טיפול קבוצתי במרפאה קהילתית לבריאות הנפש

רוזנה ג'ויסמן וצבי גיל

מרפאה קהילתית לבריאות הנפש, כרמיאל, בית-חולים פסיכיאטרי ע"ש פליגלמן ('מזרע')

ת.ד. 798 כרמיאל
rosannajosman@gmail.com
tsvigil13@gmail.com
טל. 04-9989044

 

 

 

רוזנה ג'וסמן, מ.א., עובדת סוציאלית קלינית, מרפאה קהילתית לבריאות הנפש כרמיאל, ובית-חולים פסיכיאטרי ע"ש פליגלמן ('מזרע'), עכו
צבי גיל, מ.א., פסיכולוג קליני, מרפאות קהילתיות לבריאות הנפש, כרמיאל ועכו, בית-חולים פסיכיאטרי ע"ש פליגלמן ('מזרע'), עכו

 
מבוא:
טיפול קבוצתי ידוע בעולם מזה לפחות חמישים שנה. יאלום ולשץ' (2006) מונים למעלה מחמישים סוגי קבוצות שמצאו בספרות המקצועית, "ועוד כהנה וכהנה", (עמ. 466), ומעירים כי "מגבלות המרחב והמספר הגדל והולך במהירות של קבוצות למטרות מיוחדות אינם מאפשרים רשימה מקפת וביבליוגרפיה מתאימה בטקסט [הספר] הזה" (שם, עמ. 632). בתקופה זו הצטברה הרבה ספרות תיאורטית, הרבה מחקר, והרבה ניסיון קליני. טיפול קבוצתי אינו עוד צורה של טיפול, שהיא אקונומית יותר: טיפול קבוצתי מציע רווחים שהם גם דומים לאלה שבטיפול פרטני וגם שונים ממנו. מאמר זה ינסה להלן לתאר רלבנטיות של טיפול קבוצתי במערך (SETTING) של מרפאה קהילתית לבריאות נפש.

הרציונאל הדינמי של טיפול קבוצתי:
כל אדם הוא חלק מקבוצה. הקבוצה הזו היא ההפנמות של האנשים המשמעותיים עימם גדל בילדותו – הוריו, אחיו, בני משפחתו וכדומה. היחסים שאנו מקיימים בחיינו הבוגרים הם מימוש של הפנמות אלה. גם רובינזון קרוזו, בהיותו על אי בודד, הוא חלק מהקבוצה המופנמת שלו (אשר לצערו אין לו אפשרות לממש אותה במציאות חייו הארעית). לכן, כפי שביון (1992) מציין, קבוצה טיפולית אינה נוצרת מזה שאנשים נפגשים ביחד בחדר, אלא מפגשם המשותף הוא הדרך, או האמצעי, למימוש, הוצאה לאוויר העולם ולבחינה של הקבוצות המופנמות של המשתתפים. הטיפול הקבוצתי הוא, אפוא, מטבעו, טיפול של העברה – הבנת עצמנו באמצעות מה שקורה לנו, כאן ועכשיו, עם אנשים אחרים בקבוצה. הקבוצה מספקת כוח רב, ששונה מהכוח שיש לאדם יחיד שבמחיצתו אנו שוהים, גם אם אדם זה הינו מטפל אמפאתי ביותר. הרציונאל לטיפול קבוצתי מבוסס על למידה בין-אישית, יותר מאשר על יכולתו הפרשנית של המנחה. הקבוצה מאפשרת, לכן, הזדמנות ייחודית ללמידה של יחסים ודפוסים בין אישיים, ולחוויות רגשיות מתקנות של עיוותים, פגמים ופגיעות, שהן חלק מהיסטוריית היחסים הבין-אישיים שלנו. לא לחינם נטבעה הסיסמא הידועה, ש'השלם גדול מסכום חלקיו': כוחה של הקבוצה גדול מהכוח האריתמטי של הנוכחים בה. או, בלשון של הטיפול הקבוצתי, מדובר בקבוצה כשלם – THE GROUP AS A WHOLE. הקבוצה הטיפולית מהווה מיקרוקוסמוס למה שקורה לבני אדם בעולם המציאותי – אך מאפשרת, בנוסף להתרחשויות שמתקיימות בה, גם לחקור ולהבין התרחשויות אלה.
הקבוצה לומדת להעלות קונפליקטים – לא להימנע או להתגונן מפניהם, ולא לממש אותם בפעולה (ACTING OUT); המשתתפים לומדים שלא להשליך על הזולת את הקונפליקטים שלהם, אלא לחקור אותם, לפתור אותם וללמוד לחיות עם השונות. תהליך זה כרוך בעליה של חרדה שהיא בלתי נמנעת נוכח קונפליקט והקבוצה הטיפולית עוזרת לנו לשאת חרדה זו וללמוד לחיות איתה. בדרך לשם המשתתפים מעודדים לבטא רגשות ולחקור את עולמם הפנימי, לפני שהם ממהרים להפטר מהם. לדוגמא, מילוליות יתר היא דרך ליצירת מסך בין אדם לבין זולתו; כעס הוא מסווה לכאב; חוסר ישע מתורגם לתפקיד של קרבן; זעם הופך להאשמה צדקנית.
אנשים נוטים להשליך על זולתם – הן את משאלותיהם והן את פחדיהם. הקבוצה הטיפולית מאפשרת למשתתפיה לראות שמה שהם אינם סובלים בתוך עצמם, הם מיחסים לאחרים. הלמידה של להבין את האחר "המעצבן" ולחיות איתו, עוזרת לנו ללמוד להבין ולחיות עם עצמנו, ובמיוחד החלקים בתוכנו שאיננו אוהבים, שאנו מתביישים בהם או מדחיקים אותם ונוהגים להשליך אותם.

