הומוגניות מול הטרוגניות בטיפול קבוצתי
צבי גיל ורוזנה ג'ויסמן
מרפאה קהילתית לבריאות הנפש, כרמיאל, בית-חולים פסיכיאטרי ע"ש פליגלמן ('מזרע')
ת.ד. 798 כרמיאל
tsvigil13@gmail.com
טל. 04-9989044
תקציר:
בעוד מטופלים מניחים בדרך-כלל כמובנת מאליה הומוגניות בטיפול קבוצתי ("איזה קבוצה אתה מקים? מה מטרת הקבוצה?"), מטפלים בדרך-כלל עסוקים בטבעה של הקבוצה (למשל, קבוצת חולי סרטן, או קבוצה אנאליטית). להומוגניות כמו להטרוגניות יש יתרונות וחסרונות, רווחים ומגבלות, וההחלטה הסופית באשר לטבע הקבוצה מושפעת לעתים קרובות לא רק משיקולים תיאורטיים אלא גם משיקולים פרקטיים, דהיינו, על-ידי הצרכים והמגבלות של המסגרת בה מתפקד המנחה. לעתים קרובות ההרכב הסופי אינו מה שהמטפל רוצה, אלא מה שהמטפל משיג. טבעה של הקבוצה מושפע, איפה, לא רק על-ידי מטרותיה המוצהרות (למשל, קבוצה דינמית, תמיכתית, קוגניטיבית וכדומה), אלא גם על-ידי מימדי ההומוגניות או ההטרוגניות של משתתפיה (משתנים של גיל, מין, אבחנות וכדומה). יחד עם אלה יש מקום לתהות על טבעו של הרכב הקבוצה, ובמלים אחרות: מה זו הומוגניות בקבוצה טיפולית? מה זו הטרוגניות? האם הן באמת שונות? אנחנו מציעים שלמרות שרמת ההטרוגניות וההומוגניות של קבוצה עשויות להיות מושפעות על ידי הרכב משתתפיה, הרי בסופו של דבר קבוצות הן יותר דומות מאשר שונות. זה נראה יותר ברור כאשר חושבים על כך על רקע העקרונות של הרכבת קבוצות.
Homogeneity vs. Heterogeneity in Group Treatment
Tsvi E. Gil, B. Sc., M. A. and Rosanna Josman, B. A., M. S. W
Carmiel Community Mental Health Clinic, Fligelman Psychiatric Hospital, POB 798, Carmiel, ISRAEL
tsvigil13@gmail.com
jlewis@bezeqint.net
While consumers perceive groups implicitly as homogeneous (“What kind of group do you plan to make? What is the purpose of the group?”), therapists as a rule consider the nature of the specific group they set up, i.e., homogeneous or heterogeneous. Homogeneous as well as heterogeneous groups have both advantages and disadvantages, rewards and limitations, and the final decision concerning the group’s nature is often influenced not only by one’s theoretical framework, but rather by the needs and constraints of the system within which one functions Very often groups are composed not necessarily by the participants we as leaders want, but by the participants we attain. The nature of the group that is finally constructed is affected by the group’s manifested purpose(s) (e. g., supportive, reconstructive, or instructive), as well as by the dimensions of homogeneity or heterogeneity (e.g., variables of age, gender, type of problem, etc).
The paper presents some thoughts about the very nature of the idea of the group composition, namely, what is homogeneity? What is heterogeneity? Do they really differ? We conclude that whilst the nature of participants in different group settings may differ, and thus the nature of groups they require, the very nature of the group process seems to be more similar rather than different. This is especially apparent when delineated against the principles of group composition.
המטפל שמקים קבוצה טיפולית נדרש כמעט תמיד, בצורה אקספליציטית או אימפליציטית, לשאלה 'איזה קבוצה אתה מקים'? עבור המשתתפים הפוטנציאליים, הם שואלים מי יהיה בקבוצה ובמה היא תטפל; עמיתיו של המנחה שואלים איזו קבוצה זו על מנת לדעת איך תורכב ואיך תתנהל. מטרתה המוצהרת של הקבוצה מהווה בדרך-כלל רציונאל והצדקה להקמתה. כאשר חשבנו, למשל, להקים קבוצה למטפלים בעלי הפרעות אישיות, שאלו אותנו עמיתינו איתם התיעצנו 'על איזה הפרעת אישיות מדובר'. יאלום ולשץ' (2006) מונים למעלה מחמישים קבוצות שמצאו בספרות המקצועית, "ועוד כהנה וכהנה", (עמ. 466), ומעירים כי "מגבלות המרחב והמספר הגדל והולך במהירות של קבוצות למטרות מיוחדות אינם מאפשרים רשימה מקפת וביביליוגרפיה מתאימה בטקסט [הספר] הזה" (שם, עמ. 632).
