להלן קטעים מספרו של ארווין יאלום, "אמא ומשמעות החיים", שיצא לאור בשנת 1999, תורגם לעברית בידי כרמית גיא, ויצא לאור בארץ על-יד יהוצאת כנרת בשנת 2000. כל השגיעות הן באחריותי – צבי גיל

"אך הקשה מכל, הקש ששבר את הגב בעבודה הזו, היה הביורוקרטיה של בית החולים ושל תעשיית הביטוח הרפואי. מדי יום היו פקחים מטעם חברות הביטוח הרפואי ממלאים את המחלקות, מחטטים ברישומי בית החולים, מצווים על שחרור חולה מבולבל ומיואש, שיום קודם לכן תפקד בצורה סבירה ביחס, והלוח הרפואי שלו לא כלל ציון מפורש, בחתימת רופא, כי הוא, או היא, סובלים מנטיות התאבדותיות, או מסוכנים לציבור.

האם באמת היו ימים, לפני זמן רב, שבהם הטיפול בחולה עמד בראש מעייניהם של הכל? שבהם רופאים אשפזו את החולים והחזיקו אותם בבית החולים עד שהחלימו? האם כל זה היה רק חלום? כבר אינני מרבה לדבר על כך. כבר אינני מסתכן במראה החיוכים המתנשאים של הסטודנטים שלי, לשמע הלהג האין סופי שלי על תור הזהב, שבו תפקיד המנהלן הה לעזור לרופא לעזור לחולה."

(עמ. 74).

"הנוהג שרווח בשעתו של אשפוז פסיכיאטרי קצר עולה יפה אך ורק כאשר נלווית אליו תוכנית טיפולית מתאימה לאחר האשפוז, במרפאות חוץ. אך בשנת 1972 חיסל המושל רונלד רייגן, במחי עט נועז ומבריק, את מחלות הנפש בקליפורניה, בכך שלא רק שסגר את שערי בתי החולים הפסיכיאטריים הגדולים במדינה, אלא גם ביטל את כל התוכניות הציבוריות להמשך הטיפול. עקב כך אולצו עובדי בתי החולים להתמודד יום אחר יום עם העמדת הפנים כאילו הם מטפלים בחולים, ושבים ומשחררים אותם לאותה סביבה מזיקה, שחייבה את אשפוזם מלכתחילה. כביכול הם תופרים את פצעי החיילים שולחים אותם בחזרה לשדה הקרב….

שאלה:  כיצד אנו, המרפאים, שומרים על שפיותנו? תשובה: אנו לומדים שיעור בהלכות צביעות."

(עמ. 75).

"תפישת הטיפול הרווחת היום במערכות הבריאות מציבה איום קטלני לתחום הפסיכותירפיה. נוכל לבחון את עקרונותיה: (1) לדאוג שהטיפול יהיה קצר בצורה בלתי ריאליסטית, ויתמקד אך ורק בתסמינים החיצוניים ולא בקונפליקטים הגורמים לתסמינים הללו; (2) שהטיפול יהיה זול בצורה בלתי ריאליסטית (מה שמעניש את אנשי המקצוע, המשקיעים את השנים ההכרחיות בהכשרה לעומק, ואת המטופלים, הנאלצים לפנות למטפלים שאינם מיומנים כראוי); (3) שהמטפלים יחקו את דפוסי הטיפול הרפואי וינהגו בדרך העמדת הפנים של ניסוח יעדים מעין רפואיים,מדוייקים, ויבחנו אותם מדי שבוע בשבוע; ו-(4) שהמטפלים ישתמשו אך ורק בשיטות טיפול שהוכחו מן הבחינה האמפירית, מה שיביא להעדפת דפוסים ביהוויוריסטים-קוגניטיביים מדוייקים לכאורה, המגלים הקלה בתסמינים.

אך מכל המתקפות המוטעות והרות האסון על תחום הפסיכותירפיה, המאיימת ביותר היא המגמה לפעול על-פי הפרוטוקול. יש תוכניות של ביטוח בריאות המחייבות את המטפל לפעול לפי תוכנית כתובה מראש, ולפעמים אפילו לקבוע רשימת נושאים שיש לבצע בכל פגישה המאושרת מטעם חברת הביטוח הרפואי. מנהלי חברות ביטוח בריאות, שכל מעייניהם נתונים לעשיית רווחים,ויועציהם המקצועיים השוגים באשליות, מניחים שטיפול מצליח הוא תוצאה של מידע שמושג או מועבר, ולא של מערכת יחסים בין המטפל למטופל. זו טעות חמורה."

(עמ. 189).