קבוצות טיפוליות במרפאות ציבוריות:
ישנן גישות שונות שרלבנטיות לטיפול קבוצתי במסגרת כזו, כולל אנאליזה קבוצתית (Foulkes & Anthony 1957, 1984), גישה הומניסטית-אקזיסטנציאלית (יאלום ולשץ' 2006), גישות קוגניטיביות-התנהגותיות (ר' למשל White & Freeman, 2000), גישות בין-אישיות (ר' למשל Robertson et al 2004) ועוד. מבחינה פרקטית, אופייה של קבוצה מוכתב לעתים קרובות על ידי נסיבות הקמתה. במרפאות גדולות במגזר הציבורי הקמת קבוצות מוכתבת, לעתים קרובות, על ידי שיקולים כלכליים והקושי לספק מענה לרשימות הולכות ומתארכות של פונים הממתינים לטיפול. במצבים כאלה נראה שה'נושא' של הקבוצה אינו במקום ראשון בחשיבותו ושמתן טיפול כלשהוא עדיף על העדר טיפול. אבל דווקא רשימה ארוכים של ממתינים לטיפול מספקת מאגר ממנו ניתן לבחור משתתפים לפי מכנה, בעיה או מטרה משותפים. למשל, מבין הממתינים לטיפול צפוי למצוא מספר מספיק של אנשים המאובחנים עם הפרעת אישיות או מחלת נפש; ניתן להרכיב קבוצה של בני זוג של נפגעי נפש (גיל, אבו-אל-היג'א ושר, 2005 ) או אנשים שנפגעו מטראומה עובר (?) לפנייתם למרפאה.
במגזר הפרטי השיקולים להקמת קבוצה או להשתתפות בה יכולים להיות שונים מאד. בדרך-כלל קבוצה לא תיווצר כדי לחסוך למטופלים עלויות ומטופלים ישתתפו בה אם ישתכנעו שהיא מציעה להם דרך יעילה לטפל בבעיותיהם. מצב זה נוצר אם ידוע מהספרות הטיפולית שקבוצה המנוהלת בדרך-מסוימת עשויה להיות יעילה ביותר לטיפול בבעיה מסוימת; אבל גם שקבוצה בתור שכזו יכולה להיות יעילה עבור מכנה משותף רחב מאד, ולא רק עבור אנשים הסובלים ממיומנויותיהם הבין-אישיות.
מטופלים במרפאה הציבורית מתאפיינים ברמות גבוהות יחסית של פחד מאינטימיות, אובדן גבולות, פחדים מהדבקות רגשית ואובדן כוח, ורמה נמוכה יחסית של אמון (ר' למשל Weiner 1988). לכן, נראה שמטופלים אלה צריכים קבוצה אשר באופייה מציעה קשת רחבה וגמישה יותר של התערבויות עוזרות, כמו תמיכה רגשית וחברתית, יעוץ, מידע ודיגום (MODELING). קבוצה כזו תהיה יותר מובנית, אך המנחה שלה יהיה יותר גמיש. מעבר לאבחנות שעשויות לאפיין את משתתפיה, נראה ש'מטרות-על' של קבוצה כזו תכלולנה שיפור המיומנויות הבין-אישיות של המשתתפים, תמיכה באורחות חייהם, וחיזוק הקשרים שלהם בינם לבין עצמם, עם משפחותיהם ועם קבוצת התמיכה הטבעית שלהם, עם מטפליהם