עיבודו של סיום טיפול באמצעות חלומות | מכון אנאפה לפסיכותירפיה

עיבודו של סיום טיפול באמצעות חלומות

צבי גיל

__________________________

המאמר מביא סדרת חלומות של מטופלת בפסיכותרפיה פסיכודינמית, ומנסה להראות באמצעותה את הדרך בה היא עיבדה את סיום הטיפול. תיאור המטופלת והטיפול מובאים בקיצור ההכרחי, מאחר וענייננו בנושא של עיבוד באמצעות חלומות. גישות פוסט פרוידיאניות לפירוש חלומות לוקחות בחשבון לא רק את גישתו של פרויד – דהיינו, פירוש סימבולי של חומר לא מודע באמצעות האסוציאציות של המטופלת – אלא גם גישות מודרניות יותר. אלו כוללות התייחסות לחלום לא רק כביטוי של משאלה לא מודעת אלא גם כביטוי לטווח רחב יותר של תכנים מנטליים, ובעיקר ביטוי של קונפליקט, ובמקרה המתואר – ביטוי למצבים המנטליים המתעוררים במטופלת בתגובה לסיום הטיפול; פירוש החלום לא רק באמצעות האסוציאציות של המטופלת אלא גם לפי האסוציאציות של המטפל, לפי אינטואיציה, אמפתיה עם המטופלת, ובמיוחד עם מצבה הספציפי בזמן החלום; והשענות על התוכן הגלוי שלו. החלומות מובנים כאן כאקט בין אישי לא פחות מאשר פעולה תוך נפשית, כדרך של המטופלת לתקשר עם המטפל מה שאינה מודעת לו או אינה מרשה לעצמה לבטאו.

________

מאמר זה עוסק בשימוש בחלומות כדרך לעיבוד שלב הסיום והפרידה בטיפול. המטופלת בטיפול זה, שתכונה להלן "אילנה", תוצג בצורה מקוצרת, בהתאמה למגבלות המקום, אך גם בצורה אותנטית, כך שיתאפשר חיבור בין תכני החלומות למרכיבי חייה. יחד עם זאת, שמה ופרטים מזהים שונו. המטופלת נתנה את הסכמתה לפרסום המאמר לאחר שקראה אותו.

רקע

אילנה היתה בסוף שנות הארבעים לחייה כאשר פנתה לטיפול במרפאה ציבורית עקב משבר שעברה בגלל תהליך גירושים. בתחילת הטיפול נערכה קבלה (intake) על-ידי עובדת המרפאה שאינה המטפלת בטיפול זה. חלק מהמידע האנמנסטי התקבל בקבלה, וחלקו האחר הושלם במהלך הטיפול.

אילנה היתה הצעירה ממשפחה מסורתית מרובת ילדים, שעלתה ארצה מארץ מזרח תיכונית, והתיישבה בעיירת פיתוח. האם הושאה לאב, שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות, גרוש ואב לילד, בניגוד לרצונה. במעבר לישראל האב לא הצליח לשקם את הסטאטוס שאיבד בארץ הולדתו, עבד בעבודה לא מקצועית, והמשפחה היתה עניה. נראה שההורים נחלשו בארץ, לא הצליחו לנהל את המשפחה כהלכה, וניסו לפצות על כך באמצעות דבקות בערכים שמרניים ונוקשים, ובאמצעות קפדנות והפחדה. האב תואר כאדם קשה יום ומריר, נוקשה וכעסן, שאילנה היתה עסוקה בלרצות אותו, והחוויה שלה ממנו היא של מרירות והשפלה. גם האם היתה כזו, וכנראה תוקפנית עם ילדיה, ונוקשה בערכיה ובהתייחסותה לעולם. למשל, היא הניאה את ביתה מלפגוש חברים, בני גילה, בטענה שהם יכולים להשפיע עליה לרעה; כתוצאה, אילנה היתה מבודדת מבחינה חברתית, או שחיתה בהרגשה שהיא לא בסדר כאשר כן מאפשרת לעצמה להיות מעורבת בפעילות חברתית. בין ההורים היו יחסים מתוחים ומסוכסכים, כאשר ההרגשה היא שאינם יכולים להרשות לעצמם להתגרש – הן מסיבות כלכליות והן משום שגירושים הם חריגים בעולם הערכים ממנו באו. מבחינת האם הועבר המסר שגם משפחה בעייתית צריך לשמר, כי זה עדיף על העדר משפחה בכלל.

אילנה היתה ילדה נבונה אך שקטה ונחבאת אל הכלים. מאז ומתמיד זוכרת את עצמה כעצובה. כילדה היתה מבודדת, עם עולם פנימי גדוש. מגיל צעיר גיבשה סגנון של המנעות וויתורים, כדי להמנע מקונפליקטים: ואז היתה צוברת בתוכה מרירות, ובתוך תוכה נפגעת. כשהיתה ילדה היה ארוע שבו מורה התעלמה ממנה במשך חודשים, ואילנה לא עשתה עם זה כלום – פשוט ישבה בשקט והיתה עצובה. חוויה מרכזית שלה לאורך ילדותה היתה שלא מתחשבים ברצונותיה וברגשותיה, לא מעריכים אותה ולא מפרגנים לשאיפותיה. בהגיעה לבגרות עברה לבקשתה לפנימיה, ושם היה לה טוב. היה שם מורה שחיבב אותה ואילנה נקשרה אליו. כפי שנראה בהמשך, לאורך חייה היתה מוצאת דמויות סמכות גבריות, אליהן נקשרה. לאחר הפנימיה שירתה בצבא, גם שם נקשרה עם דמות של מפקד, שהיה מבוגר ממנה אך במעט, אך נחווה על ידי אילנה כדמות סמכות גברית, שקטה ואוהדת. השענותה עליו היתה שזורה בנימה של תשוקה ארוטית, שאילנה היתה מודעת לה אך למחצה.

לאחר שסיימה את שירותה הצבאי הלכה ללמוד באוניברסיטה. גם שם היה לה ידיד, שאילנה הרשתה לעצמה לקוות שיהיה לה בן זוג. זה לא צלח, ואילנה נשארה עם דמותו המופנמת, מרחפת בעולמה הפנימי כהבטחה שלא מומשה. אך בתקופה זו הכירה את מי שנישאה לו. גם הוא היווה עבורה הבטחה – הבטחה לדמות סמכותית שקטה, שרגישה אליה ולצרכיה, ותיטיב איתה. אילנה סיימה לימודיה, אך משלא מצאה עבודה בתחום אותו למדה, פנתה לעבוד בתחום אחר. היא הצליחה בעבודתה והתקדמה בה יפה, אך בתוכה נותרה תחושה של החמצה, המחשבה (או הפנטסיה) שאילו היתה נשארת בתחום הראשון וממשיכה להשקיע בו, חייה היו יכולים להראות אחרת. היא הרגישה שהמעבר לעיסוק בתחום שלא בו בחרה מלכתחילה היה פשרה עם אילוצי המציאות, אבל היתה בה טינה מסוימת על בעלה על שלא תמך בה ולא עודד אותה להשאר בתחום אותו אהבה, גם במחיר של קשיים כלכליים. אילנה יכלה לראות שבדומה להוריה אף היא נאלצת להתפשר עם המציאות הכלכלית, ולחיות חיים שהם אמנם לא גרועים בפני עצמם, אבל אינם מממשים את מה שבאמת רצתה. בדומה להוריה, אף היא לא קיבלה תמיכה, עידוד ופרגון מבן הזוג. בשונה מהוריה, אילנה לא היתה אשת ריב ומדון, מיעטה לריב או להתפרץ.

במשך השנים אילנה ילדה שני ילדים, אשר היו בסוף התבגרותם בעת הגעתה לטיפול. בעוד היא מצליחה בעבודתה בעלה התקשה להתמיד במקומות עבודה, והם הלכו והתרחקו זה מזו. הקש ששבר את גבה של אילנה היה הגילוי שבעלה מפלרטט עם נשים אחרות. לאחר התלבטויות רבות החליטה להתגרש ממנו, והבעל הסכים. בעת הגעתה לטיפול תהליך הגירושים היה בעיצומו. אילנה היתה נרעשת מהמהלך אותו יזמה. היא הרגישה ש"זה לא אני", שהיא עושה משהו שהיא אינה מכירה אותו. היא פחדה מהתגובות של סביבתה, ובמיוחד של אימה, ומן העתיד המצפה לה. אך נראה שבגירושיה של אילנה היא הצליחה לשנות מהמסר של אימה ולהראות שאוירה משפחתית גרועה אינה עדיפה על פירוק המשפחה.

מהלך הטיפול: (מתואר בצורה מתומצתת, בעיקר להארה של נקודות עיקריות ושלבים בטיפול)

בקבלתה אילנה תוארה כאשה מנומסת, מרוחקת, סגורה, ביקשה שהמטפל ישאל שאלות כי לא יודעת מה עליה לעשות בטיפול. מספר חודשים לאחר תחילת הטיפול יצאתי לחופשה קצרה. לאילנה היה קשה עם ההפסקה הזו, ולקח לה זמן ומאמץ לחזור ולהפתח ולדבר. כחצי שנה לאחר תחילת הטיפול החל טרנספרנס ארוטי. אילנה ספרה לי מתוך מבוכה שהיא מנהלת אתי שיחות פנימיות במהלך השבוע. מדמיינת אותי איתה בכל מיני מצבים. יכולנו לראות שהיחס אלי קצת דומה ליחס אל אביה – מתגעגעת אליו, מרגישה שלא קיבלה מספיק מהדברים החיוביים שהיו בו, מדברת איתו בליבה, מנסה לספר לו או להראות לו את הצלחותיה. אותי היא צריכה כדמות קשובה, מבינה, רגישה, מאשררת וכו', ואז היא חוששת שמא היא הופכת לתלותית. אפשר לשער שעבורה להיות תלויה במישהוא היתה חוויה מסוכנת.

כשמונה חודשים לאחר תחילת הטיפול אילנה נעשתה פחות לחוצה ומדוכאת, והחלה ליהנות מהחופש שלה כגרושה. חלום שמביאה: היא מבריחה את בנה מהפצצות בלבנון. הפירוש שלה היה שבן זה שילם את המחיר הכי גדול על גירושי הוריו. בתקופה זו אילנה הביאה כמה ארועים משמעותיים מהילדות, ארועים שמזה הרבה שנים לא חשבה עליהם: אימה הולכת מהבית ומשאירה אותה בעריסה, בהשגחת אחיה. בשלב מסוים נמאס להם (מהתפקיד, מבכיה) והם שמים כריות על פניה. כאשר האם חוזרת היא כבר כחולה. זיכרון אחר מאותה תקופה: אחיה משחק בגפרורים ליד עריסתה. זו מתחילה לעלות באש כאשר האחים בחדר הסמוך. האחים לא שמים לב לקולותיה כי היא 'בכיינית'. כתוצאה מכך היא לומדת לא להיות בכיינית – לא לבטא בקול את מצוקותיה.

כמו כן מספרת שבגיל קטן אושפזה בבית חולים למשך מספר חודשים, וההסבר שסופר לה שזה בגלל שלא אכלה, כאשר עד היום, בעצם, לא ברורה מהי הסיבה שלא אכלה ושבעטיה אושפזה. ההורים באו לבקרה פעם בשבוע. בכיתה ג' התלוננה על כאבי גב. עברה בדיקות שונות ללא ממצאים פתולוגיים, וזוכרת את הרופאה שאמרה לאימה שאולי היא – אילנה – 'עצבנית'. אחרי פגישה זו (בטיפול) לא ישנה כל הלילה. אילנה הבינה שהתינוקת בת השנתיים ש'לא אכלה' היתה כנראה בדיכאון. כמו כן היתה עסוקה באיך הרגישה להיות לבד, הרחק ממשפחתה, בבית החולים. היא החלה להבין שבמשפחתה הילדים עמדו לשירות צרכיהם של ההורים, יותר מאשר ההיפך.

כשנה וחצי לאחר תחילת הטיפול קרה שנפגעה ממני כשלא עניתי לה במייל. אנחנו עומדים על כך שפגיעות הן חוויה מוכרת ותדירה בחייה. שוב היה לה קשה בטיפול, לא ישנה בלילה. בתקופה זו פירוש ההעברה התמקד בסוגיה האם אילנה יכולה ליצור קשר עם דמות שאינה מושלמת, שאינה מספקת את מכלול צרכיה. האם יכולה להמנע מלסגת (פיסית או פנימית) גם כאשר נוכחת לדעת שאינני מושלם? בשלב זה פגיעותה הופכת לנושא מרכזי בטיפול.

