סכיזואידיות

M. Masud R. Khan – Clinical aspects of the schizoid personality: affects and technique. International Journal of Psychoanalysis 41:, 1960. also in Khan – The Privacy of The Self. London, Hogarth Press, 1986.

פיירברן (1940) כתב ש"מצבים סכיזואידיים מרכיבים את החלק הבסיסי של כל המצבים הפסיכופתולוגיים… הטיפול בסכיזואידים מספק הזדמנות ללימוד של הטווח הרחב ביותר של תהליכים פסיכופתולוגיים… בניגוד לאמונה המקובלת, סכיזואידים שלא עברו רגרסיה קיצונית מדי מסוגלים לתובנה פסיכולוגית יותר מכל סוג אחר של אנשים, וכן מסוגלים להעברה ברמה גבוהה, ועם פרוגנוזה טובה".
פיירברן הדגיש את נוכחותן וחשיבותם של דהפרסונאליזציה, דהריאליזציה, הפרעות בחוש המציאות, כגון רגשות של מלאכותיות וחוסר מוכרות. בהקשרים חברתיים הסכיזואיד יכול להיות פנאטי, סכסכן, פושע, מהפכנן וכדומה. שלוש תכונות מהותיות שלהם הן: I עמדה של אומניפוטנטיות, II עמדה של בידוד וניתוק, ו-III התעסקות במציאות הפנימית. לדעתו של פיירבן כל אדם הפוסע לתוך הקליניקה צריך להחשב לסכיזואיד עד שלא הוכח אחרת.

התופעה היסודית של הסכיזואידיות היא נוכחות פיצול באגו. האטיולוגיה לתופעה זו היא פיקסציה בשלב אוראלי מוקדם: יחסים בלתי מספקים מבחינה רגשית עם ההורים, ובמיוחד עם האם. האם שנוטה לעורר רגרסיה היא זו שלא מצליחה להעביר לילד את התחושה שהיא אוהבת אותו, שהיא פוססיבית (רכושנית) או אדישה.
מאפינים נוספים לפי פיירברן כוללים: (1) קושי לתת במובן הרגשי. (2) תחושה פנימית של עליונות. (3) שימוש בהגנות אינטלקטואליות. הסכיזואיד מתמודד עם הקושי הרגשי שלו על ידי שימוש במנגנוני הגנה כמו נטילת תפקידים ואקסהיביציוניזם. התחושה הפנימית של עליונות מתבטאת בהערכת יתר סודית של כמה מכישוריו, וניפוח נרקיסיסטי של האגו, שמביא לבעלות סודית והזדהות עם אובייקטים ליבידינאליים מופנמים.
הדינמיקה של ההתפתחות, לפי פיירברן, מתחילה בשלב מוקדם בחיים. התינוק משתכנע דרך האדישות או הפוססיביות של אימו שהיא אינה אוהבת אותו כיצור אנושי בזכות עצמו. כהגנה, מופיעה הערכת יתר של העולם הפנימי על חשבון העולם החיצוני. אדם כזה אינו יכול לאהוב או להאהב, ושומר את האובייקטים הליבידינליים שלו במרחק ממנו.

הלן דויטש (1942) טבעה את המונח "אישיות כאילו" (AS IF PERSONALITY). היחסים הרגשיים של הסכיזואיד עם העולם החיצוני ועם האגו שלו הם ריקים או דלים. הסכיזואיד אינו ער להעדרם של קשרים ותגובות רגשיות, וההפרעה הרגשית שלו נתפסת רק על-ידי סביבתו או מתגלה בטיפול. "הרושם הראשון שאנשים אלה יוצרים הוא של נורמליות מושלמת". הם נוקטים עמדה פסיבית כלפי הסביבה, עם גמישות רבה לאיתור אותות מהעולם שמחוצה להם, כך שיכולים להתאים את עצמם ואת התנהגותם בהתאם. עמדות תוקפניות מוסוות באמצעות פסיביות. הקונפליקט הפנימי מוקטן, ומתבטא בעיקר בתהליך הסובלימציה, שמכשיל את ההזדהויות שאמורות ליצור אישיות מגובשת, ובמקומן נוצרות סובלימציות אינטלקטואליות, חד צדדיות וחלקיות, של הדחפים.

