סקירת ספרות בנושא אישיות היסטרית (היסטריונית)
היסטריה[1][2]
האישיות ההיסטריונית (Histrionic) נכנסה ל-DSM-III בהחליפה את האישיות ההיסטרית (Hysterical) הפסיכואנליטית. בעקבות ה-DSM-III פסיכואנליטיקאים (כמו גבארד, 1994, וקרנברג, 1992) הבחינו בין אישיות HI (היסטריונית) (שהיא היותר מופרעת) לאישיות HY (היסטרית) שהיא הפרעה יותר קלה, יותר אדפטיבית, ובאה לביטוי בעיקר במצבי קצה.
האישיות ההיסטריונית מוגדרת במהדורה האחרונה של מדריך האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי (5DSM) כשייכת לאשכול האישיותי הרגשי. אלה אנשים עם רגשיות מוגברת המחפשים תשומת לב. אנשים המאובחנים כהיסטריוניים חשים אי נוחות כאשר אינם במרכז תשומת הלב, קשריהם עם אנשים אחרים מאופיינים לעתים קרובות כפתיינים או פרובוקטיביים מבחינה מינית, רגשותיהם רדודים ומתחלפים במהירות, הם משקיעים בהופעתם החיצונית כדי להשיג תשומת לב, דיבורם אימפרסיוניסטי בסגנונו ומדלג על פרטים, הם דרמטיים, תיאטרליים, ומוגזמים מבחינה רגשית, סוגסטיבים (כלומר, מושפעים בקלות על ידי אחרים או על ידי הנסיבות), ונוטים לראות יחסים שהם יוצרים כיותר אינטימיים ממה שהם באמת.
למרות שהיסטריה היתה הנושא הפסיכולוגי הראשון שפרויד חקר, ושהכניסה אותו לתחום הפסיכואנליזה, קשה למצוא בכתביו דברים ישירים על מה חשב על היסטריה. הבנתו את ההסטריה הלכה והתפתחה, כמו הבנתו את נפש האדם והתיאוריות הפסיכואנליטיות שפיתח, ובסופו של דבר נקבעה כפנטסית פיתוי שהיא חלק מאפרטוס נפשי אוניברסלי שילדים עוברים אותו. המשפט הידוע שלו הוא ש"המטופלות ההסטריות שלנו סובלות מזכרונות. הסימפטומים שלהן הם שיירים וסמלים בזיכרון של חוויות טראומטיות" (Breuer and Freud 1895,, עמ. 41). במלותיו היותר מודרניות של בולאס (2000) "בעוד שהאדם הנורמלי מחזר אחרי העתיד, ההיסטרי עורג על העבר" (עמ. 61). הסקסואליזציה של ההסטריה חלה מאוחר יותר בחשיבתו של פרויד, והתגבשה עם המקרה של דורה (1905). בגירסה זו ההסטריה ייצגה את הקושי להתמודד עם דחפים מיניים. בשנת 1912 כתב פרויד ש"חיי הנפש של ההיסטרים מלאים מחשבות פעילות, אך לא מודעות". מחשבות אלה מבוטאות ב'מחוות'. הם כאילו מתבוננים בתיאטרון הגופני שלהם. חאן (1975) הדגיש שהם תמיד צופים בעצמם כמו היו בתיאטרון, או כפי שניסח פרויד, "משחקת את תפקידה תוך שחזור דרמטי של תמונה מחייה".
איתמר לוי (2000) בהקדמתו לספרו של בולאס (2000) סבור שבעבר פירשו היסטריה כנגרמת על ידי חסך מיני אצל נשים בעלות תאווה חזקה. היסטריה נתפסה כסוג של עונש, או הוכחת אשמה, על פעילות יתר של התשוקה ושל הדמיון המיני. במאות ה-19 וה-20 החלו להתייחס אליה כאל תוצאה של חסכים וגירויים שקשורים לחיים בחברה המודרנית, למבנה המשפחה ולתפקיד הגברים והנשים בחברה הבורגנית, למוסר הפוריטני, וכן הלאה. בספרות הפסיכואנליטית החלו לתפוס את ההיסטריה כמבנה או ארגון נפשי שמגן מפני חרדות עמוקות, חסכים ופגיעות ביחסי אובייקט ראשוניים. הטיפול בה קשה וסיכוייו נמוכים, כי האלטרנטיבה היא דיכאון וכאב נפשי שקשה לעמוד בהם, וכלל לא בטוח שהטיפול יכול להבטיח חיים יותר טובים מאלה שבהם חי ההיסטרי. קריסטבה (1996) שכתבה על "קשר משוגע עם אם משוגעת" ופוקו (1972) הציעו ראיה ביקורתית של ההיסטריה כתוצר של הבניה תרבותית, או אף מחאה, כנגד כוחות השואפים לרסן, לדכא, או למשטר את התשוקה ואת הנשיות. מבחינה זו אפשר לראות בהיסטרי מרכיב הרואי, של אלה שמסרבים להכנע להבניה הזו, של מחאת הפרט נגד החברה. לעומתם שוואלטר (1997) טוענת שההיסטריה לא רק לא נעלמה, אלא היא נפוצה מאד היום, רק מקבלת שמות אחרים (כמו הפרעת קשב, עייפות כרונית, הפרעות אכילה, התמכרויות), וכן מיניות אקסהיביציוניסטית בצורות שהן יותר מקובלות מבחינה חברתית.
אמנם שטיינברג (2011) סבורה שצריך להוציא את האבחנה של אישיות היסטריונית מספר האבחנות. זאת משום שאבחנה זו ניתנת בעיקר לנשים ומייצגת סטיריוטיפים של נשיות מסורתית: סוגסטיביליות (נטיה לקבל אמונות של אחרים), נטיה לסקסואליזציה של אפילו אינטראקציות מקריות, נטיה להצגת רגשות שטחיים וחולפים, שימוש בלשון מעורפלת ולא מדוייקת וחסרת יכולת תיאורית, וביטוי מוגזם של רגשות או 'פסוודו רגשות'. לדעת שטיינברג האבחנה כפי שמופיעה בספר האבחנות הפסיכיאטריות עושה פתולוגיזציה של תכונות נשיות מסורתיות. ההפרעה ההיסטרית, כחלק מההפרעות באשכול B, הן הפרעות 'מוסריות', במובן שכרוכות באי כיבוד של זכויות, אינטרסים, ורגשות של אחרים (, 2004יCharland). לדעת שטיינברג ההתנהגות ההיסטריונית – הדחקה של רגשות ומיניות, או ביטויין המוקצן – מהווה מנגנוני השרדות בחברה פטריארכלית. בפסיכותירפיות מסורתיות מטופלות אלה היו מפנימות את עמדת המטפל שהן מופרעות. בגלל האטרקטיביות שלהן ונטייתן לאמפתיה, הן רגישות למטפלים שמתקשים בשמירה על גבולות בניהול ההעברה הנגדית שלהם. המטפל נוטה ליטול תפקיד של 'גיבור' מול מטופלות אלה (למשל בכך שיהפוך לבן זוגן). ברמת התרבות, היסטריה היא אסטרטגיה של אשה להסתגל לתרבות משובשת (פטריארכלית). בתרבות זו האשה מנוכרת, נחותה, מבויישת, מדוכאת, או חרדה. לעתים קרובות זה מוביל לתסמונות נוספות, כמו אנורקסיה או PTSD. לתרבות זו יש קרבנות רבים שמפרים את ערכיה או סוטים מהם, והם מקבלים אבחנות שונות. לדעתה של שטיינברג אין כל פתולוגיה בדרמטיות או בהשקעה בהופעה. לדעתה להיסטריות של פרויד לא באמת היתה בעיה עם מיניות, אבל הן פיתחו סומטיזציות וקונברסיות בתגובה לתרבות שהתנשאה על נשים שיש להן דמיון ומיניות. התרבות המערבית רוממה סגנונות חשיבה רציונליים ואובססיביים, כפי שבאו לביטוי במדע ובעסקים. בתרבות שלנו ניתן לראות מידות שונות של חרדה ומתח כאשר צריכים להציג את עצמנו ולמלא את התפקידים שמיועדים לנו. היסטריוניות, לכן, חוות הרבה מתח והרבה חרדה כאשר באות למלא את תפקידיהן בחברה. לדעתה של שטיינברג על המטפל לעודד היסטריוניות להעריך את תכונותיהן, ולפתח את כישוריהן כך שתוכלנה להשתמש בהם ככוחות (עוצמות). סגנון אישיותי אינו הפרעת אישיות. לעומתה Benvenuto (2015) סבור כי בניגוד ל'מתקדמים' ולפמיניסטיות, בעיקר בעולם דובר האנגלית, שסבורים שהיסטריה אינה קיימת, היסטריה אמנם קיימת ושכיחה. ואמנם מערכות האבחון המקובלות (DSM, PDM, ICD) שימרו את האבחנה, גם אם חלו שינויים מסויימים בהגדרתה ובתפישתה. נראה שבמעבר ל-DSM הא-תיאורטי נוצרה הבחנה בין Hysterical עבור מטופלים בתפקוד גבוה יחסית, לעומת Hysteroid או histrionic או 'אישיות אינפנטילית' עבור מטופלים בתפקוד יותר נמוך, ואז הם גובלים בגבוליים או אף בפסיכוטים (מקוויליאמס, 2011).
לפי Barnett (1968) ההיסטרית "פורצת עם החוויה הרגשית שלה לפני שהיא מבנה ומבינה אותה כראוי. הפחד שלה ממצבה הרגשי מתפתח בהקשר בין אישי שבו היא מרגישה מוצפת וחסרת ישע מול ההדחקות הרגשיות שלה… העדר הארגון וההתרוקנות הלא בשלה שלה אינם מאפשרים התמיינות, ניואנסים וסידור של המשמעויות של התנסויותיה, וכתוצאה ההבנה שלה את התנסותה הן פשטניות ולא מדוייקות. התקשורת שלה מתייחסת לתחושתיות של חוויותיה יותר מאשר להרכבן, וכתוצאה תקשורת זו היא מוגזמת וצבעונית". הדרך בה היא מתבטאת מרשימה יותר מאשר התוכן של מלותיה.
ומה מקור ההיסטריה?