כשנתיים לאחר תחילת הטיפול אילנה נעשתה יותר מפוייסת, פחות כועסת על עצמה, יותר סלחנית לעצמה ולזולתה. יותר נינוחה בטיפול. התחילה להיות עסוקה באפשרות שיהיה לה בן זוג. בתקופה זו עולים זכרונות מורכבים מילדותה. זוכרת את אביה כיותר חכם מאימה. יש (גם) זכרונות חיוביים של האב שמשחק איתה (ועם אחיה). פעם אילנה היתה חולה והאב הלך קילומטר וחצי כדי להביא לה ממתק שהיה אהוב עליה. מצד שני הוא נחווה כקפדן, אסור להמרות את פיו, צריך לכוון בדיקנות לרצונותיו. זיכרון שהאב מכה אותה מכות רצח, כנראה משום שהשמיעה מוסיקה חזקה בשעות הצהריים. היא נפלה והוא דרך עליה. אמנם חשה תסכול וכאב, אבל מייד עוברת לדבר על האב שהיה לו קשה, שהיה לה צורך לרצות אותו, שלפחות איתה ירגיש טוב. מתגעגעת אליו ומתקשה לכעוס עליו, לבקר אותו, להפרד ממנו. לא מרשה לעצמה לכעוס (על הוריה) כדי לא לאבד את אהבתם. מביעה רגשות שליליים דרך גופה (כאבי גב, בטן). בתקופה זו מדברים הרבה על הריבים בין ההורים, האוירה הקונפליקטואלית והאגרסיבית בבית. ממני צריכה נחמה, הכלה, אהבה (ושלא אשאל אותה שאלות קשות ולא אציע לה פירושים קשים). מדי פעם אילנה תוהה אם יש טעם לדוש בעבר, מתלוננת שלא יודעת לאן מתפתח הטיפול.

שלב הסיום

שלוש שנים לאחר תחילת הטיפול החלה התקשרות עם בן זוג. לאחר שלוש וחצי שנות טיפול העליתי בעדינות את הרעיון של סיום הטיפול. אילנה נראתה לי מבועתת, אף כי הגיבה, כדרכה, באיפוק, בנימוס, ועם נימה של ריצוי, בבחינת 'אם זה מה שאתה אומר אז כנראה ש…". בפגישה שלאחר מכן הביאה חלום:

היא הולכת עם אחד מילדיה לרכוש טלפון נייד. היא מבצעת הזמנה, ובינתיים מקבלת, באורח זמני, טלפון פחות משוכלל, והמוכר מסביר לה שהנייד הזמני כלול במחיר ההזמנה של הטלפון או שזו מעין מתנה למי שמזמין טלפון משוכלל. אך כאשר היא מגיעה לקבל את המכשיר שהזמינה אומרים לה שעליה לשלם עוד כסף עבור אותו מכשיר זמני. אילנה מתעצבנת ודורשת לדבר עם המנהל. לא נותנים לה להגיע אליו. היא אורבת לו ליד חדר הישיבות, וכאשר משתתפי הישיבה מתפזרים היא 'פולשת' פנימה ולוקחת רמקול כדי לדבר איתו. היא מספרת לו את סיפורה. המנהל מבטל את דבריה ואומר לה שלא הבינה את דברי המוכר בפעם הראשונה. מתקיים ביניהם ויכוח שבו אילנה מנסה להציג לו מעין הוכחות לצדקת דבריה. באותו לילה, ולא ברור אם זה המשך לאותו חלום או חלום אחר, אילנה מספרת לעמית מהעבודה שהיא מתעתדת לרכוש דירה ולעבור לעיר אחרת. העמית מפרגן לה ומספר לה שאף הוא בונה בית בישוב אחר. כמו כן אומר לה שהמנהל (של חברת הסלולר) הוא חבר שלו.

ושוב הסצינה מתחלפת:

אילנה מוצאת את עצמה צופה בבחורה צעירה שהיא כנראה נערת ליווי, ואותו מנהל – מחברת הסלולר – נמצא בקשר איתה, והוא מחליט להרוג אותה (את הבחורה)! הוא מנסה להטביע אותה במעין אמבטיה. אמבטיה זו מתוארת בלשונה של אילנה (כאשר מדווחת על החלום) כ"כלי קיבול ארוך ושקוף, כך שאני יכולה לראות מה קורה לאותה בחורה". הבחורה בחלום מעמידה פנים שכאילו טבעה. המנהל מוודא את מותה על ידי כך שבודק את אבריה ומוצא אותם רפויים. ואז, כאשר הוא משתכנע שהיא מתה, הבחורה מזנקת, מכה אותו, ובורחת. הוא (המנהל) מתחיל לרדוף אחריה. המרדף מתנהל בכלי תחבורה דמיוני שקשה לתאר אותו, משהו כמו מכונית או רחפת מעופפת, שיכולה להתקפל וללכוד בתוכה אנשים. הבחורה עצמה בורחת באופן לא טבעי, כאילו רצה באוויר. אילנה סבורה שהיא התעוררה כאשר הבחורה נלכדה.

בהנחה שהחלום עוסק במה שקרה בפגישה הטיפולית שקדמה לו (לפי הצעתו של בלצ'נר (1950-) למטפל (Blechner, 2013) לבדוק "מהו הנושא הבולט ביותר, והתחום של הקונפליקט הגדול ביותר, עבור החולמת בעת הזו"), ניתן להתוות את מהלך הנרטיב הנפשי שמתבטא בו. אילנה באה לרכוש טלפון, כלומר, אמצעי תקשורת, דרך לבטא את עצמה ולתקשר עם העולם. אך מתברר שמוליכים אותה שולל, מרמים אותה, מבטיחים דבר אחד ועושים דבר אחר. חשוב לציין שזה משהו שאילנה לא הרגישה במודע: החלומות מבטאים דברים שהמודע שלנו אינו מניח לנו להתוודע אליהם. אילנה לא יכלה לחוות את עצמה, במודע, ככועסת, מאשימה, בודאי לא לומר לי, למטפל שלה, שאני רימיתי אותה. היא אף הרגישה שאינה מצליחה להגיע אלי, כי אני אומר לה את הדברים – הרעיון שנסיים את הטיפול – בצורה מנומסת ומנומקת. אבל בעצם זה מקומם אותה, ואז היא צריכה לארוב לי (לנסות להגיד לי את הדברים בדרך עקיפה, באמצעות תחבולה, משום שאינה יודעת לעשות זאת בשיח הישיר שבינינו), ולצעוק את זה ברמקול: "הי, רימית אותי! הולכת אותו שולל!" ולנסות להוכיח לי את צדקתה. ניתן לתמצת ולומר שהחלום של אילנה הופך להיות ערוץ נוסף לתקשורת בינה לביני, ערוץ שהוא אולי לא מודע אבל אקספרסיבי לא פחות ממה שמעבירה אלי במודע. הערוץ הזה מאפשר לה להגיד לי דברים שאינה אומרת לי במודע, אם משום שאינה מודעת להם ואם משום שיש בה הסתיגות מלומר לי אותם – הדברים קשים מדי, מאשימים, אלימים. מעוררים חרדה. התקשורת הזו אינה חד צדדית, כי אני גם 'עונה' לאילנה בדרך בה אני מפרש את החלום (או ליתר דיוק, עוזר לה להבין את החלום, או מצביע בפניה על כיוונים להבנתו). בפגישה זו, בה אילנה הביאה את הראשון בסדרת חלומותיה, היא הופתעה מאד מזה שאני מקשר את החלום לנושא הסיום של הטיפול, אבל בהמשך, בפגישות הבאות, היא 'משתמשת' יותר ויותר בערוץ הזה כדי לתקשר אתי מה שבמודע היא מתקשה להעביר. זה ממחיש את הרעיון של קינודואוז (Quinodoz, 2002) (ובהתאמה עם מחברים אחרים, כמו Fairbairn, 1952, Stewart 1973/1993, בין רבים אחרים) שהחלום הוא לא רק תקשורת בין הלא מודע למודע של החולמת, אלא גם בין המטופלת למטפל.

אבל בכך לא סגי. אילנה חווה אותי מנסה להרוג אותה, עד כדי כך, כנראה, מגיעה האימה שלה מפני הסיום. כפי שקורה לעתים קרובות בחומר נפשי, מרכיבים שונים של מציאות חייה, ורבדים התפתחותיים שונים, נכנסים זה לתוך זה, מתבטאים בסצינה יחידה. יתכן שהבחורה הצעירה שמוטבעת באמבטיה היא אילנה עצמה, אבל אילנה הצעירה: משום שהביאה אלי את כל פרשת חייה, מאז צעירותה; משום שהיתה צריכה אותי כגבר עליו יכולה לסמוך, כפי שהיתה צריכה בתקופות שונות בחייה, לפחות מאז נעוריה; ואולי היא בחלום נערת ליווי משום שהתמסרה לי, בעוד אני ניצלתי אותה (בכך שאני עוזב אותה לאחר ההתמסרות). מעניין הדימוי של אותה אמבטיה בה המנהל מנסה להטביע אותה כ"כלי קיבול" – מן הסתם, המיכל של המעשה הטיפולי: הוא ארוך, בהתאמה למשך הטיפול; והוא שקוף, כי עד עתה מה שקרה בינינו היה שקוף, כל דבר דובר בינינו. היא מנסה לברוח מסיום הטיפול, בדרך לא דרך, ומתעוררת כאשר מתברר לה שאין לה פיתרון של ממש לסוגיה זו.

התגובה של אילנה להעלאה של סיום הטיפול היתה איפה קשה מאד, ובסתירה לתגובה המנומסת שלה בפגישה עצמה. פירושו של החלום בקווים שהותוו לעיל הפגיש אותה עם הלא מודע שלה ויצר חיבור של החלקים הרציונליים, הענייניים, המנומסים שלה, עם 'איד' מלא דחפים ורגשות – במקרה הזה, עמדה ברורה של רודפנות.

חלום שני:

אילנה נוסעת עם החבר שלה לנסיעה לילית. יש שם סיפור של רהיטים שהזמינה אצל חברים שלו (של אותו חבר). מתברר שהמוכר הזמין לה על דעת עצמו רהיטים אחרים מאלה שהיא רצתה בהם. בויכוח שמתעורר החבר שלה דוקא מצדד במוכר. אילנה מציעה לחבר שהם ילבנו את העניין בארבע עיניים. הם חוזרים (משום מה) לבית אימה. אילנה מתלבטת בין הרצון ללבן את הנושא עם החבר, לבין הרצון להמנע מויכוח שבו יעלה שבעצם נעדרה בלילה (מה שכנראה נחווה כלא בסדר, לפחות מנקודת ראותה המשוערת של האם). איכשהו בחלום יש גם התייעצות של החבר עם אשתו של עמית לעבודה (אותו עמית שהופיע בחלום הקודם). החלום מתחלף לסצינה שבה אותו עמית עושה משהו בעבודה בצורה 'חפיפית', ורוצה את אישורה של אילנה לכך. אילנה לא כל כך מרוצה מזה ומציעה לו שיבדוק עוד משהו. העמית אומר : 'מה פתאום, אני ממהר', והוא זורק לעברה כדורי אקדח ומתרחק. אילנה סבורה (היא משתמשת בדיווח שלה במלה "חושדת") שכדאי שתאסוף את הקליעים אך מתקשה למצוא אותם. כאשר היא חוזרת (למשרדה, כנראה) מגיע אדם נוסף שמתנהג כאילו פוחד ממנה כאשר היא יודעת שהיא בעצם זו שפוחדת ממנו. כאשר אדם זה מתקרב אליה הוא נעשה תוקפן, ומאיים עליה עם חיה כלשהי שהוא מחזיק בידו (הביטוי בו נקטה: בעל חיים). אילנה רואה אנשים ממרחק וקוראת להם לעזרה, אבל הם לא שומעים אותה. בעל החיים הזה יורק עליה. מישהו מציל אותה – אולי החבר שלה.