ועם הקהילה בה הם חיים. גם כאשר המוטיבציה להשתתף בקבוצה היא מעורפלת, ושיתוף הפעולה שלהם בה הוא לבילי, הרי עצם קיומה של השתתפות מתמשכת עשויה להיות חיובית ובעלת ערך תרפויטי. לעומת זאת, ככל שהקבוצה הינה צרה יותר במכנה המשותף שלה כך היא תספק פחות מהצרכים המערכתיים של המרפאה. לדוגמא, קל לדמיין שקבוצה בעלת אופי פסיכואנליטי לפי גישתו של ביון עשויה להתאים אך למיעוט מקרב הממתינים לטיפול במרפאה ציבורית.
קבוצות הפועלות במרפאות ציבוריות לבריאות הנפש נושאות עימן מאפיינים ייחודיים, נוסף למאפיינים הכלליים של עבודה קבוצתית. מדובר בדרך-כלל באנשים שפנו למרפאה לקבל טיפול נפשי. חלקם כבר קיבלו טיפול כזה, או מקבלים אותו בהווה או מועמדים לקבלו בעתיד. חלקם מקבלים טיפול תרופתי, בנוסף לטיפול הקבוצתי. אלו אנשים המציגים קשת רחבה של מופרעויות (?), מחלות, תסמונות וחולשות. עצם הפניה למרפאה, ויותר ממנה, ההשתתפות בקבוצה, הן עבורם הודאה בבעייתם ובצורך שלהם לקבל עזרה. ההשתתפות בקבוצה עשויה לעורר חרדות הקשורות לזהותם כחולים; מפני חשיפה; מפני פגיעה והשפלה; מפני אינטימיות וקירבה; מפני חדירה של גבולות, מפני אובדן כוח ושליטה, ומפני הידבקות רגשית. כל אלו נושאים אשר קיימים בחייהם של המטופלים, והינם חלק מהבעייתיות שהובילה אותם למרפאה. הקבוצה אמורה לספק למשתתפיה מקום בטוח, 'מרחב מוגן', שבו ניתן לשאת קונפליקטים ולהכיל חרדות. עבור חולים כרוניים, שהם גם בודדים, עצם קיומה של הקבוצה, והמפגשים הסדירים, הם בעלי ערך תרפויטי. הם יכולים לרכוש שם אמון, מיסוד גבולות, התחשבות בזולת, והגמשה, בנוסף ליכולתם לקבל אוורור ותמיכה. כל אלה – גם אם לא נוצרות אינטראקציות משמעותיות, גם אם לא ניתנים פירושים ולא מושגות תובנות, וגם אם הקבוצה אינה מתפתחת לפי שלביה. ניתן להשוות זאת לערך שיש לילדים קטנים, בגיל הגנון, להיות ביחד באותו חדר, אף-על-פי שהם משחקים עם עצמם ולא זה עם זה. הם לומדים לחיות זה בצד זה, ליצור גבולות ולכבד אותם, להתחשב זה בזה, להתרגל לנוכחות ההדדית, להשוות את דפוסי המשחק שלהם. בהמשך זה יכול להוביל ליצירה של פרויקטים משותפים – לחיברות.
בטיפול מרפאתי באוכלוסיות שאופייניות עולים נושאים של ACTING OUT ופיצול. גבולות הקבוצה, כוחות המנחה ותנאי החוזה, נבדקים שוב ושוב. יכולתו של המנחה לשרוד, ושל הקבוצה להתקיים, הם בעלי ערך תרפויטי עצום עבור מטופלים אלה.
