מאת ילנה שלקוב

אני בן ששים וחמש, כמעט זקן, ומבחינה חיצונית ולפי הבריאות – עתיק, עם פנים מקומטים. וכמו אצל כל הזקנים גם אני ישן מעט. בחמש בבוקר אני מתעורר, כרגיל מכאבי תופת במותנים. כמה דקות אני משתדל להבין היכן אני. לאורך הקירות אין דרגשים – אז אני לא בבית סוהר. הקירות לא לבנים – אז אני לא בבית חולים. חדר קטן: אז לא בבית יתומים. ואיזה בית יתומים בגילי! רק בעת ההתעוררות מחשבה כזו יכולה לעלות בראשי. את רשמי הילדות לא נשכחים לעולם.
אני זוכר את עצמי היטב מגיל שלוש בערך, את עצמי ואת הורי – את אבי ואת אמי: אני זוכר אותם תמיד טובי לב ועדינים, עם סבלנות. רק בגיל שש, כאשר אמא מתה, ואבי התחתן שוב, נודע לי שהם לא הורי האמיתיים, אלא אימצו אותי ואני אסופי. מצאו אותי על סף בית היתומים בויניצה. כאשר הייתי בן עשרה חודשים אימץ אותי זוג עקר מחרקוב. הם התחתנו לא מזמן. אמא לא היתה מסוגלת ללדת, ועל כך אמרה בכנות לאבי כאשר הציע לה נישואים. הדבר לא דחה אותו. היא הציעה לקחת תינוק מבית יתומים, והוא הסכים.אחותה של אמא גרה בויניצה ועבדה בבית היתומים בו השאירו אותי. ככה הגעתי לחרוקב. בדירה גדולה וטובה עם אמא ואבא אוהבים אותי. תמיד רחוץ למשעי (כל ערב אמבטיה), מסורק, בבגדים נקיים ויקרים, בכיס של המעיל תמיד היה אצלי מסרק. לא הלכתי לגן ילדים. לאחר כל העניינים שהיו לה לעשות בבית אמא הלכה אתי לטייל בגן ע"ש שבצ'נקו. גרנו לא רחוק משם. בימי ששי, לפני סופשבוע, אמא אפתה עוגה, הניחה מפית חג על מפת קטיפה שהתאימה לוילונות בחלונות הענקיים. בימי הולדת ובחגים באו אורחים – חברים וקרובי משפחה. היה זואן ושמח, כולם שיבחו את האוכל שהכינה אמא, ורקדו למסיבה של שטפון. ליום ההולדת תמיד קיבלתי מתנות נפלאות – טנק צעצוע, טלסקופ, פינוקיו, ספרים. אמא לימדה אותי לקרוא בגיל חמש. מאז הספקתי לקרוא ספרים רבים. במיוחד בבתי כלא. ניתן לומר כי אני אדם מושכל מאד, למרות שסיימתי תיכון ערב בלבד. כעת אני כבר לא קורא כי כמעט התעוורתי.
כאשר הייתי בן ארבע, אמא חלתה. לעתים תכופות ולזמן ממושך שכבה בבתי חולים. כאשר מלאו לי ש שנים היא נפטרה. בכיתי יממה שלמה. לבית הקברות לא לקחו אותי. אבי אמר שאני קטן מדי. חצי שנה לאחר מכן אבי התחתן. את אשתו החדשה של אבי אני ראיתי בפעם הראשונה במשרד רישום הנישואים. היתה לה כרס גדולה. היא חייכה אלי ונתנה לי במתנה רכבת קטנה. לאחר החתונה הם לא שמו לב אלי, וביום השלישי הם קראו לי לחדר אוכל, הושיבו אותי לשולחן מולם, ובהבעת פנים חמורת סבר אמרו שדודה ז'ניה (ככה קראו לאשתו החדשה של אבי) מחכה לילד, ואני חייב להתנהג בשקט ולציית לה בכל דבר: לא לבכות, לא להתנגד. לא הייתי גחמני כלל. עשיתי כל מה שאמרו לי, ואף פעם לא התנגדתי. אך בכל זאת דודה ג'ניה התרגזה עלי. דוקא בנוכחותו של אבי היא תמיד דיברה אתי בחביבות, אבל כאשר נשארנו לבדנו כל הזמן התרגזה ואף צעקה.