חלום זה נראה על פניו שונה מאד מקודמו, אבל יש בו מוטיבים דומים: החבר, העמית, ובמיוחד הרדיפה, הסכנה, האיום. בלי ספק (עד כמה שפירוש הנשען על חלום הוא ודאי) אילנה מרגישה מאוימת ורדופה מהאפשרות שהטיפול יסתיים. שוב היא מרומה – ציפתה למשהו אחד ומקבלת משהו אחר, ועוד מנסים לשכנע אותה שהיא טועה. גם האדם שאמור להיות לצידה, החבר בחלום, הוא נגדה. ההחלפה בין החבר למטפל נראית הגיונית, ומופיעה בהקשרים נוספים, במהלך הטיפול ובחלומותיה. חשוב לציין שבשום מקום, עד כה, אילנה לא זיהתה במודע אף אחת מהדמויות בחלום עם המטפל, ולא ייחסה את החלומות לעניין הטיפול או לסיומו. דבר זה מעיד, כך נראה, על המרחק העצום שקיים בנפשה של אילנה בין החוויה המודעת של הטיפול – מקום מיטיב, אליו מביאה את עצמה, מעריכה ואוהבת את המטפל – לבין החוויה הלא מודעת שלו כמקום רודפני, שבו מתנכלים לה, מרמים אותה, ואף מאיימים על שלומה.

אף כי הביקור אצל האם נראה לא לגמרי ברור, הרי נראה סביר שאל ההתדיינות הפנימית המתקיימת בנפשה לגבי הטיפול וסיומו מצטרפים רבדים נוספים מעברה, כאשר דמות האם היא במקום חשוב בהם, ובהקשר הזה – המקום שבו אילנה היא לא לגמרי בסדר, שהיא צריכה להסתיר, להעמיד פנים שהכל בסדר, לא לחשוף קונפליקטים והתרחשויות – מה שבפועל קרה הרבה בחייה מול אימה.

גם העמית לעבודה מבקש ממנה לשתף פעולה במשהו 'חפיף', כפי שהמטפל מבקש ממנה לסיים את הטיפול בשלב שאילנה עדיין לא מרגישה מוכנה אליו (הרגשה שבאה מהאיד, לא בהכרח הרגשה מודעת או מנומקת). האקט התוקפני של זריקת כדורי האקדח נראה ברור – אילנה מרגישה מותקפת על ידי המטפל – וגם הטבע הדואלי של האדם שמתקרב, שגם מפחד וגם תוקפני. מן הסתם אדם זה מייצג את המטפל – שגם רוצה לברוח מאילנה (לסיים את הטיפול) וגם מתקיף אותה (באיום של העזיבה). המשמעות של בעל החיים שהוא מחזיק בידיו היא מוקשה, וצריך לקחת בחשבון שבפרשנות של טיפול לעתים לא כל מרכיביו זוכים להבנה מלאה. יתכן שבמרכיב הלא מובן טמון המפתח לחלום כולו, אבל יתכן גם שניתן להסתפק בהבנה חלקית של החלום, הבנה של הגשטאלט הכללי שלו, שחלק מפרטיו נשארים עלומים. אפשרות אחת היא שבעל החיים הוא אילנה עצמה, שהביאה אלי את עצמה כיצור חי, ובקונפליקט הפנימי שלה היא גם מותקפת וגם מתקיפה (מעצם זה שמתנגדת לסיום הטיפול וכועסת על המטפל). ושוב, ההצלה על ידי החבר עשויה להיות הפנטסיה, או המשאלה, שהמטפל, המיוצג על ידי החבר, יציל אותה מהרגשת הרדיפה שלה. יש לציין, מכל מקום, כי הפירוש המשוער של בעל החיים כמייצג חיים בא מ'השכל', לא מאסוציאציה של המטופלת או המטפל, ולכן ערכו כמרכיב אורגני בפרשת החלום הוא לדעתנו יחסית נמוך.

שלושה שבועות לאחר מכן חלום נוסף:

אילנה מחנה את רכבה בחניון של מרכז מסחרי בישוב בו גרה. היא רואה מכר שלה, שיש לו עסק, שפותח עסק חדש, ואנשים נכנסים לברך אותו. אילנה רוצה לברר מהו העסק שהוא פותח, אבל יש לה הרגשה שהמכר לא מזהה אותה. אחותה ניגשת אליה – האחות כנראה בתפקיד מארחת שם – ומבקשת מאילנה שתביא לה לחם. את הבקשה יש להבין על רקע זה שמדובר בתקופת הפסח. אילנה אומרת לה שיש לה (לאילנה) לחם במקפיא. בשלב כלשהו של החלום אילנה מבינה שרכבה נגנב. היא לא מוצאת אותו ואפילו לא בטוחה היכן החנתה ואתו, ומחפשת אותו בחניון ובחניונים סמוכים. בחיפושיה היא רואה רכב דומה לשלה (יש לו סמל של אותה חברה), אבל כאשר היא מתקרבת אליו היא נוכחת לדעת שמדובר ברכב ממודל אחר, מפואר מאד. בנה מתקשר אליה, ואילנה מסבירה לו שרכבה נגנב. הבן כועס עליה, לא כל כך ברור למה, והשיחה מסתיימת בכך שהבן כועס ואילנה מבקשת ממנו שיבוא לעזור לה לחפש את הרכב. אילנה רוצה לדווח למשטרה על גניבת הרכב, אך לא זוכרת את מספרו, כי קנתה אותו לאחרונה במקום רכב קודם שנהרס בתאונה, אך זוכרת שצילמה אותו בטלפון. היא מחפשת את התמונה במכשיר הטלפון שלה ולא מוצאת, וגם לא מוצאת תיעוד לרכב במסמכים שאצלה.

בסצינה הבאה בחלום אילנה נמצאת בארוחה אצל אחותה ואוכלת לחם (כזכור מדובר בפסח). עוברת שם עמיתה לעבודה שהיא דתיה. עמיתה זו המומה מזה שאילנה אוכלת לחם. גם אחיה מופיע שם, אך לא ברור מה הוא עושה שם.

החניית רכבה בחניון (וזה נעשה בישוב בו היא גרה ובו מתקיים הטיפול) עשויה לייצג את הטיפול עצמו – אילנה 'מחנה' את עצמה אצל המטפל; אבל הרכב נגנב, בהקבלה ברורה ל'גניבת' הטיפול על ידי המטפל. אילנה מנסה לחפש אותו, לחפש תיעוד שלו בטלפון שלה בו צילמה את הטיפול והמסמכים שבהם הוא תועד, אך לשוא. כאן יש לאזכר כי בשלב כלשהו בטיפול אילנה ביקשה להקליט את השיחות, וזאת על מנת שתוכל להאזין להן במהלך השבוע. תקופה מסוימת אף היתה מסכמת את ההקלטה (מעין טרנסקריפט) ומביאה את הסיכום (בדרך כלל, מודפס) לפגישה הבאה. פעולות אלו ייצגו, מן הסתם, את ההשקעה הרבה שלה בטיפול (cathexis), ובחלום יכולות להיות מיוצגות בצילומים שהיא מחפשת בטלפון שלה (שבאמצעותו ביצעה את ההקלטות) ובמסמכים שאמורים היו להיות אצלה. במלים אחרות, אילנה מחפשת באופן נואש תיעודים שונים שעשויים לעזור לה במאבק להצלת הטיפול, למציאת הטיפול ש'נגנב' ממנה. האיש שפתח עסק עשוי לייצג את המטפל, שאילנה נמצאת אצלו ב'עסק' הטיפול. פעם היה זה עסק חדש (כלומר, הטיפול התחיל פעם והיה חדש עבור אילנה). יתכן שבתפישה הפנימית שלה סיום הטיפול פירושו שהמטפל פונה לעסק (=מטופל) אחר, וכבר לא מכיר את אילנה… פרשת הלחם בפסח אינה לגמרי ברורה. היא עשויה לייצג דבר אסור, כזה שמעורר קונפליקט של אשמה. יש לציין כאן שאילנה לא סיפרה על הטיפול לאף אחד מבני משפחת המוצא שלה (אם או אחים) (אבל כן סיפרה לילדיה ולחבר שלה), כמו הרגישה שזה דבר שהצנעה יפה לו. לחילופין, הלחם שנמצא במקפיא עשוי לרמז לשומע (כלומר, למטפל) שיש באזורים הסמויים מהעין בנפשה של אילנה עוד דברים – אסורים, מבישים, כרוכים באשמה – שעדיין לא הוצאו משם (וכדי שיוצאו על הטיפול להמשך). מוטיב של ה"משא ומתן' (bargain) מוכר בטיפולים ובסיומם. כאן המו"מ מתנהל למשל בין אילנה לבין אחותה, ואחר כך בינה לבין עמיתתה הדתית – העמיתה אינה מקבלת משהו שאילנה עושה (כלומר, שמטופלת, או מסכימה לסיום הטיפול), משהו שאילנה עצמה לא לגמרי שלמה איתו. הרכב שדומה לזה של אילנה מתגלה כרכב מפואר יותר: הטיפול שממנו אילנה 'מודחת' היה אמור להיות, בעצם, משהו יותר גדול, יותר בעל ערך (במלים אחרות: אילנה כמהה לטיפול גדול, משמעותי, בעל ערך). ההכנסה של בני משפחתה לחלומותיה אינה חדשה ותופיע גם בהמשך. מעבר לתפקיד שאותו כל אחד מהם ממלא בחלום הספציפי ובהקשר הספציפי, יש מקום לשער כי לקראת סיום הטיפול אילנה חוזרת ומשחזרת את פרשת חייה. היא כאילו עושה 'מסיבת פרידה' בסגנון של 'אלה הם חייך', שבה דמויות שונות, מהעבר ומההווה שלה, חוזרות ומופיעות. לכל דמות יש תפקיד – לעתים תפקיד מורכב – ועם כל אחת מהן מתנהל דיאלוג כלשהו, אך כולם ביחד בונים את סצינת חייה של אילנה, סצינה שנפרשה במהלך הטיפול וכעת הולכת ונסגרת. הדבר דומה להצגה או לסרט שבה בסצינת הסיום כל הדמויות שהופיעו במהלך הסרט חוזרות ומופיעות בסצינת סיום דרמטית. פרנץ' (French and Fromm, 1964 ) רואה את השינויים ביצוגים של דמויות מפתח במהלך הטיפול כאינדיקציות לתהליך של ריפוי.

הכעס של הבן נראה לא מובן (מה אילנה אשמה שרכבה נגנב?) אבל עשוי להיות מובן בפירוש שכעת אימו לא תהיה מטופלת, ואז תהיה עבורו אם פחות טובה, פחות מסוגלת להתמודד איתו (לבן זה היו בעיות רבות, והא עצמו היה בטיפול פסיכולוגי, טיפול שגם אילנה לפעמים השתתפה בו). אולי הבן מייצג את הכעס של אילנה עצמה (מאחר וגם הוא מטופל, ניתן להחליף בין אילנה המטופלת לבן המטופל). שוב, הכעס של אילנה על סיום הטיפול מופיע בצורה מוסווית, כי אינה יכולה להרשות לעצמה כעס גלוי: היא מביאה לחלום מישהו אחר שכועס במקומה. יחד עם זאת יש לציין שבשלב הזה נעדר מהחלום המוטיב של להיות רדופה. יתכן שהעמדה הפרנואידית מפנה את מקומה, בשלב הזה – לעמדה כועסת.