וילהלם רייך (1933) היה מהראשונים שתיארו את האופי ההיסטרי. לדעתו של רייך האופי ההיסטרי מייצג את הצורה היותר פשוטה של שריון האופי. המאפיין הבולט ביותר שלו הוא התנהגות מינית ברורה, בשילוב עם מיומנות גופנית בעלת איכות מינית. תכונות אלה הולכות עם נטיה לדאגנות. כאשר קרוב ליעדו המיני, ההיסטרי נעשה פסיבי ו/או חרד. פעלתנותו הרבה בקשר האינטימי היא נסיון להתגבר על חרדה, ולא תמיד מביאה הנאה מינית. מלבד המיניות והדאגנות תכונותיו האחרות הן יותר סמויות. ביניהן ניתן למנות: נטיה לשינויים לא צפויים ולא מכוונים בהתנהגות, סוגסטיביליות רבה, נטיה להתאכזב. הענות מוחלפת במהירות בהתנגדות. נטיה לדמיונות (אמה בובארי!). דמיונות אלה מקלים עליו לשקר, כאשר הוא עצמו מתקשה להבחין בין דמיונו לבין המציאות. קונפליקטים נפשיים מבוטאים בסימפטומים סומאטיים. פיקסציה בפאזה הגניטאלית, עם הדגשה על משאלות העריות שבה? משאלות אלה מודחקות אבל שימרו את הקתקסיס שלהן במלואו. הן אינן מוחלפות על ידי דחפים פרה-גניטאלים. במידה והללו נוטלים תפקיד הם מייצגים גניטאליות או משולבים איתה. פרנצי (1919) אמר שההיסטרי genitalizes כל דבר. ההיסטרים נוטים לסבול מהפרעות מיניות, והמיומנות המינית שלהם היא אינטנסיבית כמו החרדה שלהם. שריון האופי שלהם פחות מגובש ויותר לבילי. זוהי הגנה דאגנית מפני הדחפים הגניטאלים. אף כי זה נראה פרדוקס, הר המיניות הגניטאלית כאן היא בשירות נגד עצמה. ככל שהעמדה יותר דאגנית, כך ההתנהגות המינית יותר מודגשת. הדחפים הגניטאלים מעוכבים על ידי חרדה גניטאלית. לכן הם מכוונים החוצה, כלפי מי שנתפס כמאיים או מסוכן. ההתנהגות המינית אינה מייצגת באמת מוכנות מינית, אלא הגנה מפני חרדה. באותה עת ההיסטרי אינו מודע למשמעות המינית של התנהגותו. מבחינתו הוא לא מפתה, אלא מתגונן. לדעת רייך היפרסקסואליות היא המרכיב המגדיר של היסטריה. לדעתו פיתוי הוא הגנה מפני אגרסיה גברית: במקום להיות מותקפת, נמשכים אליה. זה מסביר את ההתנהגות הפרדוקסלית של ההיסטרים שגם מראים מיניות עזה וגם פוחדים ונרתעים מפעילות מינית ממשית. ההתנהגות המינית היא לרוב לא מודעת ועומדת בסתירה לדימוי העצמי. כאשר הפתיינות נענית הן נעלבות. מיניות זו עוזרת להן להתרחק מרגשות של חרדה או ריקנות, או לפצות על תחושות של חולשה ונחיתות בעולם גברי. הן יוצרות תשוקה ודרישה אשר לעתים קרובות אינן נענות לה, ובכך משיגות שליטה מסויימת על יחסיהן עם גברים ומקומן בעולם גברי. הרבה פעמים המיניות הזו מרמזת על נשיות כוזבת או לא בשלה. הן נשארות ילדות שמעמידות פנים שהצטרפו אל עולם המבוגרים.
רייך סבור שדיכאון, כאשר מופיע, הוא אינו חלק ספציפי מהאופי ההיסטרי. ההיסטרי הוא תמיד זריז, מיומן, עצבני. הוא אינו נוטה לשימוש בסובלימציות ובהישגים אינטלקטואלים ולא בתצורת תגובה. הליבידו שלו אינו נפרק בסיפוק מיני אלא בעצבוב סומאטי או בחרדה או בדאגנות. ההיסטרי אינו משתמש בליבידו הגניטאלי שלו לתצורת תגובה או לסובלימציה, ואפילו לא לגיבוש של שריון אופי מוצק. הריגושים הגניטאלים יכולים להיות מופנים רק לסיפוק ישיר.
פנישל (1946) סבור – בעקבות פרויד – שהקומפלקס האדיפאלי הוא הקומפלקס הגלעיני של כל הנוירוזות, והוא הכי בולט בהיסטריה, בה הוא נמצא ברמה הפאלית (כלומר, מהשלב ההתפתחותי הפסיכוסקסואלי הפאלי, בשונה מפאזות התפתחותיות מוקדמות יותר). לדעתו ההיסטרי לא הצליח להתגבר על בחירת האובייקט הראשוני שלו, נשאר מקובע בו, וסיפור חייו הוא הניסיונות החוזרים ונשנים להשיגו, או להדחיק את הצורך בו. המאמץ להדחיק את הקומפלקס האדיפאלי – כלומר, לא להיות מודע למשאלת העריות – גורם לכך שהדחקה הוא מנגנון ההגנה המרכזי אצל ההיסטרי, וגורם להדחקה של מיניות בכלל, כי כל משאלה מינית נחווית כמשאלת עריות אסורה. בעקבות פרויד שהצביע על קנאת הפין הנוצרת אצל הילדה שגילתה שלעומת בנים אין לה פין, פנישל, בעקבות קרל אברהם (1922) הבחין בין שני תת סוגים – מילוי המשאלה והנקמני. לפי זה ניתן להבחין בין שני סוגים של נשים היסטריות (או שני מבנים, או פוזיציות, שעשויים להתבטא אצל אותה אשה) – האחת שעסוקה בלרכוש לעצמה פין, והשניה עסוקה בלסרס את זה שיש לו פין. יחסי המין עשויים להחוות על ידי אשה זו כמשפילים (עבור עצמה או עבור הפרטנר). היא מתאמצת להשפיל את הגבר לפני שהיא עצמה תרגיש מושפלת. ביטוי לנקמנות עשוי להיות לתת לגבר להתאהב ולהעריץ את האשה אשר קודם לכן היתה נחותה או חלשה לעומתו. דחפי הנקמנות, לפי גישה זו, מופנים כלפי גברים בכלל, לא דוקא כלפי גבר אחד ספציפי; לכן הם חוזרים ונשנים, אף פעם לא באים על סיפוקם. התנהגות 'היפרסקסואלית' שנראית לעתים קרובות אצל היסטרים משיגה שתי מטרות – גם להשיג פניס (לכבוש את הגבר) וגם להתנקם בו (על ידי השפלתו). היא צובעת את יחסיו של ההיסטרי עם סביבתו, עושה ארוטיזציה של יחסי האובייקט שלו. אבל בעצם זו הדחקה של המיניות, אשר עקב זאת מתבטאת בצורות לא הולמות. המיניות ההיסטרית היא בעצם פסוודו-מיניות, שמייצגת את האלמנטים של אכזבה והעדר סיפוק שהיו כרוכים בכישלון של משאלת העריות. בעוד האשה ההיסטריונית נחווית בדרך-כלל כמציגה נשיות מועצמת, אף מוגזמת, הרי באמצעות מנגנון של תצורת תגובה (reaction formation) היא עשויה לנקוט בהתנהגות 'גברית' – קשוחה, מרוחקת, קרה, אכזרית, מה שמשיג, כמובן, את המטרה הנקמנית, אבל עשוי גם לבטא אכזבה מגברים, המנעות מלבוא למודעות עם משאלת העריות (הרצון להשיג את האב), ורגרסיה למצבים פרה-אדיפאליים.
פנישל, בדומה למחברים רבים אחרים, עומד על התפקיד של חיי הדמיון (הפנטסיה, החלימה בהקיץ) אצל ההיסטרי. היסטרי נסוג ממציאות מאכזבת לחשיבה מאגית ולחלומות בהקיץ, שבהן משאלותיו מתמלאות בדרך מושלמת. במלים של פרנצי (1919) הן עושות מטריאליזציה של הפנטסיות – הגזמה של מה שעשוי להמצא בפנטסיות 'נורמליות'.
בתופעה ההיסטרית, כותב פנישל, ניתן לראות אותם מנגנונים כמו בחלום – דחיסה (condensation), התקה (displacement), יצוג דבר על ידי היפוכו, הגזמה בפרטים כדי לייצג את השלם, היפוך בסדר הארועים, הזדהויות מרובות, סימבוליות, ופלסטיות ביצוגים. לדעתו של פנישל מדובר ביצוגים מעוותים של הקומפלקס האדיפאלי. לפעמים הם מצביעים בבירור על האיכות המינית של המשאלה, ולפעמים הם מתרחקים ממנה עד מאד (ובכך מסווים את האיכות המינית, או האינצסטואוזית, מעיני הסביבה ומעיני ההיסטרית עצמה). יש מקום לראות, בעקבות פרויד, את החלימה בהקיץ של ההיסטרי בתחליף לאוננות הילדית, אשר אצל הילד נתקלה בגינוי ההורי, ולכן 'ירדה למחתרת', לצורה של חלימה בהקיץ אשר תוכנה המניפסטי אינו מיני. כך, פנטסיות תמימות, לכאורה, על אהבה, נישואים, התעברות, הולדה וגידול ילדים, עשויות לייצג את משאלת העריות, ובצורה כזו שתסווה אותה מתודעת ההיסטרית. בניסוח של בולאס "הילדות" כותב בולאס "היא תקופה של מצוקה ממנה מנסה העצמי להשתקם במשך חיים שלמים" (בולאס 2000, עמ. 65).
ברמה האטיולוגית, פנישל מציע שילוב של הפרעה תפקודית בילדות עם קונפליקט רגשי חזק שהודחק. היסטרים רבים היו בילדותם ה'ילדה של אבא' או 'הילד של אמא', כאשר מבחינתם ההורה הקרוב והאוהב הוא גם ההורה שלא מאפשר את מימושה של משאלת העריות. בחיי ההיסטרי הבוגר ההפרעה התפקודית מבוטאת באופן מודע, ואולי אף מוגזם, בעוד הקונפליקט הרגשי, אשר הוא הכח המניע של הבעיה התפקודית, מודחק. כך ניתן לראות ברמת הסימפטומים, או ההתנהגויות, בעיות רבות, אשר לא המטופל ולא מטפליו מצליחים לקשור לאיזשהו מצב רגשי. ההיסטרי כאילו אומר – אני לא מבין מה קורה לי, בבקשה תטפלו בי, הסימפטום מאד מציק לי! אבל בפועל, המצב הרגשי הסמוי ממשיך לתדלק את הסימפטומים, ומקשה על ריפויים. סימפטומים אלה עשויים לחקות התנהגויות או מחלות. בעצם, המשאלה הסמויה של ההיסטרי היא להיות במקום אחר, או מישהו אחר. לשם כך הוא משתמש במנגנון של הזדהות. זו יכולה להיות הזדהות עם אובייקט המשאלה (האב האדיפאלי, עליו נאלצה לוותר), או עם היריב (האם, שהתחרתה בה וזכתה באב). בוריאציות אחרות ההיסטרי מזדהה באמצעות חיקוי עם אובייקט שלישי, שמכיל משהו שבאופן סמלי או אסוציאטיבי מזכיר את האובייקט האדיפאלי, או שמציע סיפוק למשאלת העריות, או מציע הקלה מהמצוקה שהקונפליקט יוצר. אבל, מעיר פנישל, צורה זו של הזדהות היא שטחית, קפריזית, ומוגבלת. היא אינה יכולה לאפשר פיתרון של קבע לבעיה. לעתים ההיסטרים מוצאים הזדהויות מרובות, כאשר ההתנהגות של ההיסטרי כוללת בו זמנית כמה אובייקטים וכמה יצוגים, כך שמה שנראה כלפי חוץ זו דרמה שלמה, או תיאטרון. הסימפטום או ההתנהגות עשויים לייצג בו זמנית גם את המשאלה הליבידינלית האסורה, וגם את ההגנה מפניה (הדחקתה למקום שההיסטרי לא יהיה מודע אליו) או הענשה עליה. פרויד (1908) מביא דוגמא לאשה שניסתה בעת ובעונה אחת גם להתפשט וגם להתלבש, ובפירושו ייצגה בפעולה זו גם גבר תוקף וגם אשה מותקפת. פעמים אחרות ההזדהות היא עם העצמי – עם מצבי אני מהעבר.