פעם אבי קרא לי לחדרו ואמר: בני דודה ג'ניה מתלוננת שאתה לא מציית לה. האם מותר להתנהג ככה? היא דואגת לך ואתה כפוי טובה כזה. הרי היא מחכה לתינוק, אסור לה להתרגש!
– אבא, אך אני מציית, עושה כל מה שהיא אומר. זאת האמת, אבא'לה!
– טוב, בני, תחשוב על מה שאמרתי לך, תתנהג טוב.
– טוב, אבא'לה, הרי אני גם ככה מתנהג טוב.
– טוב, לך לך.
שיחות כאלה חזרו על עצמן פעם בכמה שבועות. עם כל שיחה הטון של אבא הלך ונעשה חמור יותר.

לאחר הוולדה של אחותי רעיה הניחו אותי בשקט לזמן מה, אך אחר כך הכל התחיל מחדש. בסופו של דבר העמידו אותי בפני העבודה שהפכתי לבלתי נסבל ושהם לא יכולים לשלוט בי, ולא נשאר עוד אלא לשלוח אותי לבית יתומים. אני בכיתי שלושה ימים. התחננתי בפני אבי שהוא ל איעשה זאת. נשבעתי שאתנהג טוב, אך הוא היה חסר רחמים.
לבית היתומים הביא אותי אבי. דודה ג'ניה הלכה לאנשהו מוקדם בבוקר, כאשר עוד ישנתי, כנראה כדי לא להביט בעיני. הביאו אותי לחדר שינה גדול. על כל המיטות היו כיסויים זהים, לא יפים. ליד כל מטה – שידה. הצביעו לי על מיטה ליד הדלת. שלפתי דברים ממזוודה והנחתי אותם ב-J לשידה. נתתי את המזוודה לאבי.
אבי אמר לי שלום והלך. נשארתי לבד בחדר עם אויר מחניק. לא ידעתי מה עלי לשעות הלאה. נכנסה המחנכת.
– חדש, לך לארוחת צהריים! כולם כבר שם.
– תגידי, בבקשה, לאן ללכת?
– איזה אדיב אתה! ישר במסדרון ושמאלה.
אני J לאורך דירות עלובות שעליהן הוצמדו במהדקים ציורי ילדים. במסדרון נדף ריח של כרוב ועגבניות – דומה לבורשט, אך הריח היה מגעיל, ולא מעורר תיאבון כמו שהיה בית. בחדר האוכל לשולחן ישבו עוד שלושה ילדים. בשולחן היו קערות עם בורשט שהיה מגעיל גם לפי מראהו, לחם, גרגרים דביקים, וקציצה מגעילה, לפתן בהיר.
– שמע, אתה, מה אתה, חדש? שאל אותי בלונדיני כחוש.
– מחרקוב, או מן הכפר?
– – מחרקוב, גרתי בדיוק ליד פרק על שם שבצ'נקו.
– אל תשקר! בחומרה אמר ילד שני, גבוה יותר, ועם מבט חמור.
– אני לא משקר.
– אמרתי שאתה משקר – אז אתה משקר. כן, אני הראשי. אם עוד פעם תתנגד לי – תקבל על הפרצוף. הבנת?
– הבנתי, לחשתי בתשובה.
ושתקתי עד תם ארוחת הצהריים, כאשר הרשו לנו לקום מן השולחנות. תודה לאל שבזמן הנכון אחרי אוכל כזה התחליו לי מיד התכווצויות בבטן, למרות שאכלתי מעט מאד. בקושי הספקתי לרוץ עד לשירותים. לאחר מכן הלכתי לחדר השינה. התברר שהבלונדיני שעמו ישבנו לאותו שולחן גר גם כאן.
– מה, הבטן של האדון לא רגילה לאוכל שלנו? מיד רצת לשירותים? והספקת, או עשית בדרך במכנסיים? שאל הוא בארסיות. וכולם בחדר צחקו.
לא יכולתי לסבול חיים כאלה זמן רב. לאחר חצי שנה ברחתי הביתה. התחננתי בפני אבי שהוא יקח אותי מבית היתומים. הוא לקח אותי, אך האם החורגת שלי לא הפסיקה לנדנד לו: הוא חוליגן, הוא יהפוך את רעייצ'קה שלנו גם לחוליגנית – האם הבן המאומץ יקר לך יותר מן הבת האמיתית?