לאור זאת האפשרות שקבוצה תורכב ללא נושא, בעיה, או מכנה משותף מוגדרים וידועים מראש, נראית בלתי מתקבלת על הדעת. אך בפועל, קבוצות רבות הן כאלה – קבוצות אשר מטרתן, האקספליציטית או האימפליציטית, הינה אקספלורטיבית דינמית; חקירת הדפוסים הבין-אישיים של המשתתפים; אספקת תמיכה; למידה בין-אישית; עיבוד חוויות רגשיות קשות; ועוד כהנה וכהנה. העשיה הקבוצתית עצמה הופכת להיות מטרתה של הקבוצה, יותר מאשר טיפול בבעיה או נושא אשר נמצאים בכותרת של הקבוצה.
מבחינה פרקטית, אופיה של קבוצה מוכתב לעתים קרובות על ידי נסיבות הקמתה. במרפאות גדולות במגזר הציבורי הקמת קבוצות מוכתבת, לעתים קרובות, על ידי שיקולים כלכליים והקושי לספק מענה לרשימות הולכות ומתארכות של פונים הממתינים לטיפול. במצבים כאלה נראה שה'נושא' של הקבוצה אינו במקום ראשון בחשיבותו, ושאספקת טיפול קבוצתי כלשהוא עדיפה על העדר טיפול בכלל. אבל דוקא רשימה ארוכים של ממתינים לטיפול מספקת מאגר ממנו ניתן לבחור משתתפים לפי מכנה, בעיה או מטרה משותפים. למשל, מבין הממתינים לטיפול צפוי למצוא מספר מספיק של אנשים המאובחנים עם הפרעת אישיות או מחלת נפש; ניתן להרכיב קבוצה של בני זוג של נפגעי נפש (גיל, אבו-אל-היג'א ושר, 2005 ), או אנשים שנפגעו מטראומה עובר לפנייתם למרפאה.
במגזר הפרטי השיקולים להקמת קבוצה או להשתתפות בה יכולים להיות שונים מאד. בדרך-כלל קבוצה לא תיווצר כדי לחסוך למטופלים עלויות, ומטופלים ישתתפו בה אם ישתכנעו שהיא מציעה להם דרך יעילה לטפל בבעיותיהם. מצב זה נוצר אם ידוע מהספרות הטיפולית שקבוצה המנוהלת בדרך-מסוימת עשויה להיות יעילה ביותר לטיפול בבעיה מסוימת; אבל גם שקבוצה בתור שכזו יכולה להיות יעילה עבור מכנה משותף רחב מאד, כמו אנשים הסובלים ממיומנויותיהם הבין-אישיות.
מטופלים במרפאה הציבורית מתאפיינים ברמות גבוהות יחסית של פחד מאינטימיות, אובדן גבולות, פחדים מהדבקות רגשית ואובדן כוח, ורמה נמוכה יחסית של אמון (ר' למשל Weiner 1988). לכן נראה שמטופלים אלה צריכים קבוצה אשר באופיה מציעה קשת רחבה וגמישה יותר של התערבויות עוזרות, כמו תמיכה רגשית וחברתית, יעוץ, מידע ודיגום (MODELING). קבוצה כזו תהיה יותר מובנית, אך המנחה שלה יהיה יותר גמיש. מעבר לאבחנות שעשויות לאפיין את משתתפיה, נראה ש'מטרות-על' של קבוצה כזו תכלולנה שיפור המיומנויות הבין-אישיות של המשתתפים, תמיכה באורחות חייהם, וחיזוק הקשרים שלהם בינם לבין עצמם, ובינם לבין משפחותיהם וקבוצת התמיכה הטבעית שלהם, מטפליהם, והקהילה בה הם חיים. גם כאשר המוטיבציה להשתתף בקבוצה היא מעורפלת, ושיתוף הפעולה שלהם בה הוא לבילי, הרי עצם קיומה של השתתפות מתמשכת עשויה להיות חיובית ובעלת ערך תרפויטי. לעומת זאת, ככל שהקבוצה הינה צרה יותר במכנה המשותף שלה כך היא תספק פחות מהצרכים המערכתיים של המרפאה. לדוגמא, קל לדמיין שקבוצה בעלת אופי פסיכואנליטי לפי גישתו של ביון עשויה להתאים אך למיעוט מקרב הממתינים לטיפול במרפאה ציבורית.