בין התוכן המקורי של משאלת העריות לביטויה אצל ההיסטרי הבוגר עשוי להיות מרחק גדול, הרבה שלבי ביניים, הרבה סימבוליזציות ואסוציאציות מורכבות, כמו מערכת צופן שבה יש כמה שלבים בין האותות המקוריים לבין ביטויים המוצפן, כל אלה מאפשרים להיסטרי שלא להיות מודע למהות האמיתית של משאלותיו, של מה שמניע את התנהגותו או יוצר את הסימפטומים, וגם ליצור, במקביל, פיצוי חלקי על תסכולו. שכיחים במיוחד הם גלגולים של פנטסיות אוננות ילדיות. המאבק באוננות, לדעת פנישל, הוא מרכיב מרכזי בפנטסיות ההיסטריות, וחלימה בהקיץ של המבוגר (אשר אינה בהכרח בעלת אופי מיני גלוי) עשויה להתגלות כאלבורציה של פנטסיות אלה, לעתים האוננות גולשת לאזורים ארוטוגניים שאינם פאליים, ולשלבים פסיכוסקסואלים שאינם אדיפאלים.
לעומת פנישל מרמור (1953) טוען שמנגנונים אורליים נוטלים חלק באטיולוגיה של ההיסטריה. בדרך-כלל מקובל שככל שנקודת הפיקסציה מוקדמת יותר, כך גדול יותר הנזק להתפתחות האגו, ועמוקה יותר הרגרסיה, כאשר מתרחשת. כמו כן יש קשר הפוך בין עומק הפיקסציה לבין מוכנות לטיפול אנאליטי. לפי זה היסטריה, אם מתקבעת בשלב הגניטאלי, צריכה להיות הקלה ביותר לטיפול. אבל לא בטוח שזה באמת כך (זצל, 1968). מרמור מבחין בין סימפטומים היסטרים, שהם באמת יחסית קלים לטיפול, לבין מבנה (אופי) היסטרי. תחת לחץ היסטרים מגיבים ברגרסיה אוראלית – דיכאון או אף פסיכוזה או התמכרות. יתכן שחלק מאלה שנראו היסטרים בעצם היו גבוליים (במובן שבין נוירוטי לפסיכוטי). עובדות אלה – טבע הסימפטומים והרגרסיה – מצביעים לדעתו של מרמור על פיקסציה אוראלית. זו גם מקור ההתנגדות של היסטרים לשינוי בטיפול. ההענות שכן נראית אצל היסטרים היא בעצם הענות כחלק מהעברה, כאילו אומרות למטפל "אם תאהב אותי ותגן עלי אני אהיה או אעשה כל מה שתרצה ממני". אך תלות אוראלית זו היא גם מקור להתנגדות. המטופל דבק בדפוסים של פסיביות והתחנפות, וקשה מאד לעשות איתו עבודה טיפולית של ממש. נסיונות להתרה של העברה נתקלים בדחיה ובביטויים של אגרסיביות אוראלית. יחד עם זאת אין באמור לעיל כדי להוריד מתפקידם של פיקסציות אדיפאליות אצל ההיסטרים. מרמור סבור שפיקסציות אדיפאליות אלה הן תוצאה של פיקסציות פרה-אדיפאליות, ובלשונו של פנישל: הפיקסציה הפרה-גניטאלית נותנת לקומפלקס האדיפלי שבא בעקבותיה גוון שאי אפשר להתעלם ממנו. מרמור סבור שאותו הורה שבגללו נוצרת הפיקסציה הפרה-גניטאלית הוא ההורה שבעטיו מתפתח קומפלקס אדיפאלי חזק ואשר אינו ניתן להתרה בקלות. אצל רוב ההיסטרים הביוגרפיה מגלה או תסכול עוצמתי של צרכי הקבלה האורלית שלהם כתוצאה מליקוי או דחיה מוקדמת על ידי אחד (לפחות) ההורים, או סיפוק רב מדי של צרכים אלה על ידי (לפחות) אחד ההורים. הקושי של היסטרים לפתור את הקומפלקס האדיפאלי ולהשיג גניטאליות בשלה (בוגרת) הוא לדעת מרמור תוצאה של חוויות אורליות קודמות. לאור זאת יש לפרש את התמונה ההיסטרית. משאלות עריות עשויות לייצג, בעצם, משאלות אוראליות מוקדמות יותר [להזנה ולהגנה]. פנטסיות עריות עשויות לטמון בתוכן משאלות לאהבה ולהגנה, תוך התרחקות מהעולם שמסביב. גם רבות מפנטסיות הסירוס ניתן להבין במונחים של חרדה גניטאלית, אבל גם כפחד לאבד אהבה או להיות מנותקים מהשד האמהי (וניתן להבין זאת גם מפרויד, 1926 ). גם המיניות של ההיסטרים שנראית מוגזמת, אבל לא אמיתית, בעצם מתחזה, ולכן ניתן לפרשה לא רק כביטוי של קומפלקס אדיפאלי-גניטאלי, אלא גם כביטוי למשאלות אוראליות פרה-גניטאליות. לכן מה שנראה כל כך מיני מתגלה כלא באמת מיני. האשה ההיסטרית מתפלאת, נלחצת ונעלבת כאשר מייחסים לה מיניות – היא בעצם רוצה שיאהבו אותה ויגנו עליה כעל ילדה. השכיחות של היסטריה אצל נשים מקורה לא רק בחרדת סירוס, אלא משום שהחברה אינה מעודדת ואינה תומכת בביטוי של צרכים ומשאלות אוראליים של תלות, פסיביות, וקבלה אצל גברים, אבל יותר אצל נשים. הוא מציע שההבחנה בדרגת הפתולוגיה – נוירוטים, גבוליים, פסיכוטיים – אינה בעיקרה בעיתוי של הפיקסציה, אלא בבשלות ובחוזק של האגו. אם הולכים לפי הנוסחה של פיקסציות ליבידינאליות בשלבי ההתפתחות הפסיכו-סקסואליים, אזי כפייתיות תהיה פיקסציה אנאלית, היסטריה פיקסציה אוראלית, ופאליות תוביל לאישיות פאלית-נרקיסיסטית. לפי פרויד (1931) יש 'טיפוס ארוטי' אשר במצבי לחץ יראה תמונה היסטרית. לדעת מרמור טיפוס זה שפרויד תיאר דומה מאד לזה המתואר במאמר הנוכחי, של תלות אוראלית.
לדעת מסעוד חאן (1975) הקשר ההיסטרי מנסה לתקן את הכשל הראשוני, אבל בעצם משחזר. הוא מנסה לשפר באמצעות הפיתרון המיני את תפקודי האני שלו. אך כמו האם, גם המאהב אינו מצליח להבחין בצרכי האני, ומגיב במקום זאת לגוף וליצריו. ההיסטרים נושאים מילדותם המוקדמת זכרונות גופניים, הקשורים ברובם לטיפול האמהי, ואינם ניתנים לעיבוד נפשי או לביטוי מילולי. ההיסטרים מנסים לפצות על החסך היחסי בטיפול אמהי דרך התפתחות מינית המתרחשת בטרם עת, ואשר מנצלת מצבים מיניים על מנת לפצות על ליקויים בתמיכה הרגשית של האם ובתמיכתה באני. זה מוביל את ההיסטרים לפתח טינה כלפי המשיכה המינית שהם עצמם מעוררים, כיוון שמיניות מנוצלת כדי לכסות על החסך בטיפול אמהי. המיניות ההיסטרית היא הגנתית – סקסואליזציה של צרכים שהם במקורם לא מיניים, פרה-גניטאליים. הילד ההיסטרי פיצה את עצמו על כשלים אמהיים באמצעות התפתחות מינית שבטרם זמנה. המיניות הופכת מגיל צעיר (גם באמצעות אוננות או פנטסיות) לדרך המועדפת של העצמי הכוזב להפחית חרדה ולהקל זמנית על מצוקתו של האני האמיתי. מעבר למבנה ההגנתי של ההיסטריה נמצא דיכאון של תחושת ריקנות. הטראומה של ההיסטרי, לדעתו של חאן, אינה בהכרח של עריות, אלא של כשל באחזקה אמהית. הדיכאון וגם הרגרסיה האופייניים של ההיסטרי הם ארעיים, אפילו רגעיים. רק בשלב מתקדם בטיפול הם עשויים להופיע כפאזה ממושכת, עימה צריך לעזור להיסטרי להתמודד. ההיסטרי מרגיש קרבן פסיבי "של מי שחטאו לו ועשו לו, לא הבינו ולא הכירו אותו.., כמי שעושים להם ולא שעושים לאחרים, כמי שחטאו כנגדם יותר מאשר כמי שחוטאים". ההיסטרי חושש שיכירו אותו, את חולשתו, ריקנותו, תלותיותו. חאן מזכיר את פרויד (1895) שטען שההיסטרי לא רוצה שיכירו אותו. הוא מנסה להתמודד עם חוויות מילדותו המוקדמת אשר לאישיותו הלא מפותחת לא היו כלים להתמודד איתן, ושסביבתו לא השכילה להבינן. הוא מתפתח עם כשלים בטיפול האמהי באמצעות התפתחות מינית מודגשת ומוגזמת. יש כאן דיאלקטיקה בין אני לבין מיניות. העדר סביבה אמהית הולמת מקשה על גיבוש האני, ונוצרת דיסוציאציה בין האני לבין המיניות. בחייו הבוגרים ההיסטרי מתמודד עם חרדה באמצעות סקסואליזציה, וביחסי האובייקט מיניות משמשת תחליף לתפקודי האני וליצירת קשר רגשי. ההיסטרי מנסה להשיג באמצעות מיניות מה שאחרים משיגים באמצעות תפקודי האני. הרעב שלו לחוויות מיניות בא בעוצמה דומה לחוסר יכולתו לקיים מערכת יחסים אוהבת או להיות מוזן ממנה. כתוצאה ההיסטרים חיים במצב מתמיד של טינה – הם מרגישים שמשהו נמנע מהם, או שרצונותיהם מתפרשים תמיד שלא כהלכה. "כל היסטרי מאמין בדבקות שסיפוק הרצונות והתשוקות המיניות שלו ירפאו את מחלתו". בשלב מוקדם של התפתחותו הפסיכוסקסואלית המיר ההיסטרי את ההתפתחות של תפקודי האני בתפקודים מיניים. מזה חאן מסיק שהוא נעשה עויין לא רק כלפי יכולות האני שלו, אלא גם כלפי תפקודי האני של האובייקט האהוב (או המשמעותי, למשל שארל) בחייו הבוגרים. "פוטנציאל האני של ההיסטרי סובל שוב ושוב מחבלה לא מודעת המבקשת לקדם את הפיתרון המיני". ההיסטריה (ככל הנראה, כסגנון אישיותי) מתעצבת בהתבגרות. ההיסטרי משלב את המשימות ההתפתחותיות בדרך אומניפוטנטית, המשלבת פנטסיות מיניות ומערכות יחסים פתייניות עם המבוגרים שסביבו, שבהם הוא מפציר שיקחו על עצמם את תפקודי האני שלהם הוא זקוק. תלות היתר שלו באובייקט אהבתו הבוגר היא אמצעי להעביר אליו את תפקודי האני. אך גם כאשר ההיסטרי מוצא, כביכול, פיתרון מיני למצוקותיו עם אדם אחר, זה לא מחזיק זמן רב "מתוך ההגיון הפנימי הסמוי שלו", וזה מסתיים בתלונות ובטינה. סיבה אחת היא שהמיניות שההיסטרי מביא לקשר זה היא במידה רבה פרה-גניטאלית, ולכן אינה משרתת יצירה של קשר-אובייקט בוגר, אלא מחיה פנטסיות פרה-גניטאליות, אשר נמצאות בקונפליקט עם ערכי המוסר והנורמות החברתיות. ההיסטרי מצפה בצורה פרימיטיבית ודיסוציאטיבית לאדם השני שיעזור לו לממש פנטסיות אלה. לכן במודע הוא נשאר תמים ביחס אליהן, לא מבין למה מתייחסים אליו כאל 'סקסי' או פתייני. סיבה שניה לכישלון יחסיו היא שמיניותו היא בעצם ביטוי ואמצעי להשגת הצורך היותר מוקדם שלו בדאגה והגנה. לכן, כאשר מתייחסים למיניותו כפשוטה, הוא מרגיש מרומה ומנוצל. הוא מקבל סיפוק לצרכי הגוף (המיניים) אבל לא הכרה וטיפוח (כלומר, לא מה שהיה אמור לקבל מאימו – אהבה, דאגה, טיפול לגוף ולנפש). 'ההיסטרים נודעים בכישרונם למצוא אובייקטים מתאימים רק כדי להביס ולייאש אותם". הטראומה אשר פרויד חשב בהתחלה שהיא מינית היא בעצם, לדעתו של חאן, כשלונה של האם לספק את צרכי האני של הילד. אנה פרויד (1952) סברה שההיסטרי מאויים מפני התמסרות נפשית לאובייקט. במהלך התפתחותו בילדות ההיסטרי המיר את האינטגרציה של האני בהתפתחות מינית בטרם עת. האימה שלו מפני התמסרות נפשית היא הפחד לגלות שבו עצמו יש אך מעט תפקודים נפשיים יצירתיים או רגש אמיתי.