בטיפול באוכלוסיות של נפגעי נפש המטפל נוטל על עצמו אספקטים יותר תומכים של הטיפול, כאשר אחד מתפקידי הקבוצה, במקרה זה, הוא להגביר שיתוף פעולה עם צורות אחרות של טיפול, כגון טיפול תרופתי ושיקום. המשתתפים לומדים לבטא במלים את רגשותיהם; לזהות בעיות לפי סדר ולפתח גישות יותר יעילות להתמודדות איתן; ולשפר את התקשורת הבין-אישית שלהם. הם יכולים לקבל בקבוצה שיקוף הולם יותר של המציאות, ובכך להגדיל את בוחן המציאות שלהם, ולהגדיל סבילות למצוקותיהם הבלתי נמנעות. קבוצה כזו מנסה לתת חוויה חיובית ומוצלחת לאנשים שחייהם מאופיינים בכישלונות, תבוסות והשפלות. בקבוצות כאלה, אולי עוד יותר מאשר עם קבוצות אחרות, המנחה נדרש לרמות גבוהות של רגישות וגמישות, אמפתיה לחוויה הפנימית של המשתתפים, ולמצבם בקבוצה.
המטפל הקבוצתי:
ברוב הגישות של טיפול קבוצתי אין מדובר בפסיכותרפיסט המטפל בחברי הקבוצה, בזה אחר זה, בנוכחות הקבוצה: אלא הקבוצה עצמה היא הגורם המטפל והמשנה. האינטראקציה הבין-אישית הנוצרת בקבוצה יכולה להיות משמעותית עבור חבריה, ולשאת עימה חוויות של הבנה, תובנה לדפוסים בלתי-מסתגלים של התנהגות והתקשרות ושל הכשלה עצמית, תמיכה באגו, הגמשה של יכולת הסתגלות למסגרות, ניהול של מצבי משבר ולחץ, למידה של עבודה משותפת, חינוך לערכים ולמיומנויות בין-אישיות. תפקידו של המנחה הוא לבנות את הקבוצה, למיין את חבריה, להשפיע על הכיוון והתרבות שלה, לעודד את קיומה ולסלק מחסומים, לתמוך בחברי הקבוצה ולגרות את השתתפותם, לעזור בהקניית ביטחון, ולעזור לקבוצה לסיים ולהיפרד.
משימתו של המנחה בקבוצה היא פרדוקסאלית: הוא צריך לקדם אינטראקציה קבוצתית, תוך שהוא נזהר מלהשתלט עליה או לעכב אותה. הוא צריך לעזור ביצירה של אוירה טיפולית, הנותנת מקום למצוקתו של הפרט. היכולת להקשיב לזולת בלי לפתור את בעיתו בצורה קונקרטית, תוך כדי ביטוי אמפאתיה עם מצוקתו, היא מיומנות בין-אישית רבת ערך. בכל שלב ושלב על המטפל לשאול את עצמו, האם באמת נחוץ שהוא יתערב ויגיד משהוא. כאשר התהליך הקבוצתי זורם, המנחה יכול ואף צריך לשבת בצד ולשייף את ציפורניו בנחת. התערבותו נדרשת ברגעים שבהם הקבוצה נתקעת, אם בחוסר אונים ואם ברמה גבוהה מדי של השלכות או הכחשות. שיקוף, פירוש או הצעה יכולים לעזור לה להיחלץ ממצב כזה.

