגית, ולעתים גם גופנית, על הדגם של החזרה לרחם. רגרסיה פתולוגית שמגדירה את הטבע הבסיסי של הבעיה הסכיזואידית, היא בעלת אותו בסיס בטבע כמו הרגרסיה הבריאה, בדחף ההמלטות. ההבדל הוא שהלחצים שמהם הנפש נמלטת מתרחשים בשלב כה מוקדם בחיים, כאשר האגו עדיין לא מפותח, שהם נחווים כמציפים. עוצמת הפחד שנוצר נעשית בעוצמה טראומטית מאד, והתוצאה אינה קצב טבעי ובריא של פעילות, עייפות, מנוחה, החלמה ופעילות מחודשת, אלא נזק מתמיד לנפש התינוק, פיצול של האגו שלו, כך שאחר-כך הפעוט גדל בלתי מסוגל להיות במגע  עם העולם החיצון בכל עצמיותו. רגשות של יאוש, בדידות, חולשה, ואי יכולת לאהוב, מוסתרות תמיד מעבר למסכה הקרה המנותקת של האישיות הסכיזואידית.

ששה אספקטים תיאוריים של בעיה מסובכת זו. (1) דה-פרסונליזציה ודה-ריאליזציה  כתוצאה של נסיגה, התרוקנות האגו המודע. (2) הרגשת ריקנות וכלומיות העומק, במובן של חווייתה בלא מודע, יוצרת את ההרגשה של העדר אגו, אלא רק חוויה אמורפית של חוסר מוגדרות וחולשה. (3) הפחד מפני התמוטטות האגו, ההרגשה של פירוק (דיס-אינטגרציה), או עימות עם תהום אפילה שלתוכה אפשר לצלול וללכת לאיבוד, פחד מפני מוות נפשי. (4) עיכוב היכולת לאהוב, וחוסר היכולת לחוות קרבה  משמעותית לאנשים אחרים. (5) הצורך ברגרסיה מתנגש בפחד מפני 'הסחבות למטה' על ידי דחף רגרסיבי לא מודע, ו-(6) השתוקקות ופחד מפני שינה ושכחה, מצומדת לחוסר היכולת לנוח, מחשש שמנוחה זו תהיה בלתי הפיכה ותיכנע לרגרסיה. ארבעת הסעיפים הראשונים נותנים תמונה שלילית של רגרסיה סכיזואידית כהמלטות מפני העולם החיצון. סעיפים 5-6 מראים את האספקט החיובי של רגרסיה כהמלטות אל ביטחון עמוק יותר, ההשתוקקות לשיבה שמאפשרת לידה מחדש, אפילו אם היא מעומתת עם הפחד של הסיכון, במקרה ששיבה זו לא תתאפשר ובמקומה תבוא התמוטטות מוחלטת.

המחבר מביא את הסופר הנרי ג'ימס כדוגמא לאישיות סכיזואידית נורמלית יחסית, ומציין שאחד המאפיינים הבולטים שנמצאים תכופות באנשים סכיזואידים הוא תובנה פסיכולוגית עמוקה.

 

התסבוכות של המצב הסכיזואידי:

מששת האספקטים שנמנו לעיל, ארבעת הראשונים צריכים להלקח ביחד כמייצגים את מצב הניתוק (cut off) הסכיזואידי, שמקורו בפחד ובהמלטות מהעולם החיצון. השנים האחרים הינם אספקטים של ההגנה העצמית של הנפש כנגד הסכנה הפנימית שבה של איבוד כל מגע עם המציאות החיצונית. בעיה נוספת עולה בנקודה זו. הפחד מפני איבוד מגע עם העולם החיצוני יכול לגרום למאמצים קבועים להשיג בחזרה את המגע, אך זה אינו יכול להיעשות על ידי יחסי אהבה, ולכן יכול להיעשות רק במונחים של שתי תגובות אמוציונליות אחרות, פחד ואגרסיה. במונחי פחד זה קובע את המצב הפרנואידי, שיכול להפוך למצב היותר הרסני, האגרסיבי. אם הפרט אינו מרגיש כה חסר ישע ביחס לאהבה, אזי היחסים במונחים של אגרסיה יובילו לאמביוולנציה ולדפרסיה.