כריסטופר בולאס סבור שהאופי ההיסטרי הוא קרוב לודאי האופי המורכב ביותר בתיאוריה הפ"א. בספרו 'היסטריה' (2000) הוא מנסה לחזור לראיה של היסטריה כתופעה מינית, וזאת לאחר שפסיכואנליטיקאים נטו לאורך המאה העשרים לעשות "דה סקסואליזציה" של הפסיכואנליזה (עמ. 254) או 'הדחקה של המיניות' (עמ. 7) במסגרת הגישות ההתיחסותיות. לדעתו אנו ממשיכים לראות הרבה היסטרים , אך נוטים לתת להם אבחנות אחרות, בעיקר של הפרעת אישיות גבולית. באופן כללי בהפרעת אופי עיקר הדגש הוא על עמדה קיצונית ביחס לאובייקט הראשוני. במקרה של היסטרים, סבור בולאס, האובייקט הראשוני הוא האם, וגם בגלל זה סבור בולאס ש"אין הבדל בין ההיסטרי לבין ההיסטרית באשר לתסביך המרכזי של ההיסטריה עצמה. כל מגדר חווה את המיניות שלו כבעייתית ושואף לדה סקסואליזציה כפיתרון" (עמ. 43). בדומה לחאן גם בולאס סבור שאת ההיסטריה, כמו את כל הפרעות האופי ניתן להבין, חלקית לפחות, ככוונון או התאמה שנעשו ביחס אל האם. סצינת הפיתוי – אותה הבין פרויד מלכתחילה כנגרמת על ידי אחד ההורים, ולאחר מכן כנובעת מחיי הפנטסיה של הפעוט, היא בעצם "הופעתה ההרסנית של המיניות בפני עצמה" (עמ. )30. בעיית המיניות מלווה את ההיסטרי לאורך כל חייו. הארוטיות ההיסטרית עורכת סקסואליזציה לפני השטח על מנת להמנע מעומק מיני. הנרטיב של ההיסטרי חי בחייו המיניים יותר מאשר עצם האקט המיני. "הארוטיות של ההיסטרי פירושה להעביר את החיים המציאותיים אל תוך ממלכת הסיפור" (עמ. 88). הארוטיות של ההיסטרי היא לא גניטאלית, מה שהופך אותה ל'תיאטרון אקסהיביציוניסטי'; אבל כשמגיע הרגע הגניטאלי (לשון אחר, כאשר ההיסטרי מגיע ליחסי מין של ממש) "הוא הופך בפתאומיות ובדרמטיות ליצור ינקותי ללא כל תחושה של יעוד ארוטי" (עמ. 79). ההנגדה בין אהבה למיניות היא לדעת בולאס מאפיין מרכזי של היסטריה, שאפשר לראות את ההגיון שבה אם אנו מבינים שההיסטרי תופס מיניות כמעין פרידה מהאהבה האמהית. ההיסטרים מדמיינים את עצמם כאובייקט התשוקה הסודי של האם, ואז, באמצעות גירוי עצמי, הופכים את האובייקט הזה לארוטי. ההיסטרי מנסה ליצור אינטימיות עם האחר בעצם כדי לגלות בו (באחר) את אימו, או לפחות כדי להפוך את האחר למי שיממש את צרכיו (של ההיסטרי) מהאם. כאשר ההיסטרי מציג את גופו לראווה הוא בעצם מבקש מאובייקט האהבה טיפול אמהי. בתסביך אדיפוס, בהבנה של בולאס, צריך להפטר מהאב על מנת לחזור ולזכות בטיפול האמהי הפרה-אדיפאלי.
להשקפתו של בולאס כל היסטרי חווה ליבידינליזציה אמהית כושלת של גופו. האב של ההיסטרי לא מצליח למלא את תפקידו, בגלל העדרותו הפיסית או הרגשית, או שביחסי ההורים האם לא הניחה לו למלא את תפקידו. יתכן שהאם עצמה היא היסטרית, ולכן מעבירה לילד שני אבות – אב אידיאלי, קסום ולא מציאותי, ואב ממשי שהוא מסוכן מבחינה מינית או רודפני. מה שאובד הוא האשליה של איחוד מיוחד במינו עם האם. הילד שיהיה היסטרי מציג מיניות במקום לחוות אותה. לעתים הילדה תסרס את הפאלוס של האב באמצעות טרנספורמציה של הפונקציה שלו ל'דובון חביב' (שארל?), דמות שאמורה להיות אובייקט שנעים לחבק אותו ושנועדה לדחוק לשוליים את הפאלוס ואת הפונקציה הנוקשה יותר של האב כמתווך מציאות. האידיאליזציה שעורכים ההיסטרים לאב נועדה להפוך אותו לאובייקט נטול מיניות, אשר מוצג כאב טיפוס של הגבר הטוב (שארל?), אשר כאילו קיבל על עצמו את סירוסו. ביחסים עם האחר היסטרי מנסה לתקן את הפונקציה האמהית של 'תרגום הגוף' (עיבוד החוויות הגופניות). העצמי שוכן בסיפוריה ובהתנהגויותיה של האם. בעשותה זאת, האם רומזת מיהו הילד הזה עבורה. כאשר זה אינו יציב וקבוע, הילד מתרגל שגורלו כאובייקט פנימי אמהי משתנה בהתאם למצב הרוח שלה, למצבה הנפשי, ובמיוחד הקונפליקטים המיניים שלה. ילד זה "נלכד בעולם האמהי באמצעות הזדהות עם היצוגים הפנימיים שלה" (עמ. 172). הילד הזה לומד ש"האמת מופיעה דרך מה שרואים ולא דרך מה שממשיגים או שומעים. לראות זה להאמין" (עמ. 177). על פי פרויד (1909), מזכיר בולאס, ההיסטריה היא מימוש בפעולה (acting out) של פנטסיה מינית מודחקת. מיניותו המודגשת של ההיסטרי נובעת מהצורך שלו לקבל הוכחות למשיכה הארוטית שהוא מעורר משום שבמהלך התפתחותו הוא התקשה להבין מה אימו צריכה שהוא יהיה (יתנהג, או יראה) כדי שיוכל לדעת לבטח שהיא אוהבת אותו. מאחר והמיניות הגניטאלית של הילד האדיפאלי אינה מסופקת, הוא ממיר את ההווה המתסכל בפנטסיות על העתיד שבו ההבטחה תקויים וסיפוק יושג. "הילד של המיתוס האדיפלי עוד ישוב יום אחד עם הציוד המתאים על מנת לכבוש את היריב ולהזדווג עם האובייקט המיני" (עמ. 60). אבל כאשר מגיע העתיד – כלומר, כאשר הילד הפך לבוגר – מתברר לו שההורה שאמור לספק לו טיפול (care) הוא לא באמת מיני (כפי שאמה, אולי, תפסה את שארל זמן קצר לאחר נישואיהם), ולכן הוא חוזר לפנטז על עתיד, שבו ימצא אובייקט מיני 'אמיתי'. ההיסטרי שרוי באבל מתמשך על אובדן ההורה המיני (מה שעשוי להתבטא, מבחינה קלינית, בנטיה לדיכאון, דיסתימיה, מצבי רוח, תחושת ריקנות) וממשיך לחפש אותו (כלומר, ממשיך לפנטז וממשיך לחפש בני זוג שירגשו אותו). ה'דרמות' שההיסטרי מציג אינן סצינות מדומיינות, אלא יצוגים של חוויות העצמי המוקדמות. ההיסטרי, (בדומה לאמה), נישא לבן זוג שעובר אידיאליזציה קצרת ימים, ומהר למדי הופך למאכזב, בעוד "האובייקט האידיאלי נישא בתודעתם באינספור חלומות בהקיץ מדי יום… אהבתו של ההיסטרי היא עיסוק אוטו-ארוטי המושלך על האחר, ומייד כאשר נבדל האחר מן הפנימי עולה אכזבה מרה ומבולבלת"" (עמ. 61). הסומאטיות של ההיסטרי, תלונותיו לגבי מיחושים ופניותיו לטיפול ניתנות לפירוש כ"קריאה מתמשכת לאם לקחת בחזרה את העצמי תחת חסותה ולגלות מחדש את גוף התינוק" (עמ. 89). כאשר היסטרים פוגשים את בני זוגם לעתיד התקשורת הארוטית הראשונית ביניהם מושגת באמצעים עקיפים ולא גופניים, כמו מראה, צליל, מבט וקול. אם כאן זה מסתיים, יכול להווצר הסיפור על האהבה המשולמת, הטוטאלית, שאמורה להיות נפלאה, ולממש את כל המשאלות ('אהבה חצרונית').