מקומה של ההנחיה במקצוע:
ניתן לשאול, לאור שלל היתרונות הקסומים שיש לעבודה קבוצתית, מדוע אין היא פופולארית יותר בקרבנו, אנשי מקצוע העובדים במרפאות? לדעתנו סיבה מרכזית אחת היא שהחינוך שלנו מדגיש את העומק והיוקרה של טיפול פרטני, אשר מתיימר לחדור לנבכים היותר עמוקים של הנפש. הנחית קבוצה דורשת מהמטפל מיומנויות ומאמצים, אשר נראים פחות מושכים מהישיבה טנדו (?) עם מטופל מתלבט. כמו כן, יש לציין שהמערכת הציבורית, למרות שרשמית מעודדת טיפול קבוצתי, לא תמיד משקיעה בהכשרה ואינה מתגמלת באופן ייחודי סוג זה של טיפול. לעתים גם כאשר מוקמות קבוצות, לא תמיד יש השקעה בהכשרה של מנחיהן ובהדרכה שלהם, מתוך ההנחה – המוטעית – כי מי שהוכשר לטפל באופן פרטני בהכרח יכול לטפל גם באופן קבוצתי.

להלן כמה דוגמאות של קבוצות שהוקמו במרפאתנו:
קבוצה טרום שיקומית. הקבוצה מורכבת מפגועי נפש – מטופלים ששוחררו מאשפוז פסיכיאטרי והופנו למרפאה הקהילתית להמשך טיפול. בנוסף לטיפול פסיכיאטרי, הם משתתפים בקבוצה. הקבוצה פעילה כל יום למשך מספר שעות, בהן המטופלים נמצאים רוב הזמן ביחד בקבוצה. מטרת הקבוצה הינה, ראשית, תחזוקה – כדי שלא ליצור פער גדול בין שהיה בבית חולים כמוסד טוטאלי, לבין בדידות והעדר גבולות מוחלטים בבית. מטרה שנייה הינה הכנה למסגרת המשך, בדרך-כלל תעסוקתית (למשל תעסוקה מוגנת). מטרה שלישית הינה סוציאליזציה (חיברות) פיתוח מיומנויות של מעורבות בחברת אנשים אחרים. באופייה קבוצה זו הינה פחות מילולית ויותר פעלתנית. ההשתתפות מוגדרת כ'חצי סגורה', דהיינו, המשתתפים צריכים להמשיך עד לסיום המוגדר של השתתפותם (בדרך-כלל כשלושה חודשים), אלא אם כן מצאו מסגרת אחרת (בדרך כלל תעסוקתית) לפני כן. הקבוצה הינה פתוחה, במובן שיכולה לקלוט משתתפים חדשים במהלך פעילותה.
קבוצה טיפולית לנשים דוברות אנגלית. קבוצה זו מורכבת מנשים דוברות אנגלית אשר פנו למרפאה, ומונחית ע"י עוס"ית דוברת אנגלית (שבעצמה עלתה מאנגליה). למרות שהמשתתפות פנו למרפאה מסיבות אישיות שונות, הרי הן חולקות ביניהן את החוויה של עליה, הכרוכה גם במאמצים הסתגלותיים, בהתמודדות עם חברה חדשה שונה בלשון ובתרבות. בנוסף ללשון ולתרבות המשותפת, ההומוגניות של הקבוצה נובעת גם מכך שכל משתתפותיה הן נשים, מה שיוצר עוד רובד של נושאים משותפים ביניהן. מטרות הקבוצה כוללות שיפור בקשרים בין-אישיים, העלאת הערך העצמי, וגיבוש גבולות בין העצמי לזולת. הגישה הינה דינמית, במובן, ראשית, שהתהליך הקבוצתי מורכב משיחה חופשית בין המשתתפות, ולא מנושאים שיזומים או מוכתבים על-ידי המנחה, ושנית, שהתהליך עוסק בהעלאת המודעות של המשתתפות לעצמן ולתהליכים הבין-אישיים, יותר מאשר בייעוץ או הכוונה. קבוצה זו, בדומה לקודמתה, הינה סגורה למחצה ופתוחה, במובנים שנשים שמרגישות שמיצו את התהליך הקבוצתי יכולות לפרוש ממנה, ומשתתפות חדשות יכולות להתקבל.
קבוצה טיפולית בגישה אנאליטית: קבוצה זו תידון להלן במידה מעט רבה יותר של פירוט, כדי להדגים את המאפיינים של פעילותנו.