אם כן, האם להקים קבוצה הומוגנית או קבוצה הטרוגנית?
לשאלה יש כמה וכמה ממדים. גם מי שדוגל בהומוגניות של הקבוצה – או בכלל שם לב אליה – צריך לשאול את עצמו הומוגניות באיזה מובן? על איזה מימדים? האם הומוגנית בנתונים דמוגרפיים, כמו גיל, מצב משפחתי, השכלה, או הומוגניות באבחנות, או הומוגניות בבעיה עימה באים המועמדים לטיפול ? הדגשת משתני הומוגניות בבחירת המשתתפים בקבוצה עשויה להיות מטעה, למשל, בחירת מטופלים לפי אבחנות לא בהכרח תוביל להומוגניות באישיות, במוטיבציה, או בסגנון ההשתתפות. האם, שואלים יאלום ולשץ' (2006, עמ. 276), "קבוצה שמורכבת מנשים עם בולימיה או קשישים עם דיכאון היא קבוצה הומוגנית בגלל התסמין המשותף, או הטרוגנית בשל הטווח הרחב של תכונות האישיות של חבריה?" ובכלל, מסכם יאלום (שם, עמ. 278) ספק אם כלי המיון שלנו, מצד אחד, והצע המועמדים, מצד שני, מאפשרים לנו באמת לבצע מיון נקי ושלם על פי עיקרון שנקבע מראש של הומוגניות או הטרוגניות.
קבוצה הטרוגנית עשויה לספק יתרונות בכך שהיא מהווה מיקרוקוסמוס של כלל החיים החברתיים של המשתתפים (יאלום ולשץ', 2006, עמ. 51 והלאה), היא עשויה לספק הזדמנות להחיאה ולתיקון של יחסי אוביקט מוקדמים (Bion, 1959), המשתתפים בה עשוים לייצג זה עבור זה אלמנטים בפנטסיות הפנימיות שלהם (1976Dunphy ), או להוות מראות מגמתיות זה של זה (Foulkes & Anthony,1957/1984 ). מורגן (1986Morgan ) ואוגדן ( 1992Ogden) סבורים כי המתח הנוצר בקבוצה בין אנשים שהם מטבעם שונים זה מזה מהווה בסיס לשינוי ("The dialectical interplay paradoxically unites the opposites"). בדומה, יאלום ולשץ' (2006) סבורים כי נחוצה דרגה מסוימת של אי התאמה בין הפרט לתרבות הקבוצתית על מנת שיתחולל שינוי (עמ. 276). במלים אחרות, מהלך טיפולי מתרחש באמצעות הווצרות קונפליקט וההתרה (הרזולוציה) שלו. לכן קבוצה צריכה לכלול חברים בעלי סגנונות וקונפליקטים בין-אישיים שונים ומגוונים. הם קורים לזאת 'גישת הדיסוננס' (עמ. 281- 280). הומוגניות מירבית מצמצמת את הסיכוי למהלך כזה. הטרוגניות בקבוצה מאפשרת פיזור האשליה שכולנו דומים ( 1956(Bernis & Shepard . פולקס (Foulkes & Anthony, 1957, 1984) לא רק ממליץ על הטרוגניות בקבוצה אלא אף סבור כי ככל שגדלה המשרעת בין הטיפוסים הקוטביים בה, כך גדל הפוטנציאל הטיפולי ( Foulkes & Anthony, op. cit., עמ. 94).