יומיים לאחר מכן חלום נוסף:

אילנה נפגשת עם חברות מהמשרד בו היא עובדת, ליד שעון הנוכחות. החברות מדברות על איך אפשר להקל על אילנה מתוצאות התאונה שעברה (במציאות באמת עברה תאונה שבעטיה סבלה מכאבים בחלקים מגופה, ואף הלכה עם מקל, שנועד להקל על כאביה). בהמשך (לא ברור אם זה אותו חלום או חלום אחר, אך בכל אופן באותו לילה) אחותה של אילנה מבקשת ממנה שתתחייב לפעילות מסוימת (הפעילות עצמה עשויה להתקיים בעוד מספר שנים, אך האחות רוצה את ההתחייבות עכשיו). אילנה מסרבת להתחייב, אומרת לאחותה שהיא (אילנה) לא יודעת מה יהיה מצבה בעוד מספר שנים. לדבריה היא מוכנה לעשות עכשיו מה שנחוץ, אבל לא להתחייב לעוד מספר שנים. המשך החלום מוביל אותה למקום עבודה קודם שלה. אחות שלה (לא זו שהופיע בפרק הקודם של החלום) מציעה לה להפגש עם מישהו בכיר בחברה זו, אך אילנה אומרת לה שהבכיר אינו זמין כי הוא בחו"ל וגם היא עצמה (אילנה) אינה פנויה במועד שהאחות הציעה כי היא (אילנה) צריכה להפגש עם הפסיכולוג שלה. מתקיים ביניהן דיאלוג שנשמע קצת הזוי: האחות אומרת לה שאם הבכיר נמצא בחו"ל אז הוא כנראה משווק, ולמה אילנה רוצה להפגיש אותה עם אדם שמשווק? ואילנה אומרת לה שזה שהוא בחו"ל אינו הופך אותו בהכרח למשווק – הוא אדם בכיר, מנהל; וגם עניין הפגישה עם הפסיכולוג אינו מובן – האחות לא מבינה למה זו סיבה לא לקיים את הפגישה שהיא מציעה. אילנה עונה לה שהם (היא והפסיכולוג) לא נפגשו כבר שבועיים (כנראה בגלל חג), ואם לא יפגשו היום זה יהיה כבר הרבה זמן. האחות עונה לה שהיא (האחות) הסתדרה עם בעיותיה בלי פסיכולוג. לאחות יש ביקורת על הדרך בה אילנה מתנהלת עם התאונה שעברה, ויש לה הצעות לשיפור. בהמשך, שתי האחיות עובדות באיזשהו מקום (בית הארחה או משהו דומה), והאחות סבורה שניתן לשפר את ההתנהלות בו. אילנה אומרת לעצמה שתנסה ליישם את הרעיונות של האחות, אבל רעיונות אלה דוקא יוצרים המון בעיות… למשל, האחות מציעה שהגשת האוכל תיעשה באופן אישי על ידי אילנה, במקום בסגנון של מזנון (בופה), כאשר האוכל יוגש בקומה מסוימת. אילנה מגיעה לקומה מתחת, ובתחילה מגיעים לשם אנשים. אילנה לוקחת מהם הזמנות ועולה לקומה מעל (בה נמצא הבופה) כדי להביא מה שהוזמן. כאשר היא יורדת עם האוכל היא רואה שהמקום התמלא באנשים, והיא לא רואה איך תוכל להגיש לכולם. גם האנשים עצמם מתלבטים מה להזמין לאכול. כאשר אילנה עולה שוב לקומה מעל להביא אוכל היא רואה שהאוכל כבר סולק. היא ניגשת למי שאחראי ואומרת לו שהגיעו המון סועדים ושצריך להגיש להם אוכל, והוא עונה לה כי זה לא ניתן כי האוכל כבר התקרר ואם יחומם שוב הוא יתייבש בתנור. לאור כל אלה אילנה אומרת לאחותה שהרעיון שלה נראה לא ישים. נראה שהאחות מעלה רעיון או רעיונות נוספים, שאף הם נראים לאילנה לא ישימים.

לגבי הופעה של בני משפחה בחלומותיה כבר התייחסנו לעיל. בחלום זה מופיע באופן חזק המוטיב של האוכל ושל ההאכלה – מה שניתן לפרש בצורה סבירה למדי כהזנה הכרוכה בטיפול. ברור שיש בעיות בהזנה זו, שלא מצליחה לספק אותה כראוי, למרות מאמציה של אילנה (התרוצצויותיה בין הקומות). אילנה ממשיכה לנהל את ה"מו"מ" אשר מתבטא בחלום זה בשינוי של צורת ההגשה של האוכל (כאילו בודקת אתי, שאם הטיפול ימשך בדרך אחרת , והיא תתאמץ במיוחד, אולי הוא יוכל להמשך? אבל למרות מאמציה גם זה לא מצליח). יתכן גם שאילנה מבטאת את ההרגשה שאחרי ש'דחקתי אותה' מהטיפול הוא כבר לא היה כפי שהיה קודם לכן (כאשר התנהל בתחושה של חוסר זמניות (timelessness). האחות מייצגת, מן הסתם, קול באילנה שאומר לה שהיא תסתדר בלי הטיפול. הדיאלוג הוא מורכב: האחות מנסה לשכנע אותה שתקיים פגישה מסויימת, אילנה אומרת לה שאינה יכולה לעשות זאת כי יש לה פגישה עם הפסיכולוג. יש מעין מו"מ פנימי – אם לא תפגש עם הפסיכולוג היום (במועד שנקבע), יווצר פער זמן רב בין פגישה לפגישה. ניתן לראות כאן שוב מעין מו"מ על הטיפול: אם אילנה תמלא את מחויבויותיה ותתנהג 'יפה', תתקיימנה פגישות: אם לא, היא תאבד אותן. האחות כאמור מייצגת את האלטרנטיבה (אפשר לוותר על הטיפול) ואת ה'פיתוי'. לא לגמרי ברור מה מייצג אותו בכיר הנמצא בחו"ל. בדרך-כלל דמות 'בכירה' מסמלת בחלום דמות הורית או את המטפל (או מה שהוא קונדנסציה של שניהם). בהקשר הנוכחי, שבו החלומות עוסקים (לפי המשוער) בטיפול ובסיומו, ניתן לשער שה'בכיר בחו"ל' מייצג את המטפל שהוא מתרחק. הויכוח עם אחותה על מהות תפקידו (משווק או לא משווק) הוא אולי ויכוח (פנימי, מן הסתם) על התפקיד שיש למטפל בחייה של אילנה. יתכן ש'משווק' נשמע קצת נחות ואילנה מנסה לשכנע שגם כשהמטפל מתרחק ממנה, נעשה פחות זמין, עדיין הוא 'בכיר', דמות חיובית.

מן הסתם יש בחלום עוד אלמנטים, שהדיון בהם עשוי להיות נעלם מהעין או מדוקדק ומעמיס מדי. בתהליך הנפרש בסדרת החלומות – שעוד לא תמה – ניתן לראות כיצד אילנה עוברת מהבהלה (בעלת האיכות הפרנואידית) שתקפה אותה בהתחלה, למעין מו"מ, שבו היא גם מנסה גם לשמר את הטיפול וגם לשקול ויתור עליו, גם כועסת על המטפל הנוטש אבל גם מגוננת עליו. היא מביאה דמויות שונות מחייה – בעיקר בני משפחה ועמיתים לעבודה – שיסייעו לה, ובינתיים נראה שעזרתם אינה הכי יעילה: אילנה עדיין צריכה להתמודד עם סיום הטיפול בכוחות עצמה. גם החבר שלה אליו היא פונה לעזרה (בחלומות קודמים) אינו עוזר – כלומר, היא מבקשת מהמטפל הנוטש שיעזור לה בהתמודדות עם נטישתו, אבל זו אינה מתקיימת כפי שהיתה מצפה. ברור שההתנגדות של אילנה לסיום הטיפול, והמשאלות המובעות, בצורה סמלית ומרומזת, בחלומותיה, אינם באים מהמקום של הגיון. אלה משאלות של תהליכים ראשוניים, כפי שתינוק מקווה, למשל, שאם יבכה, אימו הנוטשת תופיע: או שאם ישחק יפה עם אחיו, האם הנוטשת תופיע. וכן הלאה.

החלום הבא שנרשם הופיע לאחר הפסקה של למעלה מחודש:

אילנה מחנה את מכוניתה בהילוך לאחור ('ברוורס'). היא נוסעת ממש לאט, "בקושי זזה", כי שדה הראיה שלה מוגבל, וגם כי פוחדת לפגוע ברכב אחר. איתה ברכבה נמצאים החבר שלה ומישהו נוסף, לא מזוהה. לשדה הראיה שלה נכנסת מכונית ואילנה מיד בולמת, אבל בכל זאת מסתבר ש'נגעה' במכונית האחרת. היא יוצרת מרכבה, ושם יש שוטר, שבא לקראתה כועס וצועק. השוטר אומר לה שפעם אמרה לו שהיא (אילנה) לא זקוקה לעזרתו ושתסתדר לבד, אבל עכשיו, הוא אומר לה, "את רואה, אמרת שתסתדרי לבד, והנה פגעת ברכב". אילנה לא מבינה למה הוא כועס, נראה לה חוסר פרופורציה בין הנגיעה הקלה שלה ברכב האחר (אילנה משתמשת בדיווח שלה במלה "נישקתי") לבין כעסו של השוטר. ואז היא מבינה שהרכב בו היא פגעה הוא הרכב של השוטר עצמו…. וזו הסיבה לכעסו המוגזם. השוטר לא מאפשר לה לצאת מהמקום, וחוסם את היציאה באמצעות רכבו. למעשה, הרושם הוא שאינו מתכוון כלל להזיז את רכבו. אילנה בתוכה כועסת על החבר שלה, שכאמור ישב לצידה במכוניתה, שאינו יוצא לעזרתה. בהמשך (כרגיל לא ברור אם זה אותו חלום, אך בכל אופן זה מאותו לילה) אילנה מגיעה לעשות בדיקה רפואית או משהו דומה בקופת חולים או בית חולים. היא ממתינה זמן רב לרופא שיפנה אליה. כאשר מגיע תורה, האחות מתנצלת בפניה על שנאלצה להמתין הרבה זמן (ומציינת את סבלנותה של אילנה), ומסבירה (האחות) שההמתנה היתה כי הגיעו הרבה נפגעים מתאונת דרכים ושהיה דחוף לטפל קודם בהם.

המוטיב של נהיגה ברכב וענייני חניה מופיע שוב. (בלצ'נר (Blechner, 2013) מתאר כיצד חלומות מאוחרים מתכתבים עם חלומות מוקדמים). למרות זהירותה של אילנה מתרחשת תאונה – קרי: למרות שהיתה כה נחמדה ומשתפת פעולה בטיפול, קורית לה ה'תאונה' ממנה חששה (=הנטישה). ומי כועס עליה? השוטר! אשר שוב, כדמות סמכות, מייצג, קרוב לודאי, את המטפל. השוטר-המטפל גם מתנהג אליה לא יפה – מביע כעס רב – וגם אינו הוגן כלפיה, מאחר וכעסו אינו מוצדק; אבל גם לא מאפשר לה להתרחק משם, מה שעשוי להביע משאלה שעם כל התנהגותו וכעסו המטפל לא 'ישחרר' אותה (לא יסיים את הטיפול). שוב יש כאן פניה אל החבר שיעזור לה, קרוב לודאי – ימלא את תפקידו של המטפל (עם הפונקציות שלו כמרגיע, מכיל, מתווך בינה לבין העולם) ועם האכזבה והתרעומת שמתעוררת בעקבותיה, על שאינו עושה כן. אילנה שוב (או עדיין) נשארת לבדה בהתמודדותה, למרות האנשים הקרובים המקיפים אותה. דמות הרופא, ובאופן כללי הטיפול במערכת רפואית, מייצגים באופן מובהק, כמעט כמעין סמל אוניברסלי, את הטיפול הנפשי (חלק מהמטפלים בטיפול נפשי הם באמת רופאים). גם כאן אילנה ממתינה בסבלנות ובאורך רוח, כנראה מתוך תקווה שאם תתנהג יפה המטפל יטפל בה לפי משאלתה. היא גם מסבירה לעצמה את התנהגותו בכך שיש חולים יותר דחופים שזקוקים לו. זהו הסבר שמטופלים רבים נותנים לעצמם, כשהמטפל מסיים את הטיפול – כי יש מטופלים אחרים שזקוקים לו יותר. סוג כזה של הסבר מגונן על המטפל (הוא נשאר דמות חיובית יותר מאשר נוטשת ושרירותית) וגם על המטופלת – היא מפסיקה להיות מטופלת לא משום שאינה ראויה, אלא משום שיש צורך דוחק, אובייקטיבי, בטיפול עבור מישהו אחר. כל הדיאלוג הזה מתנהל בהעדר המטפל (בחלום יש אחות, שאיתה מתנהלת השיחה). ועוד נקודה מעניינת: בחלום אילנה ממתינה לטיפול שעוד לא התחיל בעוד במציאות מדובר בטיפול, שעומד להשלל ממנה. בשני המצבים אין טיפול, אבל במציאות הטיפול עומד להיות מאחוריה (בעברה) בעוד בחלום הטיפול עדיין לפניה (בעתידה). אכן, אין מוקדם ומאוחר בחלומות, אבל טיפול עתידי נותן מקום לאופטימיות, שגם אם כעת המצב לא מספק, הוא צפוי להשתנות לטובה.