ההיסטרים נותרים ילדים, ומבקשים לעצמם פיצוי בחלימה בהקיץ על כך שנאלצו להיות מבוגרים (אמה?). וויטלס (1930) כתב שהאופי ההיסטרי אף פעם לא מצליח לשחרר את עצמו מהרמה האינפנטילית, ולכן לא יכול לממש את עצמו כאדם בוגר. הוא מערבב דמיון ומציאות, ובמלים אחרות – מאפשר לאיד לחדור אל תוך האגו. היסטרים מגרשים מעליהם מצבי עצמי אפשריים שהיו עשויים להתפתח לבגרות. הם מבקשים פיצוי – על ידי הערצה של גברים ו/או על ידי דמיונותיהם, בהם הם חיים בעולמות הסיפור של אחרים – ובכך מוותרים על התפתחות העצמי הממשי, אשר באופן נורמלי מתפתח על ידי התחברות לאוביקטיים ממשיים חיצוניים סובלימטיביים (לימודים, ספורט, חברה וכד'). אחת הוריאציות של היסטרים היא קנאה באלה שכן הצליחו להשיג מה שההיסטרי הצליח רק בדמיונו, ואז הם מפתחים בוז כלפי האחר המצליח, מבחינתם הוא 'מכר את נשמתו לממסד'. הם משהים את תהליך הסוציאליזציה שלהם בכך שהם נותרים ילדים כמה שיותר זמן, "סוחבים את האני הילדי אל שנות הארבעים והחמישים לחייהם" (עמ. 149). מבחינת ההיסטרי המיניות שיבשה בצורה ממאירה את יחסיו עם האם. הם מפתחים עצמי כוזב "המועלה קרבן לאב ולחוקיו" (עמ. 150). "אם ברצוננו להבין את ההיסטרי עלינו להכיר בכך שהוא גדל במטרה לשוב לתשוקות פרה אדיפאליות מוקדמות".(בולאס, עמ. 150). ההיסטרי מתנגד לבשילה עצמה, הוא "נחוש לגדול על מנת לשוב ולחיות כילד" (עמ. 151). לכל אורך חייהם הרגישו ההיסטרים כאילו הם שקועים בבחירות קשות: האב או האם, ילד או בוגר, אוטוארוטי או אלוארוטי. "יותר מכל אופי אחר המוכר לפסיכואנליזה, ההיסטרי חש אמביוולנטיות עמוקה ביחס להתבגרות" (עמ. 120). הוא מתקשה להפרד מהתפקיד של ילד מקסים. גם כאשר מגיע להישגים בוגרים זה כרוך במרירות פנימית ביחס לתנאים שבהם יכול היה להגיע אליהם. קיימת תחושה מטרידה שבהכנסו לסדר האבהי הוא בגד בתביעת הבעלות על האם. הוא חש שהישגיו יכולים להתפורר "במחי יד". במטרה לקדם גורל זה הוא, בצורה אירונית, הורס את עצמו, כי מנסה לשנות את הסדר שהשיג (משפחה, קריירה). ההיסטרים מטלטלים לאורך חייהם בין התלהבות לבין אדישות, נעים אל תוך תשוקה מינית והחוצה ממנה. תשוקה ואנטי תשוקה, סקסואליזציה מלווה בהתאבנות. חוויות ספרותיות משמשות כתחליף לחיים. להיסטרים יש יכולת להכנס לתוך הסיפורים, אותם הם מציגים אחר כך בפועל.
לדעת בולאס עבור ההיסטרי גם התאבדות היא עוד הצגה מבויימת, "להמשיך לשחק אותה בפועל מהווה פיתוי תמידי" (עמ. 140). הם מתמכרים לניסיון לחיות כדמות בתוך הסיפור שלהם, והם עושים ארוטיזציה לא מודעת לסיפור זה. החלימה בהקיץ האוטוארוטית היא פיצוי על ההעדר היחסי ביחס חושני מצד האם, השקעת יתר בעצמי ובאובייקטים הפנטסיוניים. בעולם הפנימי משמשים בעירבוביה ריגושים, דמיונות רומנטיים, כמיהות וכיסופים, וכן כעסים כלפי העולם הממשי. האובייקטים הפנימיים של ההיסטרי מוחזקים בחיים באמצעות ליבידו אוטו-ארוטי, לכן קיים בסיס ארוטי לדמיונות הפנימיים: היום יומי הופך להיות טעון במיניות.
לדעת בולאס יש אצל ההיסטרים הרבה שנאה עצמית. התחושה שבגדו בתמימות שלהם, בילדות האמיתית, בכך שהסכימו להראות כאילו הם גדולים ולשתף פעולה בפעילויות ובמערכות יחסים בוגרות. לדעת בולאס זו אחת הסיבות שהיסטרים הם לעתים קרובות בדיכאון ובסכנת התאבדות.
בהשוואה לסכיזואיד, גם אצל ההיסטרי יש עולם פנימי שהוא eroticized. אבל אצל הסכיזואיד זו מעבדה, אצל ההיסטרי זה תיאטרון. שניהם צופים בתשוקתם, אבל היסטרי מתבונן באפקט של תשוקתו על האחר. הוא שואף רווח ממשי מסבלו. בעוד הסכיזואיד מרגיש חסר אונים מול חוסר יכולתו לממש את תשוקתו, ההיסטרי מרגיש מועצם.
לפי גישת יחסי האובייקט (מסוכמת אצל 1968Barnnet,) תסכול של הדחפים מוביל לתוקפנות ולפחד מתגמול על תוקפנות זו או לפחד מלאבד את האובייקט כתוצאה מתוקפנות זו. ההתנהגות בפועל עשויה לשקף מאמצים לתקן את היחסים. ההתנסויות של האדם ההיסטרי הבוגר משקפות תסכולים או מימושים של משאלות ילדיות, מה שעשוי להוביל להתקדמות (רזולוציה) או לפיקסציה. במערך ההיסטרי מתפתחות ציפיות לא ריאליות לאובייקט תומך והכחשה של האיכויות של אובייקט מתסכל. העמדות של האישיות ההיסטרית ביחסים מאופיינות בתלות לא בשלה בתמיכה חיצונית, בחמדנות להשיג את תשומת ליבו של האובייקט, ובאופטימיות לא מוסברת לקבל (מה שהיא רוצה) ולהתקבל. לפי פיירברן (1954) ההיסטרי משתמש באוטו-ארוטיות כפיצוי על העדר קרבה. אף כי ההיסטרית נחשבת לפחות פתולוגית מפתולוגיות אחרות (כפייתיים, דכאוניים, סכיזופרנים) היא יכולה לסגת למצבי אגו וליחסי אובייקט פרימיטיביים, ולכן להראות, בשלבים אלה, פתולוגיות חמורות יותר (כלומר, להיות אז דכאונית, כפייתית, או פסיכוטית). כמו כן, למרות שבדרך-כלל אינה במיוחד דכאונית, היא כן יכולה להיות אובדנית (כנראה במיוחד במצבי תסכול). ברנט (1968) מסכם שההתנסויות של האדם הבוגר משקפות תסכולים או מימושים של משאלות ילדיות, אשר עשויות להוביל אותו להתקדמות (רזולוציה) או לקיבוע (פיקסציה). במערך הנפשי ההיסטרי המטופל מפתח ציפיות לא ריאליות לאובייקט תומך, ומכחיש את האיכויות המתסכלות שלו, או מכחיש את האיכויות היותר חיוביות של אובייקט אשר אותו תופס כמתסכל. העמדות של האישיות ההיסטרית ביחסים שהיא יוצרת מאופיינות בתלות לא בשלה בתמיכה חיצונית, בחמדנות להשיג את תשומת ליבו של האובייקט, ובאופטימיות לא מוסברת שיקבל מה שהוא שואף לו ושיתקבל על ידי הזולת.
סטון (2005), אף הוא בגישת יחסי אובייקט, סבור שאישיות גבוליות והיסטריה כרוכות זה בזה. האימפולסיביות של היסטרים דומה לזו שרואים אצל גבוליים, והיא מבחינה בין היסטריה (Hy) להיסטריוניות (Hi). לדעתו ההיסטרים נחשבו למטופלים 'אידיאלים' לפסיכואנליזה, בעוד ההיסטריונים הם אנשים עם תפקוד נמוך, כעסנים, אינפנטילים, רגשיים מדי, ולמעשה דומים לגבוליים. סימן ההיכר המובהק של ההיסטרים הוא פתיינות המחוברת לדאגנות, סוגסטיביליות, שינויים מהירים במצב הרוח ובהתנהגות. הצורות היותר חמורות אופיינו גם באימפולסיביות, פתיינות גלויה ועזה, חרדה שההיסטרי מתמודד איתה באמצעות התלות באחר(ים), התקפי זעם במצבים של דחיה או אכזבה ביחסי אהבה. ההגנות פרימיטיביות, וחוסר המוסריות גובל באנטי-סוציאליות. הרגשיות המופרזת נוכחת ברצף שמתחיל בצורות קלות, תת קליניות, של האישיות ההיסטרית, ומגיע עד לצורות של האישיות הגבולית. לדעתו של סטון יש חפיפה רבה בין האופי ההיסטרי לבין הפרעות אחרות, כמו נרקיסיסט (שצריך להיות במרכז תשומת הלב), התמכרויות, הפרעות אפקטיביות, וכמובן גבוליות. נשים היסטריות מראות פחות אסרטיביות מינית, יותר עמדות שליליות כלפי מין, עיסוק רב במין למרות תשוקה מינית נמוכה, יותר ליקוים בתפקוד האורגזמי, ויותר נטיה להכנס ליחסים מחוץ לנישואים. יש להן צורך לחפש הגנה ואהדה, מה שגורם להן להיות יותר סוגסטיביליות, ונוטות לאמץ את העמדות והאמונות של המאהב, בתקווה שזה יבטיח את המשך אהבתו אליהן. זה תורם למה שנראה כרדידות רגשית והעדר אותנטיות, מה שמקרב אותן לתיאור של as if personality י(Deutsch, 1942) סגנון ההתקשרות ההיסטרי הוא לא בטוח (unsecured), הסגנון הקוגניטיבי הוא גלובלי, דיפוזי, לא חד. הערבוב של הגיון וחשיבה סימבולית קשור אולי להגנות דיסוציאטיביות.
במחקר עליו מדווח סטון מצא שהיסטריות גדלו בבתים שבהם האחזקה האמהית היתה לקויה (אמה בובארי גדלה בלי אם). הפתיינות והאקסהיביציוניזם מפורשות, לכן, כניסיון להשיג את תשומת הלב של האב, לצד אידיאליזציה שלו. האב עשוי לחזק התנהגויות אלה של הילדה, בדרכים שהן מודעות או לא מודעות, כאשר הוא משדר לה שהוא מעריך ואוהב אותה יותר כאשר היא יפה, מוחצנת, רגשית, מינית, וכד'. כך שהערך העצמי שהיא בונה נשען במידה רבה על תכונות והתנהגויות כאלה. הגבר ההיסטרי, לעומתה, היה בקשר קרוב ותלותי עם אימו, וכתוצאה פיתח סגנון נשי פסיבי.