מחקר בתחום, הגם שלא רב, מצביע על עדיפות לקבוצות הטרוגניות, ככל שמדובר בטיפול ארוך-טווח בעל אופי דינמי, דהיינו, שמבוסס על אינטראקציות בין המשתתפים בכאן ועכשיו של הקבוצה. (Best et al 1981, Francis et el 1980, Melnick & Woods 1976).
לעומת זאת, קבוצה הומוגנית עשיה להיות עדיפה כאשר היא קצרה יותר ומיועדת למטרות יותר ספציפיות ומצומצמות (כמו תמיכה או למידה) (Burlingame et al 2002). נראה כי יתרונותיהן של קבוצות הומוגניות הן במהירות של השגת גיבוש, לכידות, ותמיכה, ומכאן להפחתה מהירה יחסית של סימפטומים (KLEIN 1993). המודעות להרגשה קבוצתית משותפת (למשל, חרדה או כעס) עשויה להיות הצעד הראשון לעבודה קבוצתית פוריה (1955,1953Mann). לכידות של הקבוצה היא חיונית לתוצאותיה התרפויטיות ומאפשרת יותר תמיכה ויותר שיפור סימפטומטי ( 1971 Bendar & Lawlis). לכידות זו מאפשרת תחושת שייכות ואת הרווחים הפסיכולוגיים הנובעים ממנה, בעיקר למשתתפים שהינם בודדים בגלל נסיבות חייהם או דפוסים חברתיים בלתי מסתגלים שלהם (1995 Agazarian & Peters). מטופלים כאלה, החולקים אותה בעיה ברמות שונות של חומרה או התפתחות, יכולים לספק זה לזה הבנה, מידע, ותמיכה (1964 Slavson). הם מתקדמים בתהליך הקבוצתי באמצעות התמודדות עם קונפליקט משותף (Liberman 1964 & Whitaker). הדמיות (similarity) שהם חווים מאפשרת התחלקות ברגשותיהם בשלב של התלות ההדדית (interdependence, ביון) (Bernis & Shepard, 1956). קבוצות כאלה צפויות לסבול פחות מנשירה של משתתפים בשלבים הראשונים לחיי הקבוצה, מראות פחות קונפליקטים, מצביעות על שיפור סימפטומטי מהיר יותר (יאלום ולשץ', עמ. 275), ומאפשרות טיפול קצר יותר, באופן יחסי, שבו מודגשת עזרה הדדית של משתתפי הקבוצה יותר מאשר תלות במנחה כמקור לעזרה (1983 Sadock). לעומת זאת סבורים יאלום ולשץ' כי קבוצות הומוגניות אינן מתאימות לעבודה טיפולית ארוכת טווח עם יעדים שאפתניים של שינוי אישיותי. לדעתם קבוצה הומוגנית צפויה להשאר ברמה שטחית, ומשום כך הינה פחות יעילה כאמצעי להשגת שינוי אישיותי מבני (שם, שם). כמו כן קיימת הסכנה שחוויה של לכידות יתר תוביל להשתקעות עצמית נרקיסיסטית ולקיפאון (סטגנציה) (,1980Wong 1981, Battegay 1976).
בעצם ניתן לשאול האם בכלל יש דבר כזה קבוצה הומוגנית?
יש לקחת בחשבון שגם קבוצות שנראות הומוגניות לפי הרכבן עשויות להתגלות כלא הומוגניות. למשל, קבוצה המורכבת מחולים במחלה מסוימת (איידס או סרטן, לדוגמא), עשויה להתגלות כהטרוגנית מבחינת שלבי המחלה בה נמצאים חבריה; ואמנם, האפשרות שאחד מהחברים יתדרדר במצבו באופן בולט ביחס לשאר החברים, או אף ימות במהלך הקבוצה, מהווה אחד החששות העיקריים של מועמדים או משתתפים בקבוצות כאלה, וכן של מנחיהן (.(Esplen et al 2004 גם ה'נושא הרשמי' של הקבוצה אינו בהכרח מכתיב או חוזה על מה תעבוד. למשל, קבוצה המורכבת מאנשים שזה עתה התגרשו או מקרבנות של ניצול מיני לא בהכרח תתמקד ב'גירושים' או ב'ניצול מיני' אלא, כך ממליצים יאלום ולשץ' (2006, עמ. 292), תתמקד בתקשורת הבין-אישית שנוצרת, ובהשלכות של נושאים אלו – גירושים או ניצול מיני – על דפוסי היחסים של המשתתפים.