כשבוע לאחר מכן הופיע חלום נוסף:

אילנה קונה בית קטן באזור בעל אופי בוהמי. היא עומדת להכנס לבית. היא רואה שמישהו תפס לה את החניה שממש צמודה לדלת הכניסה לבית. לשכניה יש עץ תפוחים בגבול שבין שני הבתים, ועליו גדלים תפוחים ענקיים (אילנה מציינת "גם בחלום אני מעדיפה קטנים יותר") והם מאד אדומים ("מזכירים תפוחים מהאגדות"). אילנה קוטפת שניים שהיו לקראת נשירה ("רק נוגעת והם נושרים"). היא ממהרת לשים אותם במקרר שבביתה לפני שמישהו יבחין שלקחה אותם. הבתים בסביבה צבועים בצבע שנראה מיושן, לא אופנתי, אך אילנה שומעת אנשים שמטיילים בסביבה ואומרים שהצבע הזה אמנם לא אופנתי היום אבל בטח יהיה אופנתי בעוד מספר שנים (ואז ערך הבתים יעלה). אילנה מדברת (לא ברור לה אם פנים אל פנים או בטלפון) עם גבר. היא שואלת אותו – כמה זמן אנחנו בני זוג? והוא עונה לה: מה זה באמת חשוב. והיא מבינה (משום מה) שמדובר בארבעה חודשים. אילנה מציינת שגבר זה אינו החבר שלה (כנראה שיש התדיינות פנימית בינה לבין עצמה מיהו גבר זה, שבחלום אינו סתם אלמוני אלא מישהו קרוב). היא סבורה שזה מישהו שהיא מכירה אותו כאדם שקשור לעבודתה, אבל אין בינה לבינו (במציאות) כל תקשורת מעבר לתקשורת אגבית כשהוא מבקר במשרד בו היא עובדת. גם לא ברור לה אם בחלום היא מדברת איתו או עם אחיו (אדם שבמציאות מעולם לא פגשה אך האדם אותו מכירה סיפר לה עליו). בחלום היא תוהה בת זוג של מי היא? שלו או של אחיו?

חלום אחר מאותו לילה מתרחש במשרדה, אבל המסגרת היא של השירות הצבאי:

מנהלת המשרד [בצבא] עומדת להשתחרר ואומרת לאילנה שאחד ממנהלי המשרד רוצה שהיא (אילנה) תעבור למשרד אחר, באזור אחר בארץ, ואילנה עונה לה שהיא לא מעוניינת. אחר כך היא (אילנה) מדברת עם אותו מנהל, שמספר לה שהוא עצמו עובר למשרד האחר ומבקש ממנה לעבור איתו. אילנה חוככת בדעתה האם זה כדאי לה, אבל אומרת לעצמה שבעוד ארבעה חודשים היא עצמה עומדת להשתחרר, אז אולי כדאי לה לעבור למשרד האחר, "לשנות אוירה ולחיות את הנופים" של אותו אזור. כמו כן היא חושבת שהגדוד מגיע מדי פעם לאימון או פעילות באזור זה שאליו מנסים לשכנע אותה לעבור, ויש סיכוי שאולי תפגוש שם חבר ותיק שלה מימי הצבא. בהמשך לאותו חלום, עמית מהמשרד (שהופיע כבר בחלומות קודמים) מספר לה שהמנהל שלהם התלהב מאחותה, אשר טיפלה בעניין מענייניו (המשרדיים), טרחה והתרוצצה סביב הטיפול, והמנהל מאד התרשם מעבודתה, גם מההופעה החיצונית שלה, "שהיא אלגנטית".

להערכתי בחלום זה (או בסדרת החלומות, שנחלמה באותו לילה) יש מהפך חשוב. ראשית, אילנה בונה לה בית – היא מכינה לעצמה מקום אליו תעבור, אחרי סיום הטיפול. במלים אחרות, אילנה מתחילה להשלים עם סיומו הבלתי נמנע, ולהכין את עצמה ל'יום שאחרי'. היא מבינה שתצטרך להסתפק בדברים מציאותיים, 'קטנים יותר'. היא מנסה להיות אופטימית ומקווה שחייה ישתפרו אחרי סיום הטיפול (ערך הסביבה של הבית החדש יעלה, אולי כדאי לה לעבור לאזור חדש שהוא יפה יותר, ויאפשר לה 'שינוי אוירה'). יש גם התחלה של ויתור על המטפל כ'בן זוג'. הויתור הוא בתהליך ראשוני, כלומר: לא מדובר (רק) בהחלפתו בדמות אחרת, שתמלא את מקומו ותפקידיו (המועמד הטבעי הוא בן הזוג, אשר בחלומות הקודמים היה מאכזב), אלא גם בתהליך ראשוני שבו טבעו של האובייקט אינו ברור, כמו תינוק שמתקשה להבחין בין הדמויות שמטפלות בו – אם, סבתא, דודה. בחלום חוזרות ומופיעות מצבים ודמויות מעברה. החבר מהצבא הוא אחד מאותם גברים שאילנה התאהבה בהם בסתר לקשר שלא מומש. היא דיברה עליו בטיפול והיה נראה שהנושא עובד. לקראת סיום הטיפול הוא חוזר ומופיע שוב, למקצה נוסף של עיבוד. כמו כן ניתן לראות שאילנה מעלה דמויות שונות מחייה – דמויות ריאליות, מחייה העכשוויים, ודמויות מופנמות – שיסייעו לה לקראת המצב בו תישאר לבד, בלי טיפול. אף כי האפשרות של עיבוד מחודש של נושאים מעברה (לפי תפיסתו של Quinodoz, 2002) נראה לי נכון, יש לקחת בחשבון את הצעתם של Norton and McGrath, 2007 ) כי דמויות אלו, והיחסים איתם, מייצגים את המטפל ואת היחסים עימו, ובמיוחד את שלב הפרידה ממנו. כמו כן, יתכן שיש עדיין מעין מו"מ: אחותה, שאולי מייצגת את אילנה עצמה, זוכה למחמאות ופרגון מצד המנהל (=המטפל) על התפקוד שלה כמו על הופעתה. ניתן לראות כאן יצוג של תקוותה (או בעצם משאלתה) של אילנה שאם תתפקד כהלכה וביעילות, ובנוסף לכך גם תרשים כאשה, המטפל ירצה בה. בעוד מוטיב זה ממשיך להתקיים, הרי נראה שאילנה מסכינה יותר ויותר עם זה שהטיפול מסתיים, ומכינה את עצמה לחיים שאחריו.

המוטיב של ארבעה חדשים הוא כנראה משמעותי אבל אינו לגמרי חד משמעי, והאפשרות היותר סבירה שזה הזמן שהוקצה לסיום הטיפול. יחד עם זאת מדובר בזמן פנימי, לא בהכרח בזמן מציאותי (כמו שבשביל תינוק 'מחר' ו'בחודש' הבא' הם בעלי ערך דומה). בחלום ישנם עוד מרכיבים שלא ניכנס אליהם מפאת מוגבלות של מקום.

שבוע לאחר מכן חלום נוסף:

אילנה הולכת לחתונה של עמיתה לעבודה. היא מנסה למצוא שותפים לנסיעה בקרב עמיתיה למשרד אבל אף אחד מהם לא מתייחס אליה – "אני כאילו אויר מבחינתם, אף אחד לא מדבר אתי". רק חברה אחת נענית לה והן קובעות. לאילנה לוקח הרבה זמן להתארגן ליציאה לחתונה. הן מגיעות אל המקום ומתיישבות באזור של קבלת הפנים. החברה שאיתה מעירה לאילנה שהיא (אילנה) יושבת על השמלה של מי שיושבת לצידה… אילנה בודקת ורואה שאין הדבר כן, ואומרת את זה לחברה, אבל החברה מתעקשת שזה כן כך, ואף דורשת מהשכנה שתראה בעצמה. אילנה די נעלבת מזה, כפי שנעלבת מההתעלמות של שותפיה לעבודה, ומחליטה ללכת הביתה, אבל לא רוצה להעליב את הכלה, ואומרת לעצמה שתשאר במקום עד אחרי שהכלה תיכנס לאולם לאחר החופה – היא תברך אותה ואז תסע, כך שהכלה ואחרים לא יראו שהיא (אילנה) נעלבה והסתלקה. החופה נערכה באזור אחר של האתר, והיה צריך להגיע אליה דרך האולם שבו יתקיימו הריקודים. האולם הזה מיועד לכלה כאילו מדובר בחתונה חרדית (שבה יש אזורים נפרדים לנשים ולגברים). אילנה "המומה לגלות שהאולם כל כך קטן", ומסבירה שהכלה השקיעה וטרחה סביב החתונה במשך שנה שלמה. בכל אופן אילנה הולכת לאולם לבדה. יש בו מעין פרגוד שיוצר מעין פרוזדור, שדרכו נכנסת הכלה לאולם, והאנשים שם מחליטים לפותחו. אילנה מציינת שהיה מישהו שניסה לפייס בינה לבין החברה איתה נסעה, זו שהשאירה אותה שהיא יושבת על השמלה של שכנתה…

פירוש מפורט של חלום זה הוא קשה, ויתכן שהתקשינו להבינו. יש מקום לעמוד כאן על מספר מועט של מרכיבים. מרכיב אחד הוא החתונה: ראשית, חתונה היא אקט של זוגיות, מוטיב שהופיע גם בחלום הקודם. ושנית, לחתונה יש מועד ברור, יש "לפני" ו"אחרי", בניגוד לנושא של סיום שהוא פאזה שנמשכת (אולי ארבעה חודשים…). נראה, איפוא, שאילנה מסכינה יותר ויותר עם הסיום הממשמש ובא, ורואה בו אקט משמעותי ביחסי האובייקט שלה (=הזוגיות). מרכיב שני הוא הרגש של עלבון: ניתן לראות כאן תזוזה משמעותית מהעמדה הרודפנית של ראשית החלומות, דרך המשא ומתן, להשלמה – אבל עדיין השלמה נעלבת: המטפל מתעלם ממנה, כמו האנשים במשרד, ואף מאשים אותה – תולה בה את הסיבות למה שקורה (ובמציאות – אומר לה שהיא לא צריכה יותר את הטיפול). לדעת קינודוז (Quinodoz, 2002) אין די בחלומות אלו בפרשנות המבוססת על העיקרון הפרוידיאני של הדחקה, אלא יש צורך לקחת בחשבון אלמנטים של פנטסיה לא מודעת, של תנודתיות בין העמדה הפרנואידית-סכיזואידית והעמדה הדכאונית, ותהליכים של אינטגרציה נפשית. החלום מעלה לא רק תכנים מודחקים אלא גם כאלה שהחולמת נמנעת מהם (disavowed), פיצלה אותם, ועשתה הזדהות השלכתית לתוך אובייקטים אחרים, פנימיים או חיצוניים. העלאתם בשלב זה של הטיפול מתאפשרת הודות ליחסי ההעברה שנוצרו. מה שמעורר חרדה ונראה כחלום המייצג תכנים ותהליכים 'פרימיטיביים' עשוי לייצג, לאמיתו של דבר, שלב של התקדמות הודות לתהליך של אינטגרציה נפשית, החיבור מחדש של חלקים נפשיים שקודם לכן היו מפוצלים בעצמי של החולם. התוכן ה'פרימיטיבי' של חלומות המלווים שלב של אינטגרציה בטיפול מייצגים, לאמיתו של דבר, את שובם של חלקים שפוצלו אל האגו. לדעת קינודוז זה מייצג את יכולתה של המטופלת לייצוג רטרוספקטיבי של פנטסיה משמעותית שמתעוררת אחרי שהטיפול התיר (resolved) פתולוגיה שהיתה שם קודם לכן. החרדה והרגשת חוסר הישע שמלווה חלומות כאלה עשויה לבטא את המשאלה להשאר בטיפול. על המטפל להיות מסוגל לשאת ולהכיל רגשות אלה על מנת להבינם ולעזור למטופלת לעשות אינטגרציה שלהם. פרשנות נכונה של החלום ניכרת לדעתו בכך שהיא משככת את החרדה של החולם. יש קשר הדוק בין יכולתו של המטפל לעבד את החלום ליכולת של המטופלת לחוות את המטפל כנפרד ולהתגבר על רגשות אמביוולנטיים.

חלום נוסף, שבוע לאחר מכן:

אילנה כנראה בבית חולים, אך לא ברור אם היא מטופלת שם או מבקרת מישהו (אבל נוטה יותר לצד של המטופלת). היא מתכוונת ללכת הביתה, אך מבינה שהיא בקומה גבוהה בבניין, וצריכה מעלית. כאשר היא מתכוונת ללכת למעלית ניגשת אליה רופאה ומציעה לה לרדת במעלית אחרת שקרובה יותר אליה וגם לא המונית. כאשר אילנה נכנסת למעלית היא רואה שהיא לא סגורה לגמרי מכל הכיוונים. היא נצמדת לצד היותר סגור, "כי אני ממש פוחדת מהסיטואציה הזו של מעלית לא סגורה, ומצד שני לא יכולה לצאת ממנה לפני שתרד למטה".