וויניקוט (1945) סבר שהאישיות הסכיזואידית הוא אוסף של תגובות לכשלונות הסביבתיים להסתגל בשלב ההתפתחותי הקריטי שבו נוצרות הזדהויות ראשוניות. עצמי מזויף (FALSE SELF) הוא אספקט של העצמי האמיתי, ששומר עליו ומסתיר אותו. כתוצאה העצמי האמיתי אמנם נשמר, כי הוא אינו מתנסה בכשלונות של ההסתגלות לסביבה, אך הוא גם מתדלדל (כי אינו פעיל). העצמי המזוייף יכול להשיג תדמית של עצמי מגובש, כלומר, כוחות אגו מזויפים, ששואב אותם מהסביבה. אך הוא אינו יכול לחוות את החיים ולהרגיש ממשי. במקרה הטוב הוא מפתח עמדות אמהיות כלפי העצמי האמיתי שלו, ונושא אותו כפי שאם נושאת את תינוקה.

אריקסון (1946) מסביר את תופעת הסכיזואידיות במונחים של משברים בגיבוש זהות האגו.

גרינסון (1958) סבר שסכיזואידים סובלים באופן בסיסי מליקוי ביצירת הדימוי העצמי, ומסווג אותם כהפרעת זהות. לדעתו הם להוטים ליצור מגע ולתקשר, והם אופטימיים. היו להם חוויות מספקות בזמנים קריטיים בחייהם. הם נצמדים ליחסי אובייקט ולסיפוק דחפיהם כי הם חוו קשרים וסיפוקים כאלה בעבר, אך בצורה לא אמינה. הם מתמודדים עם חוסר הוודאות והאכזבה על ידי הכחשה של כשלונות. הם מנסים כמיטב יכולתם להמנע מלהרגיש דיכאון, ומרוצים כאשר מצליחים בכך.

להלן כמה מרכיבים של תופעת הסכיזואידיות, לפי חאן:
1. במקום העברה המטופל הסכיזואיד מעורר את המטפל או מפתה אותו לתקוות שוא לחומר שהוא יביא, מה שמוביל לסכנה של פרשנות יתר.
2. במקום תקשורת מופיע אקסהיביציוניזם של תוכן נפשי, אשר מבוסס על הגנות אינטלקטואליות. המטפל במצב זה מוצא את עצמו בתפקיד של צופה בלבד. הסכיזואיד מתעניין – לא נקשר. מה שנראה כהתלהבות שלו הוא בעצם מטעה, ומחליף את הריקנות שבו.
3. לסכיזואיד יש צורך דחוף לשחרר מתחים. הוא יכול לעכב או לקדם שחרור כזה, אך מתקשה להתייחס לתכנים של המתחים. כתוצאה נוצר מרחק בין האגו והחיים הרגשיים. מתאפשרות סובלימציות, אשר הן חשובות מאד למצב החברתי של הסכיזואיד, אך חסרות משמעות עבורו באופן אישי. יחסים עם אובייקטים אנושיים מתווכים על-ידי ACTING OUT, שליטה ומניפולציה, והוא צריך אובייקטים חדשים והתנסויות חדשות כדי לחוות את עצמו. קשה מאד להתייחס באופן טיפולי לפעילויות אלה.
4. הנרקיסיסטיות של הסכיזואיד לקויה ומתבטאת בצורה אגרסיבית וקומפנסטורית. הפעילויות האוטו-ארוטיות שלו, במקום שתעשיר בדמיון וברגש את יחסי האובייקט או את חיי הפנטסיה שלו, הן כפייתיות ובעלות השפעה מצמצמת. בטיפול זה מתבטא בשימוש מסיבי במלים או בהפקה של פנטסיות או תכנים נפשיים.
5. במקום יוזמה של עצמו הסכיזואיד נשען על החיוניות של אחרים. באופן זמני זה יכול ליצור רושם של תפקודי אגו או חוויות אגו אותנטיות, אך לאורך זמן זה יותר תחושת שוא ורגשות של תבוסה, ריקנות, וחוסר ערך. העומס על ההעברה הנגדית של המטפל רב מאד.
6. לסכיזואיד יש צורך רב להחצין ולממש בפעולה את חוויות העבר והמתחים העכשויים שלו. הוא מאד תגובתי, אבל עדיין לא יוצר יחסים אמיתיים. במלותיה של אנה פרויד, כל דבר מזמין תגובה, אך נעדרת אינטגרציה של החווייה.
7. הסכיזואיד משתמש ברגרסיות חלקיות של האיד, האגו, והסופר-אגו, עם הרבה מיומנות, מה שנותן לו לפעמים איכות פסיכוטית. אך בדרך-כלל רגרסיות כאלה מאד מאיימות עליו, במיוחד באספקט התלותי שלהן, והוא מעדיף לבצע התנתקויות (דיסוציאציות).
8. הרושם הכללי החזק מעבודה טיפולית עם מטופל כזה הוא שהוא צריך את שיתוף הפעולה של המטפל במעורבות מוגבלת וברת שליטה. אין לו חווייה כוללנית שהוא יכול להשליך או להדחיק, אלא מגוון של התנסויות חלקיות משלבים השונים של ההתפתחות, יחד עם מושג של איך השלם יכול או צריך להיות. הוא מצפה שהמטפל ישלים את החלקיות של החווייה שלו. זאת הוא עושה על ידי כך שמעביר למטפל (אולי באמצעות הזדהות השלכתית) רגשות של כעס, זעם, הזדקקות, יאוש, אהבה ונועם, אלימות הרסנית ופאניקה, שהוא עצמו חווה בשלבים מוקדמים של התפתחותו, לפני שהאגו שלו התפתח דיו, באמצעות הזדהויות.
9. קושי לשאת חרדה מתרגם אותה לכאב נפשי או למצבי מתח. מצבי המתח מזינים הגנות אינטלקטואליות וגורמים להתנגדות. החרדה שבסכיזואיד בעיקרה אינה תגובה לדחפים אלא לתחושה של איום לשלמות ולשרידות של האגו שלו. החרדה היא לעתים קרובות תגובה לחווייה הפנימית שלו של ריקנות ושיממון.
10. שימוש אקראי במנגנוני הגנה, בעיקר פיצול ודהבליואציה של אובייקטים ושל חוויות רגשיות, הזדהות השלכתית, ואידיאליזציה. האנאליזה של מנגנוני ההגנה שהסכיזואיד משתמש בהם נותנת תמונה אמיתית של המציאות הילדותית שלו, ומאפשרת הבניה מחדש.