למעשה, בכל קבוצה יש הבדלים בין המשתתפים, אפילו אם נבחרו בקפידה לפי דמיות על פני טווח רחב של קריטריונים. בכל קבוצה, גם אם משתתפיה דומים זה לזה במאפיינים הדמוגרפיים שלהם, או בבעיה בעטיה הגיעו לטיפול הקבוצתי, מופיעים בצורה בלתי נמנעת קונפליקטים – קונפליקטים אשר ניתן לראותם כנובעים מהעובדה שאנשים שונים זה מזה ולו במעט, או ניתן לראותם כמתעוררים מעצם הצורך של בני אדם לחיות בכפיפה אחת באותו מרחב קבוצתי. אפילו בקבוצה הכי הומוגנית, שמשתתפיה נהנים בתחילתה מהחוויה של 'כולנו באותה סירה', מתגלים בהמשך ההבדלים הבלתי נמנעים בין המשתתפים – הבדלים בכמה ממאפייני האישיות שלהם, בדפוסי ההתנהגות שלהם, או בדרך בה הם רואים את ה'בעיה' ומתמודדים איתה. ובסופו של דבר, כמתואר לעיל, גילוי הבדלים אלו, ההתמודדות איתם, והאפשרות של התרתם, יוצרת מרכיב תרפויטי מרכזי בתהליך הקבוצתי.
אם כן האם כל הקבוצות הן הטרוגניות? למעשה, בכל קבוצה, ולו אקראית מאד, משתתפיה מגלים במשך הזמן את המשותף להם, ורווח המשפט אותו אנו שומעים תדיר בקבוצות "בסופו של דבר, כולנו בני אדם". בסופו של דבר הדומה בין בני אדם רב על המפריד ביניהם, מנקודות ראות גנטיות, הסטוריות, סוציולוגית וכד'. למעשה, הגילוי של התכוניות האנושיות המשותפות – הדומה למה שיאלום קורא 'אוניברסליזציה' (יאלום ולשץ', 2006, עמ. 26) הינו תהליך תרפויטי ממדרגה ראשונה.
מסתבר, אם כן, שבכל קבוצה הומוגנית יש אלמנטים הטרוגניים בלתי נמנעים, והיפוכו של דבר – בכל קבוצה הטרוגנית מתגלים מרכיבים דומים. ניסוח מטרות הקבוצה למשתתפיה, לכשעצמו, אינו מסלק הבדלים ואינו יוצר זהות. התמודדות עם קונפליקטים תתרחש בכל קבוצה, בין אם נבנתה כהומוגנית או הטרוגנית.
הומוגניות או הטרוגניות אלה יש לראות לא רק כמרכיבים סטרוקטוראליים אלא גם כתכונות דינמיות. במלים אחרות, משתתפים עשוים להית דומים זה לזה או שונים זה מזה לא רק על סמך נתוני הרקע שלהם, כפי שמתגלים בראיון הקבלה, אלא גם להתפתח במהלך חיי הקבוצה. כפי שכותב יאלום, "קבוצה המאפשרת יחסי גומלין חופשיים, עם מעט הגבלות מבניות, תתפתח עם הזמן למיקרוקוסמוס של החברים המשתתפים בה" (יאלום ולשץ', 2006, עמ. 51). לכל משתתף יש סגנון בין אישי אשר מתגלה בדרך בה מתפקד בקבוצה.
האם, אם כן, אין כל חשיבות לקביעת טבעה של הקבוצה? קביעת טבעה של הקבוצה – קבוצה הומוגנית הנבנית סביב מכנה או בעיה משותפים, או קבוצה הטרוגנית הנבנית סביב עבודה בין-אישית – עשויה להיות חשובה בהשפעה על כמה מהמאפיינים של הקבוצה. היא עשויה להשפיע על סגנון ההנחיה (ניהולי לעומת פתוח, רגשי לעומת קוגניטיבי, אמפאתי ותומך לעומת מפרש ומעמת – ר' למשל יאלום ולשץ', 2006, עמ. 525) ; היא עשויה להשפיע על טבע הפעילות הקבוצתית במימד שבין תמיכתי לאקספלורטיבי; והיא עשויה להשפיע על הרווחים התרפויטיים של המשתתפים, במימד שבין תחושת אחווה לבין התמודדות עם קונפליקטים. במלים אחרות, האיך של חיי הקבוצה עשוי להשתנות, במיוחד בשלביה הראשונים, יותר מאשר המה שלה, בתלות בטבעה המוכרז.