חלום קצר יחסית זה מתכתב, כמו קודמיו, עם החלום שלפניו. נראה שאילנה השלימה עם סיום הטיפול (=שחרורה מבית החולים), שהוא בלתי נמנע (לא יכולה לצאת מהמעלית עד שתגיע למטה) אך היא פוחדת (כנראה ממה שמצפה לה בהמשך). בחלום הקודם היו הרבה אנשים שמהם נעלבה, הפעם יש רופאה שמציעה לה מעלית פחות המונית. בעוד שרופא, כפי שהוסבר עוד קודם לכן, בדרך כלל מייצג את דמות המטפל, הרי כאן מזומנת רופאה: ויתכן שעל רקע חלומות קודמים (חבר, בן זוג, חתונה) אילנה פונה להיתמך במימד אחר של יחסי אובייקט, לאו דוקא יחסים אינטימיים, הטרוסקסואליים, או שמבטאת בכך נכונות לויתור על ההעברה הארוטית עם המטפל. היותה בבית החולים מרמז על היותה בטיפול: אך ההתלבטות אם היא שם בתפקיד של מטופלת או מבקרת מרמז על תהליך של משיכת השקעותיה בטיפול (decathexis). זהו תהליך בריא ונכון עבור מי שמסיים את הטיפול הפסיכותרפויטי שלו.

מספר ימים לאחר מכן:

אילנה נמצא במבנה שהוא בית ("אני לא יודעת אם זה הבית שבו אני נמצאת תמיד, או שחזרתי אליו לאחר העדרות ארוכה"). בבית נמצא עוד מישהו, כנראה אחיה. מבעד לחלון היא רואה את אימה, ומתרגשת מזה שהאם מתעתדת להגיע לבית כדי לפגוש אותם (את אילנה ואת אחיה) "כי אמא שלי נטשה אותנו שנתיים קודם לכן". אח נוסף מגיע ומצטרף, וגם הוא מתרגש לקראת הפגישה. "התחושה בחלום היא שהוא לא יכול היה לעשות משהו בעניין הנטישה והניתוק הממושך". אילנה משוחחת בטלפון עם אחותה, אבל יש הפרעות תקשורת בקו הטלפון. אילנה מניחה שהבעיה היא במכשיר הטלפון שלה, ושואלת את אחותה אם יש לה בבית מכשיר טלפון לתת לה (לאילנה) שישמש אותה במקום המכשיר שלה. האחות עונה בחיוב.

זהו, אילנה מסיימת את הטיפול וחוזרת הביתה, למשפחת המוצא אותה נטשה – בין השאר, על ידי כך שדיברה עליה וניתחה אותה וראתה אותה מפרספקטיבה אחרת. אבל הטיפול מסתיים, הפסיכולוג עוזב, ומה שנשאר אלה יחסי האובייקט המוקדמים, המקוריים, שלהם אין תחליף. יש עדיין פקפוק לגבי איכות היחסים הללו (=הפרעות בקו הטלפון), והפיתרון הוא לא לפנות אל הפסיכולוג אלא אל המשפחה.

חלום אחרון:

חלק מארון המטבח החדש שקנתה כאילו נמס. אילנה הולכת לחנות שממנה רכשה את הארון. היא פוגשת בגבר, אותו אינה מכירה, שלכאורה קשור לחנות, והוא אומר לה שהחומר ממנו מורכב הארון לא עמיד לקור ולכן הוא איבד את צורתו. אילנה מבינה שהמוכרת שמכרה לה את הארון העלימה ממנה מידע זה כדי שאילנה לא תמנע מלקנות את הארון, והיא – המוכרת – תקבל את העמלה בגין המכירה. אילנה נזכרת שלפני שקנתה את הארון ראתה בתצוגה ארון אחר, שהיא שקלה לקנותו. המוכרת הסבירה אז מה שהסבירה, וכעת אילנה מבינה שהמוכרת שיקרה. בהמשך, המוכרת מתעלמת ממנה. אילנה מנסה למצוא את הבעלים של החנות, מגיחה למקום הומה מאדם, ולא מצליחה להגיע אל הבעלים.

זהו, הפינאלה, ואילנה 'מכניסה' לי: בעצם, רימיתי אותה. אילו היתה יודעת מה יקרה (שאנטוש אותה, מן הסתם, אבל אולי גם לאן תגיע בטיפול), אולי לא היתה נכנסת לטיפול, אלא מנסה לארגן לעצמה אלטרנטיבה. אין בעצם עם מי לדבר, כי אי אפשר למצוא את הבעלים. אילנה חוזרת להיות עוד אחת מהמוני האנשים שנמצאים שם, בלי יחס מיוחד מהמטפל, סליחה, מהבעלים של החנות. על רקע מה שסופר על אילנה, יכולתה להביע כעס ואכזבה נראית מייצגת התקדמות בטיפול (ביטוי של רגשות וציפיות, פיתוח עמדה של 'עצמי אמיתי' יותר), אבל גם זו מבוטאת רק באופן סמלי.

דיון:

ספרו של פרויד (1856-1939) 'פשר החלומות' שפורסם בשנת 1900 נחשב על ידי פרויד עצמו לספרו החשוב ביותר, שבו התווה, בין השאר, את התיאוריה הפסיכואנליטית שלו. מעניין הוא שלמרות שפרויד עדכן ואף שינה את התיאוריה שלו מספר פעמים לאורך הקריירה שלו, הרי התיאוריה שלו לגבי חלומות נשארה כמעט ללא שינוי. במהדורות שונות פרויד חזר ועדכן אותה, אך לא שינה אותה באופן מהותי. אך נראה שקרנם של החלומות במתודה של הטיפול הפסיכואנליטי מעט ירדה אחרי פרויד, אף כי ניתן להתרשם מעושר רב של חומר קליני ותיאורטי בנושא זה. לדעתו של ברנר (1913-2008), למשל (Brenner, 1969/1993) ניתוח חלומות עשוי לתת אולי יותר מאשר התוכן שעולה מפנטסיות או משאלות ילדיות מודחקות, אך הוא ממעט בחשיבות של ניתוח חלומות ככלי טיפולי, בהשוואה לחקירה שיטתית של זכרונות מודחקים ותהליכים מנטליים לא מודעים: "נחוץ לשים לב לחלומות של מטופלים, זה חשוב, ולעתים חשוב מאד, לנתח אותם: באותה מידה זה חשוב לשים לב ולנתח אספקטים רבים אחרים של מה שהמטופלת מספרת לנו" ( op. cit.)

התפתחות חשובה אחת היא הרחבה של תפקידו של החלום ממילוי משאלה – גירסתו של פרויד – למגוון רחב יותר של תפקידים. בעוד פרויד הדגיש את מילוי המשאלה כמטרה העיקרית של החלום, הרי הבנות מאוחרות יותר, שנסמכו על ההתפתחויות הסטרוקטורליות במשנתו של פרויד, הדגישו את טבעו הקונפליקטואלי. בהשפעה של גישות של יחסי אובייקט, התפתחה הראיה של החלום כצורה של מיכל או כלי (Blass, 2002) או המשאלה עבורו (פרידמן, 2006), החלום כמשאלה בין אישית (Fairbairn, 1952), החלום כמרחב להשלכות (Segal, 1980/1993), הכלה של רגשות (Bion, 1970), להחיאה של רגשות (Khan, 1983), ולביטוי של מצבי עצמי (Tolpin, 1983), פינוי של 'פסולת' נפשית (Garma, 1966), השגת שליטה (Ferenczi, 1951), ובעיקר אינטגרציה שמובילה לאגו חזק ומסתגל יותר (Segal, 1980/1993; De Monchaux, 1978/1993; Greenberg and Pearlman, 1975/1993; Palombo, 1978; Stolorow and Atwood, 1982/1993). החלום הוא "אזור יחודי למשחק, מרחב להתנסויות חדשות, תופעה אותה יש לחוות יותר מאשר להבין… ההקשר שבו האדם נעשה בשל (integrated) יותר דרך התנסות מלאה בתכני החלום, מזהה את עצמו כרשת אינטגרטיבית של משמעויות באמצעות ידיעה התנסותית ישירה ומיידית של הנוכחות של רשת זו" ( , Blass, 2002, עמ. 206). עבור חלק מהמטופלים יתכן שהתנסות מלאה בחלום תהיה חשובה יותר מאשר הבנה שלו.

התפתחות שניה היא המעבר מלראות את החלום כתוצר של פעילות תוך נפשית בלבד לראייתו כאמצעי תקשורת בהקשר בין אישי, בעיקר בהקשר של יחסי ההעברה בטיפול (Khan, 1962/1974/1993; , Blechner, 1995, Cammill, 1980/1993; Ornstein, 1987). במלים של בל'צנר (2013) " the dream is told to communicate something to someone else that could not be said otherwise". ניתן לומר, אם כן, שלחלום יש שני תפקידים (לפחות), המתבטאים הן בשני רבדים שונים של יצירתו, והן בתפקידיו השונים בשלבים שונים של הטיפול: תפקיד אחד הוא ביטוי של תכנים לא מודעים אצל המטופל (כמו משאלות ילדיות), והשני הוא תקשורת בין אישית (Oremland, 1973 ,Weiss, 2002 ). ניתן לומר שהחלום פועל גם בפרדיגמה של one person psychology- ביטוי של עולמו הפנימי של החולם; וגם בפרדיגמה של two person psychology – תקשורת לא מודעת, לא מילולית, ראשונית, בין החולמת למטפלו (Goldschmidt and Roelke, 2012). לפי סטיוארט (Stewart, 1973/1993) התוך אישי והבין אישי קשורים זה לזה באופן אינטימי. סיפור החלום הוא פעולה בין אישית שהמטופלת מספרת למטפל, דרכה להביא את העולם התוך אישי שבה. ולהיפך – ההתנסות התוך אישית, הכה פרטית ולא רצונית, של החלימה, היא גם חלק מהיחסים בין המטופלת למטפל, וביטוי של משהו שהמטופלת אומרת (באמצעות החלום) למטפל. פירוש החלום הוא במובן מסוים תשובתו של המטפל למה שהמטופלת אומרת לו, ובאותה עת מימוש של פעולה משותפת, בין-אישית, של שניהם (המטפל והמטופלת).