איך עוזרים לסכיזואיד?
1. החלוקה הסטרוקטוראלית של האישיות אינה כל-כך שימושית בטיפול בסכיזואיד, מאחר ומדובר בפתולוגיה משלב מוקדם יותר בהתפתחות.
2. יש פחות הדגשה של הטבע הקונפליקטואלי של ההתפתחות.
3. הבנה מחודשת של התפקיד והחשיבות של הסביבה בעיצוב האישיות, בעיקר הסביבה האמהית.
4. הדגשת החשיבות של התלות של הילד בטיפול האמהי.

מה שמטופלים אלה צריכים בטיפול הוא רגרסיה של האגו לשלבים הפרימיטיביים של תלות ורגשות לא ממויינים ולא מגובשים, וזה גם המקור העיקרי להתנגדויות שהם מראים בטיפול. ההערכה של הצורך הלא מודע של המטופל הסכיזואיד מטילה עומסים על הרגישות והדמיון של המטפל. המטופל מטיל את המטפל לתפקיד של שחזור הסביבה הראשונית. המטופל תלוי ביכולתו של המטפל להיות באמפתיה עם חוויות רגשיות של האגו. צורך זה מתפרש לעתים בטעות כהזמנה להתערבות, להדרכה ולתיקון. אבל זה לא באמת מה שהסכיזואיד צריך. בדרך זו המטפל פשוט מחליף סדרה אחת של פגיעות בסדרה אחרת, אןולי קצת יותר טבה. המשימה האמיתית של הטיפול היא לאפשר למטופל לחוות בצורה רגרסיבית ורגשית את המציאות הפרגמנטית שהוא נושא עימו, ולעבד אותה באמצעות חווייה של היחסים החדשים שמופיעים עם עצמו, עם המטפל, ועם הסיטואציה הטיפולית. מטפלים רבים הדגישו את הצורך של מטופלים אלה בחוויות חדשות של יחסי אובייקט, אך החידוש בחוויות אלה נמצא בהתוודעות ההדרגתית של המטופל למציאות של התהליכים שלו עצמו דרך הופעתם והתפתחותם בטיפול. בשונה מהמציאות החיצונית (החברתית), בטיפול המטופל יכול להחצין ולבטא את כל הרבדים והאלמנטים של החוויה העכשווית וההתפתחותית שלו, בלי לפתות את המטפל לקנוניה או לדחיה. היכולת להיות מעורב בלי להפריע להגיון הפנימי של המציאות המתפתחת של המטופל הסכיזואידי היא המשימה העדינה ביותר של המטפל.