אחת הגישות, עליה מדווחים יאלום ולשץ' (2006, עמ. 277) היא מה שהם קוראים 'הטרוגניות תפקודית', דהינו, בקבוצה יהיו נוכחים משתתפים הממלאים תפקידים שונים בקבוצה, כגון המנהיג, המתלונן, המבקר, החברותי וכדומה. מנסיוננו (יאלום מאשר התנסות זו, ר' יאלום ולשץ' 2006, עמ. 278) למדנו כי קבוצות של משתתפים המוגדרים כ'המנעותיים' או אף סכיזואידיים יכולות להצליח – הן הצלחה במובן של התהליך של הקבוצה כולה, והן הצלחה במובן של הרווח הטיפולי של עבור משתתפים אלה – אך זאת בתנאי שהקבוצה היתה מורכבת לא באופן בלעדי ממשתתפים בעלי אופי המנעותי, אלא ממשתתפים שונים, כך שהמשתתפים שהיו יותר חברותיים 'משכו' את הקבוצה כולה, ובכללה את המשתתפים ההמנעותיים, לפעילות קבוצתית קונסטרוקטיבית; לעומת זאת, קבוצה קטנה אשר משתתפיה היו כולם המנעותיים התקשתה לקיים פעילות כזו. התוצאה היתה המשך החוויה ההמנעותית ברמת הפרט ("אני לא מצליח להשתלב בקבוצה והקבוצה לא יודעת לעזור לי בכך"), ותקיעות ברמת הקבוצה ("אנחנו לא מצליחים ליצור קבוצה").
יאלום ולשץ' (2006 בעקבות Whitaker & Lieberman, 1964) מציעים פתרון מבריק – הטרוגניות בתחומי הקונפליקט והומוגניות בכוחות האגו (עמ. 276). במלים אחרות: המשתתפים יכולים לבוא עם בעיות מתחומים שונים, אבל צריכים להיות דומים ביכולתם לשאת את התסכולים הכרוכים בהשתתפות בקבוצה טיפולית. ובמלים של יאלום ולשץ', "אנו מחפשים הטרוגניות בכל הנוגע למגדר, לרמת הפעילות או הסבילות, לחשיבה ולהרגשה ולקשיים בין-אישיים, אך הומוגניות בכל הנוגע לאינטילגנציה, ליכולת לשאת חרדה, ליכולת לתת ולקבל משוב, ולהיות מעורב בתהליך הטיפולי". לפי זה, המטפל הקבוצתי מתאמץ להשיג מקסימום הטרוגניות בתחומי הקונפליקט של המטופלים, ומקסימום הומוגניות בדרגות הפגיעות והסבילות לחרדה של המשתתפים (1964 Whitaker & Liberman).
לדעתנו רוב המטופלים עשויים להרויח הן מהשתתפות בקבוצה הומוגנית והן מהשתתפות בקבוצה הטרוגנית, ויתכן שההבדלים ברווחים הטיפוליים עבור המטופלים בקבוצות השונות אינו כה גדול. השאלה, מכל מקום, איזו קבוצה מתאימה למי, ואלו רווחים טיפוליים בולטים יותר בכל אחת מהקבוצות, נשארת שאלה אמפירית, המצפה למחקר מתאים. המטפל הקבוצתי עצמו עשוי למצוא את עצמו מדגיש לעתים את הטבע ההומוגני של הקבוצה כדי להגביר לכידות, אחווה ותמיכה, ובפעם אחרת מדגיש הטרוגניות על מנת לאפשר למשתתפים לתרגל אמפתיה עם משתתפים אחרים ששונים מהם, ולתרגל התמודדות עם קונפליקטים. תפקודיו השונים של המנחה, בהתאם לראיתו את הקבוצה וצרכיה, נעים יחד עם תנועתה של הקבוצה עצמה מסימביוזה לאינדיבידואציה (1971 Lindgern).