בגישה של פסיכולוגית העצמי (מסוכמת אצל סילברסטיין, 2007) היסטריונים חסרים יכולת של ממש לנייד מסלולים אלטרנטיביים לתיקון העצמי כאשר נחסמים בפניהם שיקוף נענה של זולת עצמי. במלים אחרות, הם לא מנסים לחפש אובייקטים מאדירים או של תאומות. במקום, הם מחפשים בצורה עקשנית אובייקטים שהם באופן פוטנציאלי משקפים, חוזרים שוב ושוב על אותן דרכים לא יעילות. במלים אחרות, ההיסטריונים מנסים לחפש דרכים שונות כדי לתקן את העצמי, אבל הם מכירים רק אחת. החיפוש שלהם אחרי אובייקטים משקפים אינו מוביל לשום מקום, אבל הם לא מצליחים להבין את זה. הם אינם קופאים במקומם לנוכח כשלונותיהם, ואינם נסוגים לתוך מצבי העצמי הלקויים שלהם, אלא ממשיכים /שוב ושוב באותו כיוון כושל. הם מתקשים לאפשר לעצמם סטרוקטורה מפצה יציבה. הם מתקשים לזנוח את מאמציהם הכושלים לתקן מסלול פגוע לשם יצירת עצמי לכיד ובטוח.
קוהוט עצמו לא דן בהיסטריה בצורה ישירה, ולא הבחין בין נוירוזה היסטרית לאישיות היסטריונית. להשקפתו הדרמות שההיסטרים יוצרים בטיפול ממסכות דיכאון, ריקנות, ונזקקות. מאחורי הציפוי הרעשני שלהם והפנטסיות הרומנטיות יש דיכאון ובדידות. לדעתו (קוהוט, 1996) ככל שהמטפל מפרש את השלב האדיפאלי מצבם של ההיסטרים מחמיר, משום שהם מפחדים שההתאהבות שלהם במטפל תילקח מהם. העיסוק המתמיד באוירה של קונפליקט רומנטי על הרקע האדיפאלי נותן להם תחושה של חיים. הם לא מספרים למטפל בפתיחות שמתחת יש להם תחושת ריקנות, תחושה שהם צריכים למלא איכשהוא. המטפל צריך לחתוך את הנושאים האדיפאליים המשוערים על ידי שמספר למטופל שכל ההתאהבויות הללו בעצם מכסות תחושה חזקה של נזקקות. המטופל ירגיש מובן, ואז ירגע, אמנם אולי גם עם הזיקוקים של רומנטיקה וקנאה ואיומי התאבדות, ואולי יוכל להתחיל לעבוד על התחושה הדכאונית של העצמי. לדעתו של קוהוט המשאלות האדיפאליות בהיסטריה הן ביטויים בריאים של עצמי גאה וחזק, שמה שהוא צריך זה רק תגובתיות עם סביבת הזולת עצמי. לפי זה, דחפים אדיפאליים הם מאמצים שמגלים מה שממריץ את העצמי, ולא דחפים בלתי קבילים, שיש לסלקם. ההיסטרים, או הפסוודוהיסטרים, הראו, לדעת קוהוט, מעורבות פסוודואדיפאלית, שמשתמשת בדחפים האדיפאליים כדי לשרת פונקציה של העצמה של החוויה של עצמי מגורה יותר מאשר עצמי מדוכא או מנותק. הוא שיער שההתנסות של ילדים עם הורים שהם understimulating שיקפה את חוסר המודעות של ההורים למאמצים ההתפתחותיים של ילדיהם להכרה. למטופלים היסטרים יש תחושות עצמי או ערך עצמי פגיעים כתוצאה מעיסוק מועט מדי, ולא מעורב מספיק, בצרכי זולת עצמי שלהם. כתוצאה הם יכולים להגזים בהתנסות שלהם בשלב האדיפאלי ובפנטסיות ההשתוקקות שלהם במטרה להחיות את הריקנות של קיומם. בניסוח אחר, השקפתו של קוהוט על השלב האדיפאלי דומה למה שניתן לראות כנרקיסיזם פאלי גאה של ילד ביחס למיומנויות הלשוניות, המוטוריות והקוגניטיביות שניתן לזהות בהן תחושה פוטנציאלית של שליטה. ילד כזה רוצה רק להראות באופן משחקי את תעוזתו כגבר או כאשה שמתפתחים. הילד האדיפאלי מצפה מההורה שיכיר בגרנדיוזיות הנורמלית שלו וישתף איתה פעולה. תגובה שהיא אמפאתית מצד הורה זה משקפת את הגאווה שלו בתחושת ההישגים של הילד שהיא תוצאה נורמלית של התפתחותו. קוהוט (1977) כתב "ההורים יגיבו לתשוקות המיניות ולתחרותיות של הילד על ידי כך שהם עצמם יגורו מבחינה מינית ויתקפו בחזרה אבל, באותו זמן, הם יגיבו בשמחה ובגאווה להישגים ההתפתחותיים של הילד". הילד האדיפאלי מחפש, אם כן, את המראה של שמחה אמפאתית אצל הוריו, כדי לאשר את התעצמותו של העצמי. כשלונות אמפאתים אצל ההורים מאכזבים את הילד האדיפאלי על ידי כך שחותרים תחת צרכיו הנורמלים לגאווה שמחה. הפריצות האמפאתיות שלהם הופכות תצוגה אוהדת לדחפים מיניים פרגמנטריים, או הופכות אסרטיביות בריאה לעוינות הרסנית. בשני המקרים התוצאה מובילה לקונפליקט, לחרדה, ולהפרעות בסימפטומים או באופי של הפרעות היסטריות (או כפייתיות). התופעה המכריעה שקוהוט מדגיש היא הפחד של הילד שנחשף לכשלונות של ההורים כאובייקטים אדיפאליים. הורים כאלה כנראה טועים בהבנה של הצרכים של ילדיהם בגלל גירוי היתר ואי הנחת שלהם עצמם ביחס להתנהגויות האדיפאליות של ילדיהם, או בגלל תגובתם התחרותית העויינת. לכידות העצמי של ילדים אלה, לכן, מתערערת, והם חווים את התשוקות שלהם לחיבה ולשליטה כמוחלפות על ידי דחפים מיניים או אגרסיביים, אשר מייצגים תוצרים של פירוק (דיסאינטגרציה). אלה הורים שלא מסוגלים למסד מגע אמפאתי עם העצמי המתפתח של ילדיהם, ורואים את המרכיבים של השאיפות האדיפאליות של ילדיהם בבידוד – כביטויים של מיניות ועוינות שליליות, במקום כקונפיגורציות גדולות יותר של צרכי חיבה ותחרות. התוצאה תהיה שהקונפליקטים האדיפאליים של הילד יועצמו ויתקבעו. לדעתו גם עצמי שגובש כהלכה בשלבים התפתחותיים קודמים יכול להתערער במהלך השלב האדיפאלי. השלב האדיפאלי אינו פתוגני לכשעצמו, אבל התרה לא שלמה או שגויה שלו יכולה ליצור פסיכופתולוגיה. אך פתולוגיה זו אינה נוירוזה מבנית אלא הפרעה בעצמי, שבה העצמי הוחלש או פורק, משום שהאובייקטים המשמעותיים (זולת העצמי) של השלב ההתפתחותי הזה נכשלו בצורך להכיר ולהגיב בצורה אמפאתית לביטויים האדיפאליים של הילד – affection and assertiveness . כשלונות אמפאתיים של ההורים בשלב הזה יובילו לפירוק (דיסאינטגרציה) של העצמי שעורער. תוצרי הפירוק הזה הם עצמי שמוצף על יד דחפים מיניים ו/או עוינים (במקום החיבה והאסרטיביות).
רוב המטופלות ההיסטריות לא מצליחות במאמציהן לפנות לאובייקטים מאודרים (idealized) כדי להחלים מהפציעה הראשונית בעצמי שלהן בתחום השיקוף. ניתן לראות אישיות היסטרית כמאורגנת סביב מאמצים ליצור מסלול אלטרנטיבי כדי להשיג לכידות של העצמי. בצורה של מבנה מפצה, מסלול כזה מכוון לעבר אידיאליזציה או תאומות כדי להשיג תיקון של ליקוי בשיקוף של (או על ידי?) אובייקט משמעותי. הבעיה עבור המטופל ההיסטרי היא שבדרך-כלל הם נכשלים בנסיונם ליצור מבנה מפצה כזה, ולכן אך לעתים נדירות מחלימים מהפגיעה בלכידות העצמי.
ההתכווננות של היסטרים באובייקטים שהם מחפשים מרוכזת בהצגה דרמטית של עצמם. בבחינה מקרוב, החיפוש הלא בשל והראוותני שלהם אחר תשומת לב מגלה תחושה עמוקה יותר של יאוש, השתוקקות, וריקנות, שנובעות מההפרעות בשיקוף שסביבת הזולת עצמי שלהם נכשלה בלספק לעצמי המנץ. ביטוי שטחי של מצבים רגשיים מייצג איך היכולת המופרעת לויסות עצמי חושפת אותם למצבי מתח שהם אינם מזהים כפנימיים. רפרוף פה ושם ובכל מקום נעשה הדרך של מטופל כזה גם להשיג וגם להמנע ממשהו שהם חשים באופן עמום שהם צריכים. הם אינם משיגים שבעצם הם חסרים פונקציה מופנמת של ויסות עצמי. לרוב הליקוי בפונקצית השיקוף מתבטא בהיפרסקסואליות פתיינית, אף כי די מהר ניתן לראות שלמיניות זו יש אך מעט עם הצורך שיש להם בגיבוש העצמי. ההתנהגות הפרובוקטיבית שלהם מובילה לעתים קרובות אחרים לחשוב שיש להם כוונות רומנטיות, אבל כאשר אחרים מגיבים לאותות כאלה, מטופלים היסטרים מופתעים או נפגעים. הם לעתים קרובות נכשלים להבין שלמרות שהם השקיעו בלתקשר עם אחרים שהם מחפשים אידיאליזציה או תאומות, ביטויים אלה מפורשים בטעות – אך בצורה מובנת – על ידי האחרים שמגיבים בדחיה ובכעס. ההיסטרים מתקשים לפתח יחסי אהבה בוגרים משום שחסרות להם יכולות פסיכולוגיות מספיקות לנהל את המעורבות הרגשית העמוקה שהיא מעבר לאשליות המוגזמות והלא מציאותיות שמבוססות על צרכי השיקוף המועצמים שלהם. ארוטיזציה של יחסים ודרמטיזציה של ההתנסויות הן בעצם ביטוי של גלעין לקוי ומדוכא של עצמי שלא שוקף, שמתאמץ להחליף נזקקות והשתוקקות ב'זיקוקים שנותנים להם תחושת חיים' (קוהוט1996, עמ. 117). שיקוף לקוי חושף מטופלים אלה לתוצאות הרגילות של דהויטליזציה וליקוי (חסך). אך הם חווים רגשות בצורה שטחית כאשר הם מנסים להפיג מצבי עצמי לא משוקפים באמצעות התנהגויותיהם שמכוונות להשיג תשומת לב. הם פונים לאחרים בצורה עוצמתית ומרגישים שהם לא יכולים בלי אידיאליזציות מוגזמות אלה. הם נוטים להרגיש שלא נענים להם או שמאכזבים אותם, אף כי בדרך-כלל הם חוסמים רגשות מציקים באמצעות פעלתנות יתר, פלירטוטים, או דרמטיזציה של רגשותיהם. כתוצאה, מאחר והם מחפשים שוב ושוב אובייקטים לשיקוף מעריץ – בלי להבין שהם לא מגיעים לשום מקום – הם בדרך-כלל לא מצליחים לפתח יכולת לחפש (למצוא) אובייקטים שניתן להאדיר אותם בצורה אמיתית, או שהם שיהיו דומים להם במידה מספקת כדי לחשל ולייצב את לכידות העצמי שלהם (כלומר, מתקשים למצוא אובייקט אמיתי לאידיאליזציה או לתאומות).