התפתחות חשובה שלישית היא בטכניקה של הטיפול בחלום כאשר מופיע בפסיכותירפיה. לפי פרויד האסוציאציות החופשיות שהמטופלת מעלה בתגובה לחלומה משחזרות את התהליך שיצר אותו – 'עבודת החלום' – ומובילות, כמו בלש אחרי עקבות, לתוכן הסמוי שלו, למשמעות שלו. פרויד ביקר קשות – ובסגנונו הסרקסטי – גישה להבנת החלום שאינה נשענת על האסוציאציות של החולם, באומרו כי "ניתוח חלומות ללא התייחסות לאסוציאציות של החולם ישאר במקרה הטוב פיסה של וירטואוזיות לא מדעית בעלת ערך מפוקפק מאד" (Freud, 1925, עמ. 128). בעוד שגישה זו עדיין רלבנטית הרי אין היא עוד בלעדית. בשלב מאוחר בקריירה שלו (Freud, 1938/1940) פרויד עצמו מציע שהמטפל יתערב עם האסוציאציות משל עצמו, "ימלא את הפערים", יציע מסקנות שהמטופלת תתקשה להתנגד להן, ויתן ביטוי ברור לדברים שהמטופלת רק מרפרפת מעליהם באסוציאציות שלה. למרות שזה נראה כמו היתר למטפל להשתמש בצורה יצירתית וקפריזית בחומר של המטופלת, הרי לדעתו של פרויד זו פרוצדורה לגיטימית. גישות כאלה אינן מחפשות את 'ערך האמת' של החלום, הפירוש ה'נכון' שלו, אלא מחפשות את הפירוש הפרודוקטיבי, זה שהוא בעל ערך בהקשר של סיטואצית הטיפול (Klauber, 1967). החלום, כותב קינודוז (Quinodoz, 2002) הוא לא רק תקשורת בין הלא מודע למודע של החולמת, אלא גם בין המטופלת למטפל. גם משמעותו של החלום לא תתפענח בצורה שלמה ללא התיחסות למטריצת ההעברה-העברה נגדית. לפי פלנדרס (Flanders, 1993, עמ. 20) העבודה הטיפולית עם חלומות מתמקדת בחולמת יותר מאשר בחלום, והמטרה שלה לקדם צמיחה רגשית באמצעות הבנה שנגזרת בעיקר ממשחק הגומלין בין העברה והעברה נגדית. בדומה גם חנה סגל (1918-2011) (Segal, 1991) ממליצה לעסוק בחולמת יותר מאשר בחלום, לקחת בחשבון את הצורה של החלום, את הדרך בה הוא מסופר, ואת התפקיד שהוא ממלא בהקשר הטיפולי, ואז זה מעשיר את הבנתנו את התפקוד של הנפש (האגו) של החולמת. לפי קינודואוז (Quinodoz, 2002) הדגש עשוי להיות לא כל כך על החלום כתוצר של פעילות תוך נפשית, אלא יותר על הסיפור (narration) של החלום כפי שמתגלה בהקשר הטיפולי. בגישה אינטרסובייקטיבית, אותה מיטיב לייצג, ככל הנראה, רניק (Renik, 1998) עובדות פסיכואנליטיות 'אובייקטיביות' אינן ניתנות כלל להשגה – קל וחומר עובדות מתוך חלום. גישות מודרניות לוקחות בחשבון גם את האסוציאציות של המטפל, וגם את ההקשר הבין אישי שלהן ואת השתבצותן בסיטואצית הטיפול, ונותנות מקום לעבודה פרשנית שהיא גם אמפאתית, אינטואיטיבית, וסובייקטיבית. מנקודת ראות אינטרסובייקטיבית דומה טוענים סטולורו (1942-) ואטווד (Stolorow and Atwood, 1982/1993) כי עניינו של החלום הוא המידה שבו מובהרות הדרכים שבהן הוא נעוץ במהלך השוטף של החוויה של החולמת. השימוש באסוציאציות חופשיות, לפי גישה זו, אינו באמת עוקב אחר הדרכים בהן החלום נוצר, אלא לאמיתו של דבר יוצר הקשרים של משמעות סובייקטיבית במונחים שיש לחוקרם ולהבינם. פרשנות חלומות היא, לכן, מערכת הרמנויטית של כללי פרשנות יותר מאשר הנהלת חשבונות סיבתית-מכניסטית של התהליכים שבהם החלום נוצר. גם הרעיון הותיק שחלום הוא מילוי משאלה עשוי להחשב כעיקרון פרשני אשר מדריך את החיפוש אחר הקשר של החלום לנושאים הסובייקטיביים בהם החולמת עסוקה. הנכונות או המותאמות של פירוש של חלום צריכים להיות מוערכים על ידי אותם קריטריונים הרמנויטיים שניתנים להערכה של פירוש פסיכואנליטי בכלל, שהם הלכידות הלוגית של הארגומנט, המותאמות של הפירוש לידע הכללי שיש לנו על החיים הפסיכולוגיים של החולמת, הכוללנות של ההסבר שעושה את הפרטים השונים של החלום לברורים, היופי האסתיטי של הניתוח של החלום בהבהרה של נושאים שקודם לכן היו מעורפלים בנרטיב של החלום, וקישורם למבני רקע בחייה ובאישיותה של החולמת. האסלר (Haesler, 1994) טען ש"אין משמעות 'מקורית' או אובייקטיבית לכשעצמה לטקסט נתון של חלום לכשעצמו – המשמעות של חלום נובעת מהשיח על החלום". "אנליטיקאים יסכימו" – כותבת בלאס (Blass, 2002, עמ. 155) "שהאסוציאציות והשיח נחוצים לגילוי של משמעויות החלום, אבל ההצעה היא שהאסוציאציות והשיח יוצרות, יותר מאשר מגלות, את משמעויות החלום". לדעת גרינסון (1911-1979) (Greenson 1970/1993) תהליך הפירוש של החלום כולל גם את האסוציאציות של המטפל – אסוציאציות שנשענות גם על היכרותו עם המטופלת, כלומר – עם יכולתו להיות באמפתיה עם הרבדים השונים בנפש של המטופלת, כאילו הוא עצמו חי אותם.

העבודה הפרשנית כפי שהוצגה במאמר זה הינה, במידה מסוימת, דחיסה של השיח הטיפולי: המטופלת מספרת את החלום, המטפל שואל עליו, המטופלת עונה, המטפל ממשיך לשאול, או להעיר או להציע; המטופלת מתייחסת למה שהמטפל אמר, המטפל מתייחס למה שהמטופלת אמרה, וכן הלאה. הפרשנות המובאת כאן היא איפה, סיכום של תהליך זה. שימוש חופשי של המטפל בדרך בה הוא מבין את החלומות ואת המטפלת בהכרח 'מזהם' (contaminates) את התהליך ה'טהור' של הבנת החלומות של המטופלת, במובן שהוא צובע את מה שקרה אצל המטופלת עם מה שקרה אצל המטפל. במונחים של בלצ'נר (Blechner, 1995) ניתן לומר ש" Dreams reported in psychoanalysis may reflect not only the transference of the patient, but also the countertransference, counter-resistance, and counter-anxiety of the psychoanalyst… Objective signs are described that may indicate countertransference interference in the analyst's dream interpretation". לדעתנו קשה להפריד בין תהליכים העברתיים – מה שקורה אצל המטופלת ביחס למטפל – לבין תהליכים של העברת נגד – מה שקורה אצל המטפל ביחס למטופלת: ובכך אנו הולכים בעקבות מחברים כמו Loewald (1906-1993) (1986) ואוגדן (1941-) (1994 ). הפרשנות המוצעת לעיל אינה מתיימרת, לכן, להיות הפירוש האובייקטיבי של החומר הטיפולי, אלא התרגום (במובן של הטרנספורמציה) של המטפל לחומר הטיפולי שהמטופלת הביאה – תרגום שמושפע על ידי המתרגם לא פחות מאשר על ידי המתורגם. ואם יורשה להביא ממלותיו של הרמב"ם (1135 או 1138 – 1204): צָרִיךְ לַמַּעֲתִיק מִלָּשׁוֹן אֶל לָשׁוֹן שֶׁיָּבִין הָעִנְיָן תְּחִלָּה, וְאַחַר-כָּךְ יְסַפֵּר וִיפָרֵשׁ בְּמַה שֶּׁיּוּבַן מִמֶּנּוּ הָעִנְיָן הַהוֹוֶה בַּלָּשׁוֹן הַהִיא וִיבָאֵר הֵיטֵב (אגרות הרמב"ם).

לבסוף, גם ההתייחסות לתוכן הגלוי של החלום עשויה להיות בעלת ערך טיפולי (Bradlow, 1987; Pulver, 1987, בין רבים אחרים). אמנם פליס (Fliess, 1953) הזהיר ששימוש בתוכן הגלוי של החלום עלול לפתות את המטפל להכניס את הפירושים הסובייקטיביים שלו, בעודו מזניח את האסוציאציות של המטופלת החולמת. לעומתו אייזלר (1908-1999) (Eissler, 1985) מכבד את התוכן הגלוי של החלום, אשר להשקפתו מבטא יצירתיות. וכבר אריק אריקסון (1902-1994) שם לב, בשנת 1954, כי "באופן לא רשמי לעתים קרובות אנו מפרשים חלומות, בשלמותם או באופן חלקי, על בסיס התוכן הגלוי שלהם" (Erikson, 1954). אריקסון הציע להתחיל בניתוח החלום על ידי בדיקה של (א) מי הדמויות שמשתתפות בו, (ב) הרגשות המובעים בו, (ג) היקום – הזירה בה הוא מתרחש, ו-(ד) הזמן (עבר, הווה, עתיד). התוכן הגלוי של החלום, לדעת ספניארד (Spanjaard, 1969/1993) הוא בדרך-כלל בעל אופי קונפליקטואלי סובייקטיבי, ואופי זה מספק לנו את ההזדמנות להעריך את פני השטח של הקונפליקט ועל ידי כך להגיע לבניה של הפירוש היותר שימושי. "מדהים (כותב ספניארד) שכה הרבה מטפלים מפרשים את החלום ישירות מהתוכן הגלוי שלו ללא אסוציאציות, במיוחד כאשר הם מכירים היטב את המטופל". מחקרים שונים, אותם מצטט ספניארד, מצביעים על כך שגישה כזו יכולה להיות בנסיבות מסוימות הכרחית, ופעמים רבות שימושית מאד, גם ללא האסוציאציות של המטופלת. ספניארד מסכם שיש חשיבות גם לתוכן הגלוי של החלום וגם למה שעולה מהאסוציאציות של המטופלת – החלום הוא בו זמנית "גם מלמעלה וגם מלמטה". בלצ'נר (Blechner, 2001) ממליץ למטפל לשאול האם המטופל-החולם חווה (בעבר) משהו דומה למה שנחלם – שאלה המכוונת למודע יותר מאשר ללא מודע. בלצ'נר (Blechmer 2013) סבור שלא תמיד החלום מוסווה, כפי שפרויד סבר, ועבודת ההסוואה, כאשר נעשית, היא לא תמיד כה מוצלחת, וניתן לראות בקלות יחסית את המסר של החלום. בלצ'נר (2013) מציע למטפל לבדוק, בנוסף ל"נושא הבולט ביותר, והתחום של הקונפליקט הגדול ביותר, עבור החולם בעת הזו (של החלימה)", גם את מאפייני האישיות של החולם (כפי שהמטפל מבין אותם, מן הסתם), ארועי ילדות רלבנטים, סגנון ההגנות, טבע ההעברה וההעברה הנגדית בטיפול, יחסים בין-אישיים, חוויה עצמית, ואולי הכי פשוט והכי ישיר – מה החולמת רוצה?

לדעתה של בלאס (Blass, 2002, עמ. 199) ניתן להתייחס לשלוש קטגוריות של משמעות – זו שנוצרת, זו שמתוארת, וזו שמתגלה. המשמעות המתגלה היא הקרובה ביותר למשמעות ה'קלאסית', שמיוחסת לפרויד, או לפחות לאיך שמקובל לפרש אותו: המשמעות קיימת במקום מוגדר, התהליך הפרשני של המומחה צריך לגלות אותה. לעומתה, המשמעויות האחרות, הנוצרת והמתוארת, מנסות להגיע לקשרים סובייקטיביים ותימאטיים בין התכנים הנפשיים. בהצגת החלומות של אילנה שהבאנו לעיל מיעטנו להביא את האסוציאציות שלה ואת השיחה שהתפתחה בעקבותיהן. חלקית זה בגלל מוגבלות במקום. דיון מלא בחלום יחיד יכול לתפוס מאמר שלם, בעוד כוונתנו היתה להראות את התהליך של ההתמודדות הנפשית שלה עם סיום הטיפול, ותהליך האינטגרציה שהיה כלול בו. הפירושים שניתנו לעיל לחלומות הם חלקיים. הם נשענים על השיח שהתקיים בפגישות הטיפוליות, שכלל את מחשבותיה של אילנה, ומחשבותיו של המטפל.

יתכן שהחלומות שהובאו במאמר זה – משלב הסיום של הטיפול (חלומות רבים אחרים סופרו במהלך הטיפול ולא הובאו כאן) – שייכים למה שקינודוז (Quinodoz, 2002) כותב על חלומות אותם הוא מכנה "חלומות שהופכים דף": אלו חלומות שהתוכן הגלוי שלהם מעורר אצל החולם חרדה, אך המטפל מזהה בהם מוטיב של השלמה של שלב בתהליך של אינטגרציה נפשית. אופייני הוא שהזיהוי של חלומות אלה בתור שכאלה קורה אחרי שהמטפל שם לב לשינויים הנפשיים המתרחשים אצל המטופלת – החלומות האלה כמו מאשררים את שקודם לכן היה קיים בתחושה או בהשערה. לגישתו של קינודוז חלק חשוב מהעבודה עם החלום כולל עיבוד של אובדנים ופרידות. כאשר המטופלת מצליחה לבצע הפנמות (אינטרוייקציות) היא מצליחה לשאת טוב יותר חרדה, פרידה, אובדן ובדידות. היכולת של המטופלת לשאת את אלה משקפת רמות גבוהות יותר של לכידות נפשית, אינטגרציה של מרכיבי העצמי. שינויים כאלה קשה יותר לראות על פני השטח, מהתנהגויות נראות לעין. בחלומות שמופיעים בשלבי סיום המטופלת עושה כמיטב יכולתה להראות לעצמה ולמטפל שהיא עדיין אינה חזקה דיה, ושהוא אינו יכול לשאת את החרדה שקשורה להתקדמותו או נובעת ממנה. חנה סגל (Segal, 1988) כותבת על טיפול שבו היא התעקשה לסיימו למרות שהובאו בו חלומות בעלי איכות חרדתית ופרימיטיבית, משום שהיתה בטוחה שהמטופל הגיע לדרגה נאותה של אינטגרציה נפשית. אחד החלומות שהביאה, למשל, הצית מחדש פחד שהיה למטופל עם הגעתו לטיפול: אך העבודה עם החלום הראתה שהפעם המטופל היה מסוגל לעבד אספקטים רגרסיביים של עצמו ובכך להתגבר על רגשות ומחשבות אשר קודם לכן השליך החוצה, למשל אל המטפל. סגל מדגישה ששלב הסיום בטיפול לעתים קרובות מחזיר לפני השטח נושאים ותיקים, מעורר מחדש חרדות ומניע הגנות: כל אלה מביאים לכך שפאזת הסיום יכולה להיות כאובה במיוחד.