יאלום א. ולשץ' מ. (2006) – טיפול קבוצתי, תיאוריה ומעשה. מאנגלית: בן ציון הרמן, עריכה מדעית: גבי שפלר. ירושלים, כנרת ומגנס, 2006.
אבו אל היג'א א., גיל צ., שר יהודית (2005) – קבוצת בנות זוג של נפגעי נפש ערבים: מקרבנות להעצמה. הכנס הארצי להנחיה וטיפול קבוצתי, תל-אביב.
Agazarian Y & Peters R.)1995) , The Visible and Invisible Group. Karnac, London.
Battegay R. (2006), The role of narcissism in group psychotherapy. Group Analysis 39; 390-399.
Bendar R L & Lawlis G F (1971), Empirical research in group psychotherapy. Chp. 21 in A E Bergin & S L Garfield (eds), Handbook od Psychotherapy and Behavior Change: an empirical analysis. Wiley & sons, New-York.
Bernis WG & Shepard HA (1956), A theory of group development. Human Relations 9: 415-437.
Best J, Jones P, & Paton A (1981), The psychotherapeutic value of a more homogeneous group composition. International Journal of Social Psychiatry 27: 43-46.
Bion WR (1959), Experiences in Groups. London &New-York, Tavistock & Basic Books.
Burlingame G, Fuhriman A, & Johnson J (2002), Cohesion in group psychotherapy. In J. Norcross (ed.), A Guide to Psychotherapy Relationships and Work, Oxford, UK, Oxford University Press, pp. 71-88.
Dunphy D C (1968), Phases, roles, and myths in self-analytic groups. Journal of Applied Behavioral Science 4; 195-225. also in D C Dunphy (1972), The Primary Group: a handbook for analysis and field research. Appleton Century Kroft, new-York.
Esplen M et al (2004), A multi center phase II study of supportive-expressive group therapy for women with BRCA1 and BRCA2 mutations. Cancer 2237-2342.
Foulkes S & Anthony E (1957), Group Psychotherapy: the psychoanalytic approach. Harmondsworth, UK, Penguin.
Foulkes SH & Anthony EJ, Group Psychotherapy (1984). London, Marsfield Library.
Francis A, Clarkin J & Morachi J (1980), Selection criteria for outpatient group psychotherapy. Hospital and Community Psychiatry 31: 245-250.
Lindgern D C (1971), Trainer style and patterns of group development. Journal of applied Behavioral Sciences 7; 689-709.
Mann J (1953), Group therapy with adults. American Journal of Orthopsychiatry 23: 332-337.
Mann J (1955), Some theoretic concepts of the group process. International Journal of Group Psychotherapy, V; 235-241.
Melnick J & Woods M (1976), Analysis of group composition research and theory for psychotherapeutic and growth oriented groups. Journal of Applied Behavioral Science 12: 493-513.
Morgan G (1986), Images of Organization. Beverly Hills, Ca, & London; Sage
Ogden TH (1992), The dialectically constituted/decentered subject of psychoanalysis II, the contributions of Klein and Winnicott. International Journal of Psychoanalysis 73: 613-626.
Sadock B J (1983), Group psychotherapy, combined individual and group psychotherapy, and psychodrama. chap. 30.5 in H I Kaplan, A H Freedman, & B J Sadock (eds), Comprehensive Textbook of Psychiatry, 3rd ed, Williams & Wilkins, Baltimore & London, vol 2, pp 2178-2217.
Slavson S R (1964), A textbook in Analytic Group Psychotherapy. International Universities Press, New-York.
Slavson SR (1971), The Fields of Group Psychotherapy. New-York, Shocken Books.
Weiner MF (1988), Group therapy in a public sector psychiatric clinic. International Journal of Group Psychotherapy 38: 355-364.
Whitaker D S & Liberman M A (1964), Psychotherapy and the Group Process. Atherton, 1964.
Wong N (1980), Combined group and individual treatment of borderline and narcissistic patients: heterogeneous and homogeneous groups. International Journal of Group Psychotherapy 30; 389-404.
Wong N (1981), The application of object relation theory to an understanding of group cohesion. In H. Kellerman (ed.), Group Cohesion. New-York, Grune & Stratton.