במקרה שמתואר של אשה עם טקסים כפייתיים ותכנים אדיפליים נמצא, שהחזרה האובססיבית של פעילויותיה היתה שיטה לשמור על הדחיקה-הצידה של רגע האימה כאשר משהו יגמר. בכל פעילות שעמדה להסתיים, היא  הרגישה שתתמוטט ושהיא עצמה תגיע לסופה יחד עם הפעילות, לכן היתה צריכה להמשיך כל פעילות שוב ושוב, כדי לשמור בחיים את ההרגשה שהיא עצמה קיימת, שיש לה אגו. המטופל הסכיזואיד מתעמת עם הבעיה של אגו חלש באופן בסיסי שהתפתחותו אופיינה במידה רבה על ידי פשרה בשלבים המוקדמים שלו. החיים בשביל אדם כזה הם מאבק בלתי נלאה להשמר חי מבחינה מנטלית. הוא מרגיש שעליו לעשות זאת בכוחותיו שלו, ואינו מרשה לעצמו את התלות הנחוצה כדי להעזר באחרים – ותמיד נמצא בסכנה של התמוטטות. החוויה של לגדול כאדם חיובי ובטוח יכולה להתקיים רק מתוך החופש להתבטא בצורה פעילה ביחסים טובים, מקבלים, נותנים, אוהבים, ויוצרים בהדדיות. האגו של הפעוט גדל חזק בתוך התרגול הספונטני של תגובות אוהבות חיוביות, הנוצרות על ידי אם טובה, הן בלקיחה מאושרת של הטוב שניתן, והן בפיתוח של יכולת טבעית להגיב טוב בחזרה. באופן כללי ניתן לומר שאגו יציב יכול לגדול רק באווירה של יחסי אהבה, ראשית בתגובה לאהבה, ואחר כך בדרך בלתי מותנית לגמרי. אך האגו שחסר ביטחון ראשוני זה הוא תמיד בספק ביחס ליכולתו לשמור את קיומו מרגע לרגע. אגו פתולוגי לא מספק יכול להמשיך להתקיים רק על ידי שנאה, כאשר אהבה היא בלתי אפשרית. אך הנעה זו היא שלילית והרסנית, מסתיימת באלימינציה של אובייקטים רעים, או של אלמנט האובייקט הרע באובייקטים הטובים. אין לה מטרה חיובית לכשעצמה, ואינה מספקת שום חוויה של עצמי חיובי. שנאה זו משמשת יחד עם האשמה, באישיות המאנית-דפרסיבית, כשיטה נואשת לשמירת האגו במגע עם אובייקטים, כדי להגן מפני התמוטטות אל מצב סכיזואידי.

 

הפחד מפני התמוטטות האגו והחוויה מחדש של חסך אמהי.

האלמנט האחרון והעמוק ביותר שיש להגיע אליו ולגלות אותו בטיפול אנליטי הינו חווית הילדות של המטופל של הכישלון, של חוסר היכולת לרכוש,או של האובדן הגמור של אם מותאמת. זוהי הבעיה הסופית שעל הפסיכותירפיה למצוא לה תשובה: הפחד מפני התמוטטות האגו בגלל החוויה מחדש של חסך האם המקורי. החסך האמהי כולל, מצד אחד, את המוות או המחלה של האם, או כישלון ההנקה, בלי טיפול מפצה. זה ממשיך דרך אם דוחה באמת, שאינה רוצה את תינוקה, והאם ההרסנית שמתסכלת לא פחות משהיא מספקת, ולבסוף אל האם שהאמהיות הראשונית שלה נמוגה מהר מדי, ושגומלת את התינוק בצורה טראומטית. אין עיסקינן פה באם הסמכותית שמופיעה בתקופה מאוחרת יותר (למשל, בשלב האנאלי), ושנחווית על ידי הילד כאגרסיבית, ושנעשית מקור לסופר אגו הסדיסטי, אלא באם שיוצרת חסכים בשנת החיים הראשונה, ושלא מצליחה לתת לפעוט את המגע הרגשי שיתמוך בהתחלה של התפתחות אגו יציבה.

על הטיפול ללכת עמוק מספיק כדי לאפשר למטופל להרגיש באופן בסיסי בטוח כנגד פחדי ההתמוטטות בסביבה שבה הוא מרגיש ריק מתמיכה. טראומת החסך, האובדן של אם טובה בשנת החיים הראשונה, מקבעת צורך לתחליף אם, ונטיה לחרדת פרידה ולדפרסיה, שמשפיעים מאד על החיים הבוגרים.