ההסכם הקבוצתי הוא פשוט וקצר – (א) שמירה על סודיות הנאמר בקבוצה; (ב) התחיבות לשהות בה חצי שנה, לפחות, וזאת כדי לאפשר לתהליך הקבוצתי למצות את עצמו; ו-(ג), הודעה על פרישה תיעשה לפחות חודש מראש, וזאת הן כדי שפרישה מהקבוצה לא תהיה אימפולסיבית, והן כדי לאפשר תהליכי פרידה של המשתתף מהקבוצה והקבוצה מהמשתתף. נקודה נוספת בהסכם הקבוצתי הוספה לאור ניסיון שהצטבר, ובעצם חלה על המנחה, והיא (ד) הוספת משתתפים חדשים תיעשה פעמיים בשנה, בתחנות פחות או יותר קבועות (בסתיו, לאחר החגים, ובאביב, לאחר פסח), וזאת כדי לא לערער את יציבות הקבוצה עבו משתתפיה.
גם קבוצה זו מורכבת מאנשים שפנו למרפאה הקהילתית מסיבות שונות. הקבוצה היא הטרוגנית במובנים שונים. חברים בה גם נשים וגם גברים, גם ילידי הארץ וגם עולים, ויש הטרוגניות באבחנות. יחד עם זאת משתתפיה אינם מוגדרים כפגועי נפש, וברובם אנשים מתפקדים מבחינה תעסוקתית וחברתית. הנחית הקבוצה נעשית בצורה דינמית גמישה, ברוח עקרונותיהם של יאלום (2006), פולקס (1957, 1984), ביון (1992) ומקנזי (1997). מטרותיה כוללות פיתוח מודעות עצמית, בין אישית וקבוצתית, וטיפול בנושאים הדינמיים שהביאו את המשתתפים לפנות למרפאה.
הקבוצה קיימת במרפאה כבר למעלה משבע שנים, ובעוד שאלה שהתחילו איתה כבר עזבו, הרי ישנם משתתפים הנמצאים בה כבר מספר שנים. הטיפול הקבוצתי מתיחס לא רק לסיבות המקוריות שהביאו את המשתתפים לפנות למרפאה, אלא גם מלווה אותם בארועי החיים שהם עוברים, באורח כמעט בלתי נמנע, במהלך שנים אלו. לדוגמא:
משתתפים אשר במהלך השנים עוברות תהליכי פירוד וגירושים מבני הזוג.
משתתפים אשר מתאשפזים לתקופות קצרות עקב מצבים של דיכאון או אובדנות, וחוזרים מהטיפול האשפוזי לטיפול הקבוצתי, שם מתאפשר להם לעבד את מצבם הנפשי שהביאם לאשפוז, ואת חוויות האשפוז עצמן.
משתתפים אשר מתחילים, משנים, או מפסיקים טיפול תרופתי (פסיכיאטרי9.
משתתפים שעוברים ארועים בריאותיים לא פסיכיאטריים(לדוגמא, התקף לב).
ארועים של פיטורים מעבודה או להיפך – מעבר ממקום עבודה למשנהו, או מציאת מקום עבודה חדש.
ניתן לדעתנו לסכם את הפונקציות הטיפוליות של קבוצה כזו – בנוסף לכל מה שתואר לעיל – כלהלן:
(א) הקבוצה כמשענת, תמיכה, או עוגן למשתתפיה, פונקציה אשר נובעת הן מעצם קיומה הרציף והקבוע לאורך השנים, ללא הפסקות (מעבר למה שמתחייב מחגים או חופשות של המנחה), והן מ'תרבות קבוצה' (ביון, 1992) שמאפשרת שיתוף פתוח, הקשבה, הבנה, קבלה ואהדה.
(ב) הקבוצה משמשת כגשר בין בית החולים למרפאה, המחלה והקהילה – בין פתולוגיה לנורמליות, וכן, בין הבדידות והעולם, בין אני והזולת – בין החיים האינדיבידואליים לחיים הבין-אישיים והחברתיים (ר' Josman 2009).
(ג) קונפליקטים המתקיימים אצל משתתפי הקבוצה בחיים, כמו קונפליקט סביב זוגיות, מאבקי כוח, או הכמיהה לאינטימיות (ר ביון 1992), מתבטאים גם בחיים הקבוצתיים. הטיפול הקבוצתי מאפשר לחשוף אותם, להתבונן בהם, ואולי לשנות מהם במעט. לדוגמא: משתתפת העוברת תהליך פירוד מבעלה חווה הרבה כאב ופחד מהעתיד. בקבוצה ניתן לה לראות, מצד אחד, את הכמיהה שלה לקרבה, אהבה והגנה, ומצד שני – את ההרסנות שלה שמקשה על השגתם.

