הסונטה מס' 130 של שיקספיר היא ידועה ויש בה (אמנם כמו בהרבה מהסונטות והמחזות שלו) חוכמה עמוקה ותובנה לתופעות מחיי אנוש. אם אפשר להעביר אותה בתמצות (וכנראה שכל העברה מתומצתת פוגעת ביופיה, בחוכמתה, במורכבות שלה), אז הדבר הממשי שיש לנו עדיף על מה שאנו מפנטזים….

ומעניין שהיא זכתה גם להרבה תרגומים ועיבודים. יש בה משהו שמזמין הרבה אנשים לעסוק בה, ולנסות להעביר אותה לשפה ולתרבות שלנו. משהו בשילוב של המסר שלה יחד עם היופי של הכלי בו הוא נוצק מזמין אנשים לתרגם – זאת אומרת, ליצור אותה מחדש, בשפה, בתרבות, בזמן ובהקשר שבו המתרגם עצמו נמצא.

 

אז הנה הסונטה כפי שנכתבה (למיטב ידיעתנו) על ידי אחד, וויליאם שייקספיר, בין השנים 1564 ל-1616 (סביר יותר שקרוב לשנה האחרונה, בה נפטר, מאשר לשנת לידתו. הרי לא חשבנו שהוא כתב אותה בגיל חמש?!)

My mistress' eyes are nothing like the sun;
Coral is far more red than her lips' red ;
If snow be white, why then her breasts are dun;
If hairs be wires, black wires grow on her head.
I have seen roses damask, red and white,
But no such roses see I in her cheeks;
And in some perfumes is there more delight
Than in the breath that from my mistress reeks.
I love to hear her speak, yet well I know
That music hath a far more pleasing sound;
I grant I never saw a goddess go;
My mistress, when she walks, treads on the ground:
And yet, by heaven, I think my love as rare
As any she belied with false compare.

התרגום ה'מוסמך' בעיני הוא של אפרים ברוידא:

עֵינֵי גְבִרְתִּי הֵן לֹא כְּשֶׁמֶשׁ-רֹם;
אַלְמוֹג אָדֹם רַב-יֶתֶר מִשְּׂפָתֶיהָ;
אִם שֶלֶג צַח, שַׁדֶיהָ הֵם קָנֹם;
כַּתַּיִל הַשָּׁחוֹר שַׂעֲרוֹתֶיהָ:
וַרְדֵּי דַמֶּשֶק יֵש אָדֹם, צָחוֹר, –
אֵין בִּלְחָיֶיהָ כַּיוֹצֵא בָּהֶם;
וְיֵש עָרֵב בַּבֹּשֶׂם וּבַמוֹר
יוֹתֵר מֵהֶבֶל פִּיהָ הַנוֹשֵם.
אֹהַב קוֹל דִבּוּרָהּ, אַךְ, בַּל אֶחְטָא,
לִי מוּסִיקָה רַב-יֶתֶר נָעֲמָה;
אֵלָה עוֹד לֹא רָאִיתִי בְּלֶכְתָּהּ, –
רַגְלֵי גְבִרְתִּי דוֹרְכוֹת עַל אֲדָמָה.
עִם זֹאת יָקְרָה לִי, חֵי מָרוֹם, יוֹתֵר
מִכָּל אִישָּׁה סִלְפוּ מִשְלֵי פְּלַסְתֵּר.

 

את התרגום של שמעון זנדבנק אני לא ממש אוהב, אבל למי שצריך הסבר בעברית, אז הנה הוא:

עֵינֵי גְּבִרְתִּי הֵן שֶׁמֶשׁ? לֹא וָלֹא!

אַלְמֹג אָדֹם יוֹתֵר מִשִּׂפְתוֹתֶיהָ;

הַשֶּׁלֶג הוּא לָבָן? שָׁדָהּ אָפֹר;

שְׂעַר זָהָב? אֶצְלָהּ שָׁחֹר צוֹמֵחַ.

רָאִיתִי שׁוֹשַׁנִּים, אָדֹם-לָבָן,

אַךְ עַל לֶחְיָהּ אֵין שׁוּם דָּבָר דּוֹמֶה;

וּפֹה וָשָׁם יֵשׁ בֹּשֶׂם מְעֻדָּן

יוֹתֵר מֵהֶבֶל-פִּיהָ, כִּמְדֻמֶּה.

אָהַבְתִּי אֶת קוֹלָהּ, אַךְ זֹאת לָדַעַת:

יֵשׁ נְעִימָה פִּי אֶלֶף נְעִימָה.

עוֹד לֹא רָאִיתִי אֱלִילָה פּוֹסַעַת:

גְּבִרְתִּי – רַגְלֶיהָ עַל הָאֲדָמָה.

אֲבָל עִם זֹאת הִיא נְדִירָה יוֹתֵר

מֵאֵלֶּה הַמְּשׁוּלוֹת מִשְׁלֵי -פְּלַסְתֵּר.

 

את התרגום של זיוה שמיר לא הצלחתי להעתיק, אבל ניתן לקרוא אותו בפורמט משובח באתר http://www.zivashamir.com/shakespeare/sonnets.pdf

התרגום של דליה וירצברג-רופא:

עיני אהובתי אינן כשמש כלל ועיקר;
אלמוג אדום יותר מאודם שפתיה;
אם שלג צחור מדוע לשדיה גוון אפרפר;
אם שיער חוטי תיל, כאלה – שחורות – מחלפותיה;
ראיתי ורדים כעין משי, אדומים ולבנים,
אך לא ראיתי כאלה בלחייה;
ולכמה בשמים ניחוחות מהנים
יותר מזה הנודף מנשימותיה.
ערב לאוזניי צליל קולה, אך היטב לי נהיר,
אין הוא כנגינת מוזיקה נעימה.
מעולם לא ראיתי אלה מהלכת – לי בהיר;
כשאהובתי צועדת היא דורכת על אדמה.
ולמרות כל זאת בי נשבעתי אהובתי מוערכת
ככל אישה שסולפה דמותה בהשוואה מופרכת

 

התרגום של אריה זקס חביב עלי ביותר – טוב, אולי זה לא ממש תרגום, אלא עיבוד להווית ימינו:

עיני אהובתי לא זוהרות כשמש,
ארגמן שפתיה מקורו שפופרת פלסטיק.
שדה כוסה ביקיני, לא הולבן כשלג,
שערה איננו משי, והיא כן לועסת מסטיק.
כבר ראיתי כותרות-ורד סמוקות לבן-אדום
אך ורד בלחייה לא ראיתי.  ונניח
שבושם שקניתי לה אתמול באווירון
(בלי מס) לאפי יערב מריח פיה.
קולה אמנם נעים, אך תמיד אני זוכר:
קולה של ג'ניס ג'ופלין ריגש אותי יותר.
אהובת-פייטנים בכל דור ריחפה:
הפרענקית שלי הולכת על רצפה.
אבל תאמינו, במיטה היא אלמותית,
או לפחות שווה יותר משקר ספרותי

זה לא ממצה את כל התרגומים של סונטה זו לעברית. כמו כן, ניתן למצוא מבחר תרגומים, אולי לא מקצועיים אבל לא בהכרח פחות טובים, באתר של גדי טאוב, http://www.gaditaub.com/hblog/?p=441