שמעתי זאת במו אוזני פעם בלילה, כאשר קמתי לשירותים, והם לא סגרו את הדלת לחדרם. בבוקר שאלתי את אבי למה דודה ג'ניה אומרת שאני מאומץ. אבי ענה לא מיד. הוא קם מן הכסא, התהלך בחדר, פתח את החלון וסגר אותו, שוב ישב בכורסא, וסיפר לי שהוא ואמי לקחו אותי מבית היתומים כאשר הייתי בן עשרה חודשים. מיד האמנתי לו – הדבר הסביר לי למה אבי השתנה כל כך מאז שנודע לו שתהיה לו בת אמיתית. העזתי לשאול אותו:
– לכן שלחת אותי לבית היתומים?
– לא, לא בגלל זאת, אלא בגלל כך שהתנהגת לא יפה. את כל הילדים הרעים ביותר שולחים לבית היתומים, כאשר לא יכולים להסתדר איתם בבית. זהו זה, לך לך.
כעבור חצי שנה שוב החזיר אותו לבית היתומים. לא נשאר לי כלום, אלא להתרגל, להיות כמו כולם, להסתגל לחיים כאלה. הקשה ביותר היה להתרגל לכך שלקחו אותנו לבית מרחץ פעם בשבוע בלבד. בבית אני התרגלתי להתרחץ מדי יום. נדמה לי שגופי מכוסה בחזזית. אך התרגלתי גם לזאת.
בגיל חמש עשרה בפעם הראשונה שלחו אותי לבית סוהר לקטינים, לשלוש שנים. בלילה במוסך של חשמליות פרצנו לחשמליות ולקחנו כסף מהקופות. כאשר השתחררתי מבית הסוהר הייתי בן שמונה עשרה. לחזור לבית היתומים כבר היה בלתי אפשרי, כי הייתי מבוגר מדי. הלכתי לאבי. לא היו לי אפשרויות אחרות. הם קיבלו אותי – לא היה להם מה לעשות. אך האוירה בבית היתה בלתי נסבלת. לאחר זמן קצר התחתנתי, כי החברה שלי היתה בהריון וגם לא רציתי לגור עם הורי המאמצים. נולדה לי בת. כעבור שנה אשתי החליטה להתגרש ממני: אני שתיתי, לא נתתי לה כסף, השתוללתי. אך לא רציתי להתגרש ממנה, התחננתי בפני בית המשפט שלא יגרשו אותנו. בפעם השניה גירשו אותנו – לפי רצוה של אשתי. כעבור זמן קצר היא ביקשה ממני שאוותר על זכויותי על ביתי. חשבתי שאז לא אצטרך לשלם מזונות, וויתרתי. למרות זאת שאהבתי את בתי עכשיו אינני מבין כיצד יכולתי לוותר עליה. האם באמת בגלל המזונות? הרי בעד הכסף היה אפשר לקנות את האלכוהול היקר שלי! אך התברר שאלה שויתרו על זכויותיהם על ילדיהם עדיין חייבים לשלם מזונות. מי היה יכול לדעת?
הלאה – שתיינות, כלא אחרי כלא. עוד אשה אחת ועוד בת אחת, שנפטרה בגיל שנתיים. כמה פעמים, כאשר השתחררתי מהכלא, הלכתי לאשתי הראשונה, וביקשתי אותה שתוותר על המזונות. היא לא רצתה בשום פנים ואופן. כעת אין לי מושג איפה בתי ומה קורה לה.
לפני חמש שנים השתחררתי מהכלא בפעם האחרונה. מצאתי עבודה בתור סבל במחסן של חנות, בדיוק מול בית היתומים. מנהל בית היתומים כל הזמן כותב מכתבים לעיריה ומבקש שיעבירו את המחסן שלנו למקום אחר, כי גברים עם פנים כחולים מהווים דוגמא לא טובה לילדים. אך עדיין לא העבירו אותנו. אתמול מאוחר בערב, כאשר יצאתי מהעבודה אני ראיתי שמישהו הלך מולי ונשא עטיפה מצייצת. אחר כך הוא שם את העטיפה על סף בית היתומים. מהטלפון הקרוב התקשרתי למשטרה לדווח על כך, מפני שעד הבוקר התינוק יקפא. או שזה היה סתם חלום שחלמתי אחרי ששתיתי?