היסטריונים נוטים להשקיע שוב ושוב בהשגת תגובתיות משקפת, ומתקשים להבין שמאמצים אלו אך לעתים נדירות מצליחים במידה מספקת שתתקן את לכידות העצמי הלקויה שלהם. יכולתם המוגבלת לזהות מצבים רגשיים מעבר לתחושה כללית של מצוקה מפריעה ליכולתם להגיב לסביבתם בצורה מותאמת, מעבר למאמצים הדרמטיים שלהם להשיג הערצה. כתוצאה, הם מתקשים ליצור יכולת אמיתית לאידיאליזציה. במקום, הם מחפשים שוב ושוב שיקוף שהם מתקשים להשיג או לשמר. החיפוש הדרמטי אחר תשומת לב מונע מהם לצאת מהתלם הרגשי שמאפיין את קיומם, והם נשארים חלשים ופגועים. מצבי חוסר ויסות מגרים שוב ושוב את הצורך שלהם בשיקוף. הם נשארים תקועים בתוך יכולת ההתמודדות המוגבלת שלהם, והם בו זמנית במצוקה ובשיתוק כאשר מאמציהם לא מביאים אותם לשום מקום.
בניגוד למטופלים תלותיים, אשר אצלם אידיאליזציה או תאומות עשויות להוביל ליצירה של מבנה מפצה יציב, היסטרים בדרך-כלל נכשלים ביצירת אלטרנטיבה מוצקה לאבטחה של גיבוש העצמי שלהם. מה שנראה כמאמצים ליצור תפקודי אידיאליזציה או תאומות עשוי בעצם להסות את הכוונה האמיתית שלהם – חיפוש תגובתיות משקפת – אשר לרוב דינה נגזר להכשל. היסטרים נכשלים בנסיון להתקרב מספיק למה שהם צריכים כדי ליצור מבנה מפצה כמסלול אלטרנטיבי לגיבוש העצמי.
לסיכום, ההמשגה של הפרעה זו במונחי פסיכולוגית העצמי היא במונחים של מבנים מפצים, שהינם מאמצים להשתמש בתפקודי זולת עצמי מואדר או בתאומות, כדי לחזק במידה מספקת לכידות עצמי, כאשר ניצבים מול כשלונות בשיקוף של זולת עצמי , שהם חמורים או כרוניים. היסטרים, בניגוד לתלותיים, לא מצליחים במיסוד מבנים מפצים כי הם משקיעים לשוא בחיפוש אחר אובייקטים משקפים, מה שמעכב את מה שהיה עשוי לייצג מאמץ יעיל יותר להשיג גיבוש עצמי דרך מסלול זולת עצמי אלטרנטיבי.
לאקאן (1952, 1992) כתב על ה'שיח ההיסטרי'. ביחסים עם האחר ההיסטרי עסוק בשאלה "מי אני". ה'אחר' של ההיסטרי אינו באמת קיים – היא ממציאה אותו. ההיסטרי יכול ליטול בקשר הזוגי תפקידים שונים – מכשפה, פיה, היסטרית, קדושה מעונה (מרטירית). לאקאן תיאר את ההיסטרי כמי שמשתוקק לתשוקתו של האחר כלפיו. כדי להשיג את אהבתו של האחר עליו להפעיל אותו, לרגש אותו, לשלוט בו, להחליש את יכולת החשיבה שלו. להשקפתו של לאקאן ההיסטרי מעדיף להתקיים בסדר הדמיוני ולא לעבור לסדר הסימבולי, להשאר בפנטסיה. הוא מעדיף להשאר עם שאלה לא מנוסחת ולא פתורה, שכן ידיעת האמת על עצמו מאיימת עליו. Gherocic ( 2015) כתב שמיניות אף פעם אינה פשוטה, וניתן להגדיר מין כקשר בין שתי פנטסיות. לאקאן מציין שלוש 'פרוטופנטסיות' לפי פרויד (1918), וכולן קשורות לקומפלקס האדיפאלי: סצינת הפיתוי, סצינת הסירוס, והסצינה הראשונית. הפיתוי מתייחס להורים כאובייקטים מיניים. הסירוס הוא העונש על הרצון לשכב עם האם, והסצינה הראשונית היא תוצאה של המשאלה להפריד בין ההורים כדי לשמר את מקומו של הילד אצל האם. הפאלוס אינו הפין – זו התיאוריה הילדית שלכולם יש, או יכול להיות, פין, ולכן אין באמת הבדלים בין המינים. לפי לאקאן ההיסטרי הוא חידה שדורש מהאחר לענות על השאלה "מי אני". אבל אין באמת תשובה שתרגיע את ההיסטרי. ההיסטרי נשאר תמיד עם אחר שהוא נעדר, חסר, לא משולם. הוא מפנטז שהוא התשוקה של האחר. הוא מגלה את העדרו של האחר, ובאותה עת מציע את עצמו למלא את הריק. הפנטסיה שלעולם אינה מתממשת במלואה היא שהאחר יהיה מושלם, שיהיו לו כל התשובות. לשם כך ההיסטרי מוכן להעמיד את עצמו לשירות האחר, מוותר על תשוקתו למענו. אבל בפועל האחר לא באמת שווה הקרבה זו. מעבר להקרבה של ההיסטרי שמוכן להיות הכל בשביל האחר, ישנה תקווה למצוא את האחר האבסולוטי שלא הוא מציע את עצמו. אחר זה אינו אלא האב האדיפאלי , האב המיתי שהוצע על ידי פרויד ב'טוטם וטאבו' (פרויד, 1912-1913). ההיסטרית מחפשת אדון (מסטר) מושלם. אך מה שההיסטרית מחפשת אינו אביה הממשי, אלא גירסה משופרת שלו – האב המיתולוגי המושלם. זהו אב ראשוני, מושלם אך מת, אשר אותו ההיסטרית משמרת מעבר לכל הסתירות. בהשוואה לאב מושלם זה כל אחד אחר יהיה לקוי. הדרישה של ההיסטרי היא ביטוי לצורך. עבור ההיסטרית המיניות מתווכת על ידי גבר שהוא ה'אחר', אשר יש לו אשה כסימפטום, מה שהופך אותו נגיש עבורה[3] (לא מובן). ההיסטרית מאופיינת באמביוולנטיות, משתוקקת וקרבן, מפנטזת וסובלת, כפי שמודגם במקרה שפרויד מביא (1908).
לאקאן ראה בהיסטריה תופעה אוניברסלית. ההיסטרית מבטאת משהו שיש בכולנו באופן לטנטי (לאקאן, 1958-1959). ההיסטרית רוצה ולא רוצה את האובייקט, אף פעם לא בטוחה מה או מי היא רוצה באמת. במונחים אלה היא מייצגת, להשקפתו של לאקאן, את המהות של המיניות האנושית. עבור לאקאן היסטריה אינה נוירוזה אלא מבנה, 'שיח', שיוצר קישור חברתי מסויים. ההיסטרית עושה ארוטיזציה של הידע שלה. ההיסטריה היא קונפיגורציה יחודית ביחס לידע. ביטויים היסטריים מאתגרים את מחזירי הידע – האדונים, ובעצם באורח בלתי נמנע מכשילים אותם. ההיסטריה משמרת סתירות ומציג אותן לראווה. לאקאן (1976-1977) משווה את ההיסטרית לאיש המכירות שמנסה לשכנע מישהו לרצות (להשתוקק) למשהו שהוא לא צריך. המטפל מצליח להתקדם בטיפול שלו בהיסטרית כאשר הוא מוותר על העמדה שלו כאדון שיודע.
עבור לאקאן, כותבים Santos Costa & Lang (2016) , ההיסטרית מחפשת אדון. הטרנספורמציה של היחסים עם האב מוגדרת כסצינה אלימה, טרנספורמציה של יחסים שמלכתחילה מובססים עם אהבה והזדהות לכיוון של מין ואחרות. סצינה זו מציינת תחילתה של נפילה, במובן של איבוד הכס. בתסריט אשר בו עד רגע מסויים הילדה מפתחת פעילות פאלית כמו הבנים, ואז מגלה שהיא נידונה לגורל אחר, גורל שכרוכה בו נטישה סובייקטיבית מסויימת, מאחר והאב אינו יכול עוד להבטיח את ההכרה בזהות שלה. זו כנראה הסיבה מדוע היסטרית מחפשת אדון, כתחליף פוטנציאלי לאביה שלא הבטיח את התחושה הסובייקטיבית של ביטחון.
הסימפטומים של ההיסטריה מבטאים, לפי מלמן (1985) הגנה על האב, משום שאפילו כאשר מושגת חוויה של ניצחון (מימוש) של יחסי העריות, ההוקעה שלהם מגנה על האב מפני החשד של אימפוטנטיות שעשויה להתקיים מתחת לפני השטח (יתכן שהכוונה לכך שגם כאשר ההיסטרית משיג האת הגבר שהוא תחליף לאב האדיפאלי ההישג אינו שלם ואינו מסיים את החיפוש שלה, משום שהוא מוקע על ידי מערכת הערכים בה נמצאת). לפי מלמן ההיסטרית מגנה על אביה מפני דעיכה. מטרתה היא לשנות את היצוג הפאתיטי של האב, אשר אינו מעניין עוד כסוביקט לתשוקותיה. היא הופכת את האב לנסיך של ממלכה שבה היא יכולה להיות הנסיכה. היא רוצה, לפי לאקאן (1992) "אדון שעליו היא תשלוט, מולכת, והוא [כבר] לא השולט". ההיסטרית הולכת לאיבוד ללא אב אשר יספק אינטגרציה ותיקוף עבורה כסובייקט. בשונה מהרעיון של פרודי שבהיסטרי הפועלת הדחקה – כלומר, כוח שמופעל על התכנים הנפשיים, מלמן סבור שהיסטריה היא ביטוי של מה שמוסבר על ידי הצורך להבנות מחדש ולסמן את העמדה הסובייקטיבית. עבור מלמן ההיסטריה עומדת על דחף, לא על הדחקה. היא בנויה על החוויה של העדר מקום (אולי העדר סובייקטיביות?). כי היא מציגה את עצמה כמסלול שבו ניתן (עדיין) לזהות סובייקטיביות. אצל פרויד מאפייני הסובייקט 'התגלו' במהלך החקירה של ההיסטריה. עבור מלמן חקר הההיסטריה מציין שצריך להחלים אותה (ממנה?). בהיסטריה, לפי מלמן, יש הביטוי שמשהו באחר אינו בסדר.
כמו כן הוצע לייחס היסטריה לטראומה. לפי ברומברג (1996) ההיסטרי נפגע מטראומה – ראו אותו או השתמשו בו לא נכון (ניצול, הזנחה, גריית יתר) ועל כן הוא הגנתי, חרד, נאבק על שליטה. ההיסטרים חוששים שאחרים לא מאמינים להם, הם נוטים להגזים, היחסים עימם מאופיינים בסערות ובתנודות רגשיות עזות. הם לא אמינים, וגם הסבל שלהם נתפס כלא אמין.. על כן הם סובלים תמידית מאי הכרה בסובייקטיביות שלהם.