סיכום:
אנו מבקשים להראות כי טיפול קבוצתי אינו רק טיפול 'כלכלי', טיפול יותר חסכוני, שנועד לקבץ מספר מטופלים באותה שעה על מנת לחסוך בעלויות ו/או להתגבר על רשימות ממתינים ארוכות (מטרות שהן לגיטימיות לכשעצמן). זהו טיפול בעל תועלת מרובה ולעתים כזו שעולה על זו של טיפול פרטני, ונושא עימו ערכים שדומים לאלו של טיפול פרטני וגם שונים ממנו. מטופלים רבים יכולים להרוויח מטיפול קבוצתי, ועבור חלקם זהו אף הטיפול המומלץ. במרפאות ציבוריות יש ערך מיוחד לטיפול זה, ויש הצדקה להציעו לפונים אליהן – ובהתאמה, יש הצדקה להשקיע בהכשרה של מטפלים קבוצתיים.
מקורות:
יאלום א. ולשץ' מ. (2006) – טיפול קבוצתי, תיאוריה ומעשה. מאנגלית: בן ציון הרמן, עריכה מדעית: גבי שפלר. ירושלים, כנרת ומגנס.
אבו אל היג'א א., גיל צ., שר י. (2005) – קבוצת בנות זוג של נפגעי נפש ערבים: מקרבנות להעצמה. הכנס הארצי להנחיה וטיפול קבוצתי, תל-אביב.
ביון ו. ר. (1992) – התנסויות בקבוצות. מאנגלית: יהודית כפרי. תל-אביב, דביר.

Foulkes S & Anthony E (1957), Group Psychotherapy: the psychoanalytic approach. Harmondsworth, UK, Penguin.
Foulkes SH & Anthony EJ, Group Psychotherapy (1984). London, Marsfield Library.
Josman R. B., Broken identity and mental illness – rebuilding family identity through the group process. 4th FEPP Group Section Conference, Prague, 2009.
McKenzie K. R. (1997) – Time-Managed Group Psychotherapy: Effective Clinical Applications. Washington, D.C., American psychiatric Press.
Robertson M., Rushton P. J., Bartrum D, Bus R. R. B. (2004) – Group-based interpersonal psychotherapy for posttraumatic stress disorder: theoretical and clinical aspects. International Journal of Group Psychotherapy 54: 145-175.
Weiner MF (1988), Group therapy in a public sector psychiatric clinic. International Journal of Group Psychotherapy 38: 355-364.
White J. & Freeman A. (Eds.) (2000) – Cognitive-Behavioural Group Therapy for Specific Problems and Populations. Washington, D. C., American Psychological Association.