מוטיב שיש להדגישו כאן* הוא שסיום החלום במובן מסוים נכפה על המטופלת (גם אם הוצע בצורה אדיבה ומנומקת וזכה להסכמתה, לכאורה, של המטופלת). ווילוק (Willock, 2007) מציין כי במצב כזה המטופלת נשארת עם "שאלות שלא נענו". פן (Penn, 1990) מצביע על רגשות של חרדה, עצב וכעס שעשויים להתעורר אצל המטופלת – גם אם לא בצורה לגמרי מודעת, כפי שארע, אולי, עם אילנה – ובמיוחד אם ארועים של אובדן היו מרכזיים בעברה. כמו כן המטופלת עשויה לחוש אשמה על הסיום – כאילו היא גרמה לו בכך שלא היתה 'טובה דיה' עבור המטפל. לצד רגשות אלה גם המטפל עשוי לחוש רגשות שונים (גם אם באופן מודע ורציונלי הוא משוכנע שסיום הטיפול בעת הזו הוא מוצדק), כמו אשמה, סיפוק (נרקיסיסטי) על כך שתגובתה של המטופלת מוכיחה עד כמה הוא היה חשוב עבורה, מתגונן על ידי כך שממזער את ההשפעה (impact) שיש לסיום על המטופלת, או אף חש הקלה על שטיפול מסובך, קשה או מכביד עומד להסתיים. פן מסב את תשומת ליבם של מטפלים לאפשרות שההנמקות שהן נותנים לסיום הטיפול עשויות להיות, לאמיתו של דבר, רציונליזציות של הקשיים הרגשיים שהם עצמם חווים ביחס לסיום. לכן, בהמשך, על המטפל להיות זמין, גם במובן הרגשי של המלה, למה שעולה אצל המטופלת ביחס לאקט של הסיום, ואף להזמין או לעודד העלאתם של נושאים שעדיין לא עובדו דיים במהלך הטיפול. אנו מקוים שהתהליך שתואר כאן, בו הסיום התפרש על פני מספר חודשים ובאמצעות סדרת חלומות שנידונו בהרחבה בפגישות, אמנם ביטא זמינות של המטפל למה שהתחולל בנפשה של המטופלת ביחס לטיפול ובכך, אולי, גם איפשר למטפל להזמין את עצמו להשתתף בתהליך זה. אין צורך לומר, כמדומה, שעל המטפל להזמין תגובות של המטופלת להודעה על אקט הסיום, ולאפשר תגובות רגשיות, כולל כאלה שהן לא מעובדות או לא מודעות, ואשר עולות לאט לאט ובמרומז, כפי שארע, להבנתנו, בטיפול של אילנה. "מטפל נבון ישים לב" כותבים נורטון ומקגראת' (Norton and McGrath, 2007) "לביטוים עקיפים או מותקים, כמו התייחסות לחברים שאי אפשר לסמוך עליהם, מאהבים נוטשים מהעבר, חרדות הקשורות לסיום של תקופות בחיים (כמו לימודים וכד')".

קינודוז (Quinodoz, 2002) כותב על 'חלומות מרפאים' שאף כי יכולים להחוות כלא נעימים, הרי הם מייצגים שלב חדש בהתפתחות הרגשית. הרעיון שלו הוא שחלומות אלה כרוכים בזיהוי של המטפל כאובייקט נפרד. החרדה שמלווה אותם מקורה אולי במאמץ של המטופלת להכיל אותם בעצמה, במקום להעביר את ההכלה שלהם למטפל (במלים אחרות, חרדה הנובעת ממאמציה של המטופלת להשתחרר מהתלות שלה במטפל). לאילנה היה קשה להפרד מהמטפל, וניתן לראות את השלבים שעברה בתהליך הפרידה – מעמדה רודפנית לשלב של 'משא ומתן' בו היא מנסה ל'שכנע' את המטפל להמשיך בטיפול, לשלב של כעס, ולבסוף להשלמה עצובה. אין זה תהליך קל אך כפי שכתבה מלני קליין (1882-1960)(Klein, 1934/1992) "עד שלא אוהבים את האובייקט במלואו אי אפשר לחוות את אובדנו במלואו" ואז (מוסיף קינודואוז) אפשר גם להתאבל עליו בצורה מלאה.

אני מודה לסוקרים האלמונים על הערותיהם המועילות, ובמיוחד לסוקר א' אשר הסב את תשומת ליבי לכתיבתו של M. J, Blechner, ולסוקר השני אשר (בין שאר הערותיו) הסב את תשומת ליבי למוטיב של סיום טיפול אשר נקבע על ידי המטפל; ואני מודה לעורך הראשי על גישתו האוהדת והמעודדת.

רשימת ספרים

פרידמן, ר. (2006). סיפור החלום כבקשה להכלה בטיפול קבוצתי: דרך המלך אל האחר. בתוך:

חלומות בפסיכותרפיה קבוצתית – תיאוריה וטכניקה. עורכים: קלאודיו נרי, מלקולם פיינס, ורובי פרידמן. תרגום: אמה ברוורמן. הוצאת אח.

Bion, W. R. (1970) . Attention and Interpretation. London: Tavistock.

Blass, R. B. (2002).The Meaning of the Dream in Psychoanalysis. Albany, N. Y.: State

University of New York Press, 2002.

Blechner, M. J. (1995). The patient’s dreams and the countertransference.

Psychoanalytic Dialogues, 5:1-25.

Blechner, M. J.(2001). The Dream Frontier. Hillsdale, N. J.: Analytic Press

Blechner, M. J (2013). New ways of conceptualizing and working with dreams.

Contemporary Psychoanalysis, 49:259-275.

Bradlow, P. A. (1987). On prediction and the manifest content of the initial dream.

In A. Rothstein (ed.), The Interpretation of Dreams in Clinical Work. Madison, Conn: International Universities Press, pp. 155-180.

Brenner, Ch. (1969). Dreams in clinical psychoanalytic practice. in S. Flanders, (ed.)

The Dream Discourse Today. London: Routledge, 1993, pp: 38-48..

Cammill, J.(1980). Some reflections on analytic listening and the dream screen. In S.

Flanders (ed.), The Dream Discourse Today. London: Routledge, 1993, pp 100-107.

De Monchaux, C. (1978). Dreaming and the organizing function of the ego. In S.

Flanders (ed.), The Dream Discourse Today. London: Routledge, pp. 127-136, 1993, pp 154-167.

Eissler, K. R. (1985). A farewell to Freud's interpretation of dreams. American Imago,

42: 111-129.

Erikson, E. (1954). The dream specimen of psychoanalysis. Journal of the American

Psychoanalytic Association, 2: 5-56.

Fairbairn, W. R. D. (1952) Endopsychic structure considered in terms of object

relationships. In Psychoanalytic Studies of Personality. London: Tavistock, pp. 82-136.

Ferenczi, S. (1927) Theory and Technique in Psychoanalysis. Eng. Trans. London:

Hogarth Press, 1951.

Flanders, S. (ed.) (1993) The Dream Discourse Today. London: Routledge.

Fliess, R. (1953). The Revival of Interest in the Dream. New-York: International

Universities Press.

French, T. M. and Fromm E. (1964). Dream Interpretation. New York: Basic Books.

Freud, S. (1925). Some additional notes on dream interpretation as a whole. SE 19,

pp 125-140.

Freud, S. (1940/1938). An Outline of Psychoanalysis. SE 23, pp. 189-192

Garma, A. (1966). The Psychoanalysis of Dreams. Chicago: Quadrangle Press.

Goldschmidt H. and Roelke D. (2012). Dreams and the unconscious through the lens

of neuro-psychoanalysis: A look at unconscious motivational systems within the brain. Center for Psychotherapy and Psychoanalysis of New Jersey. Incomplete

Greenberg R. and Pearlman C. (1975). A psychoanalytic dream continuum: the

source and function of dreams In S. Flanders (ed.), The Dream Discourse Today. London: Routledge, pp. 127-136, 1993, pp: 143-153

Greenson, R. R. (1970). The exceptional position of the dream in psychoanalytic

practice. Psychoanalytic Quarterly, 39; also Chap. 3 in Flanders S. (ed.) The Dream Discourse Today. London: Routledge, 1993.

Haesler, L. (1994). The role of the dream in present day psychoanalysis. The

European Psychoanalytical Federation Scientific Symposium, Bruxelle.

Khan, M. M. R. (1962) Dream psychology and the evolution of the psychoanalytic

situation. In S. Flanders (ed.) The Dream Discourse Today. London: Routledge, 1993, pp . 23-36.

Khan, M. M. R. (1983) Beyond the dreaming experience. In: Hidden Selves. New

York: International Universities Press, pp. 254-271.

Klauber, J. (1967.) Reporting dreams in psychoanalysis. In Difficulties in the Analytic

Encounter. New York: Aronson, pp. 3-24.

Klein, M. (1934.) A contribution to the psychogenesis of manic-depressive states. in

The Writings of Melanie Klein, vol. 1, London: Karnac, 1992, pp 262-289.

Loewald, W. H. (1986), Transference countertransference. Journal of The American

Psychoanalytical Association, 34: 275-287.

Ogden, T. H. (1994). The analytic third: working with intersubjective clinical facts.

International Journal of Psychoanalysis,75: 3-19.

Oremland, J. D. (1973). A specific dream at the termination phase of successful psychanalyses. Journal of The American Psychoanalytical Association, 21: 285-302.

Ornstein, P. H. (1987.) On self-state dreams in the psychoanalytic treatment process.

In A. Rothstein (ed.), The Interpretation of Dreams in Clinical Work. Madison, Conn.: International Universities Press, pp. 87-104.

Norton J and McGrath A. (2007). What do we tell your next therapist? A

collaborative approach to forced termination of therapy and case handover. Australian Journal of Counseling Psychology, 8: 8-11.

Palombo, S. (1978). Dreaming and Memory. New York: Basic Books.

Penn, L. S. (1990). When the therapist must leave: Forced termination of

psychodynamic therapy. Professional Psychology: Research and Practice, 21: 379–384.

Pulver, S. E. (1987), The manifest dream in psychoanalysis. Journal of the American

Psychoanalytic Association, 35: 99-118.

Quinodoz, J. M. (2002), Dreams That Turn Over a Page. Trans. Philip Slotkin.

Brunner/Routledge.

Renik, O. (1988), The analyst's subjectivity and the analyst's objectivity. International

Journal of Psychoanalysis, 79: 487-497.

Segal, H. (1980). The function of dreams. in S. Flanders (ed.), The Dream Discourse

Today. London: Routledge, 1993, pp 78-84.

Segal, H. (1988), Sweating it out. Psychoanalytic Study of The Child, 43: 167-175.

Segal, H. (1991). Dream, Art, Phantasy. London and New-York: Routledge.

Spanjaard, J. (1969). The manifest dream content and its significance for the

interpretation of dreams. in S. Flanders. (ed.), The Dream Discourse Today. London: Routledge, 1993, pp 121-142

Stewart, H. (1973). The experiencing of the dream and the transference. in S.

Flanders (ed.), The Dream Discourse Today. London: Routledge, 1993, pp 96-99.

Stolorow, R. D. and Atwood, G. E. (1982). Psychoanalytic phenomenology of the

dream. in S. Flanders (ed.) The Dream Discourse Today. London: Routledge, 1993, pp 168-179

Tolpin, P. (1983). Self-psychology and the interpretation of dreams. In A. Goldberg

(ed.) The Future of Psychoanalysis. New York: International Universities Press, pp. 254-271.

Weiss, H. (2002). Reporting a dream accompanying an enactment in the transference

situation. The International Journal of Psychoanalysis, 83 :633-645.

Willock, B. (2007). Thoughts for our times on transience and transformation. In B.

Willock, L. C. Bohm, and R. C. Curtis (Eds.), On Deaths and Endings: Psychoanalysts’ Reflections on Finality, Transformations and New Beginnings (pp. 3–18). East Sussex: Routledge.

______________________________________________________________

צבי גיל, מ.א., פסיכולוג קליני-מדריך, מרפאה קהילתית לבריאות הנפש, עכו, בית חולים פסיכיאטרי מזור; מכון עמית, חדרה; מכון אנאפה לפסיכותירפיה, חיפה.

____________________________________________________________________