מקוויליאמס (2011) מתארת היסטרים מתוארים כחרדתיים, עוצמתיים, תגובתיים, במיוחד בהקשרים בין-אישים. הם חמים, אנרגטים, אינטואיטיביים, נמשכים למצבים שיש בהם סיכון, ריגוש, דרמה. הצורך שלהם בריגוש מניע אותם ממשבר למשבר. הרגשיות שלהם נראית שטחית, מלאכותית, מוגזמת, ורגשותיהם עשויים להיות מוסטים במהירות (לביליות). הם נוטים לעיסוקים שיש בהם נראות גבוהה (high visibility ). לפי בלאט (ר' למשל 2008) היסטרים קרובים יותר לקונפיגורציה האנאקליטית. הם מחפשים גרויים אך מוצפים כאשר יש יותר מדי ממנה. הם מתקשים לעבד חוויות שליליות. הם רגישים כמו סכיזואידים (אשר לעתים יוצרים איתם זוגיות מיוחדת), אך בשונה מהם הם נוטים לעבר אנשים, לא מתרחקים מהם. הם אימפרסיוניסטים, גלובליים, עתירי דמיון. מקוויליאמס סבורה שסגנון ההתקשרות של היסטרים הוא בדרך-כלל חרדתי anxious resistant. בדרך-כלל הם סובלים מטראומות מוקדמות, כאשר האובייקט שהיה אמור להביא להם ביטחון הוא זה שגם עורר את החרדה. כך נוצר סגנון התקשורת לא מאורגן, שמאופיין בתחושה סובייקטיבית של חוסר ישע, וחיפוש כפייתי אחרי דמויות מטפלות caregivers)). ביחס לאטיולוגיה מקוויליאמס מסכמת שפרויד וכמה אנליטיקאים אחרים הציעו פיקסציה כפולה, ברמה האוראלית וברמה האדיפאלית. הילדה הנזקקת מתאכזבת מהדרך בה אימה נענית לה בשלב האוראלי. כאשר היא מגיעה לשלב האדיפאלי היא מצליחה להתרחק מאימה על ידי שהיא עושה דהבליואציה שלה. היא מפנה את אהבתה וצרכיה לאב. צרכיה האוראליים משתלבים במשאלותיה האדיפאליות. נוצר קונפליקט שבו היא גם צריכה את האם וגם מפחיתה מערכה, גם מזדהה איתה וגם מתחרה בה. מצב עניינים זה מקשה על התרה תקינה של השלב האדיפאלי. ילדה זו, כאשר גדלה, נוטה לראות נשים כחלשות או לא משמעותיות, וגברים כחזקים ומרגשים, ונראים כמקור הפוטנציאלי לסיפוק צרכיה ולהשגת אושרה, אבל בה בעת היא גם מקנאת בהם ושונאת אותם. היא מנסה להעלות את תחושת הערך של עצמה על ידי כך שהיא מקסימה גברים, ובאותה עת היא גם מענישה אותם על העליונות והכוח שהיא מייחסת להם. התחום שבו היא מרגישה הכי חזקה הוא המיניות שלה, שהיא מעין 'הכוח של החלשה', שבו היא יכולה להשיג תשומת לב גברית. אך היא משתמשת במיניות זו בדרך הגנתית יותר מאשר אקספרסיבית, ומאחר והיא פוחדת מגברים ועויינת אותם, היא מתקשה ליצור איתם אינטימיות וליהנות ממנה בצורה מלאה. במקום זה היא מראה ביטויים גופניים של חרדה ודחיה (למשל, התכווצות וכאב בעת קיום יחסי מין מלאים). לדעת פרויד נשים אלה למדו בצעירותן לזהות חולשה עם העדר הפין, מה שמוביל לקנאת הפין. "הן מרגישות שהן לקויות, מה שמוביל אותן לרצות אחד כזה בשבילן, ומה שמותיר עקבות משמעותיים בהתפתחות וביצירת האופי שלהן" (1932). היסטרים הם חרדתיים, פגיעים לרגשות של בושה ושל אשמה. הם נראים עם אפקט שטוח, אבל בעצם נאבקים באפקט אינטנסיבי שמאיים עליהם. ההגנות העיקריות הן הדחקה, סקסואליזציה, רגרסיה. הם פועלים בדרכים קונטראפוביות, בעיקר פנטסיות על הכוח והסכנה שבגברים. התפרצויות של התנהגויות מיניות פורשו על ידי פרויד כ'חזרת המודחק'. הדחקה יכולה להיות הגנה שימושית אך לא מהימנה ושברירית. הדחפים המודחקים ממשיכים להיות שם ולהתאמץ לפרוץ החולה. לכן אנשים שבאופן קבוע מדחיקים קונפליקטים שנחווים כמסוכנים או לא קבילים נוטים להיות מתוסכלים ועצבנים. ההדחקה של ההיסטרים היא כה חזקה שהם מופתעים כאשר אחרים מתייחסים להתנהגותם כמינית. וכאשר הן ממשיכות אותה (כדי לשכך את הפחד שלהם מהאובייקט המיני ולהקל על רגשי האשמה שנובעים מהתנהגותם) הם בדרך-כלל לא מפיקים ממנה הנאה ארוטית. במצבים בהם הם חשים חוסר ביטחון, פחד מדחיה, או אתגור של חרדותיהם הלא מודעות, הם נעשים חסרי ישע וילדותיים, במאמץ להגן על עצמם על יד פירוק התוקפים והדוחים מנשקם. ההיסטרים בתפקוד היותר גבוה יכולים להיות מקסימים בילדותיותם. היותר גבוליים נעשים חולים, תלותיים, דרשניים, או במשבר קבוע. זוהי דמות ה'מתעלפת'. האקטינג אאוט הוא בעל טבע קונטראפובי: הם מתקרבים למה שעבורם הוא באופן לא מודע מפחיד. למשל, מתנהגים בצורה פתיינית כאשר מאויימים על ידי אובייקט מיני (או, אולי, על ידי המיניות של עצמן); מבליטים את הופעתם כאשר בעצם מתביישים בגופם; שמים את עצמם במרכז תשומת הלב כאשר בעצם חשים נחיתות; מקריבים את עצמם כאשר מפחדים מהתקפה; ומתגרים בסמכות כאשר פוחדים מהשפלה. המאפיין הפנימי הכי לוחץ של הסגנון ההיסטרי הוא חרדה. ההיסטרים מאופיינים בשפע של חרדה, אשמה, בושה. הם רגישים, ולכן נוטים להיות מוצפים. התנסויות שהן נסבלות על ידי אחרים עשויות להפוך עבורן לטראומטיות. הן נוטות להשתמש בהגנות דיסוציאטיביות כדי לנתק עצמם מעודף של מידע, למשל, ה'אדישות היפה' (la belle indifference) או השכנוע שזוכרות משהו שלא קרה (fausse reconnaissance) ונטיה לספר בדיות אשר נראה שהיא מאמינה בהן (pseudologia fantastica). יש חפיפה בין היסטריה ודיסוציאטיביות, וכמה מחברים בני זמננו רואים את הפסיכולוגיה ההיסטרית כגירסה של הפסיכולוגיה הדיסוציאטיבית. ברקע של היסטרים הטרוסקסואלים ניתן למצוא עמדות שמייחסות כוח וערך שונה למינים השונים. מצבים שכיחים הם משפחות שבהן הילדה הקטנה נעשית מודעת בצורה כואבת לכך שאחד מהוריה מעדיף את אחד מאחיה, או שהיא חשה שהיה עדיף שתהיה בן, או שאביה והגברים במשפחה הם חזקים יותר מהאם, ממנה, ומנשים אחרות. כאשר ילדה זו מקבלת התייחסות חיובית היא כרוכה ביחוסים שטחיים וחיצוניים, כמו הופעתה, או תכונות ילדותיות ולא מאיימות שלה, כמו תמימות ונחמדות. כאשר ניתנת תשומת לב שלילית לאחיה, תכונותיהם השליליות מוערכות כנשיות ('אתה בוכה כמו ילדה'; 'אתה לא מתנהג כמי שלובש מכנסיים'). כאשר הילדה גדלה ומבשילה פיסית היא שמה לב שאביה מתרחק ממנה ומשדר אי נוחות ביחס למיניותה המתפתחת. היא מרגישה דחויה על בסיס המיגדר שלה, אבל במקביל היא חשה שלמיניות שלה יש כוח מוזר על אחרים. אבות של היסטריוניות היו לעתים קרובות מפחידים ומפתים גם יחד. אב כזה, שהוא גם מאיים וגם משדר מיניות, יוצר אצל הילדה קונפליקט של התקרבות-התרחקות, כאובייקט שהוא גם מרגש וגם מפחיד. הוא שולט במשפחה ובאשתו. הילדה לומדת שנשים הן חלשות יותר, פחותות ערך. ככל שימי ילדות החולפים, היא לומדת שהיא צריכה להיות זהירה במגעיה עם גברים.
לפי מולר ואנישקביץ (1986) האם של הילד שיהיה היסטרי נתפסת כחלשה, לא אפקטיבית, או מאויימת על ידי הילדה ומגיבה אליה בתחרותיות, הנושא העיקרי שנוצר הוא הקושי להשיג הדדיות בשלה. כך הדבר גם אם תפקידו הגברי של האב מבוטא בצורה שברירית, פסוודו-גברית, או בצורות מיניות ביחס לביתו, מה שמגלה את חוסר הבשלות שלו. הנטיות האישיותיות של האב משקפות אוריינטציה פאלית-אדיפאלית. אבות כאלה הם מרוכזים בעצמם ושתלטנים, ורואים את יחסיהם כשלוחות של עצמם. (עמ. 15-17). מקור שכיח למבנה האישיות ההיסטרי הוא, איפוא, התחושה שהזהות המינית של המטופל היא בעייתית. רוב הנשים ההיסטריות היו חשופות בילדותן לשתי תופעות – שגברים הם יותר מנשים, ושגברים מעורבים פחות בטיפול בבנותיהם, ולכן העדרם עושה אותם למרגשים, אידיאליים, שונים מהדמויות הנשיות. התוצאה של כל אלה היא אשה שלמדה לחפש ביטחון והערכה עצמית מהתקשרות עם גברים אותם היא תופסת כחזקים. היא עשויה להשתמש במיניותה, ואז לגלות שאינה מפיקה ממנה סיפוק מיני. מאחר וכוחו הנתפס של הגבר מפחיד אותה, היא עשויה לנסות להפיק ממנו צדדים רכים (בעצם, אולי לנסות להסיט מיניות לאהבה?), אבל כאשר זה קורה, לזלזל בו כי אז הוא נתפס כפחות גברי (כמו שארל בובארי). כך קורה שהאשה ההיסטרית עוברת מחזורים של הערכת יתר והערכת חסר בדמויות הגבריות אליהן היא נקשרת. העצמי של ההיסטרי הוא של ילד קטן – מפוחד, לקוי, שמתמודד במיטב יכולתו עם עולם הנשלט על ידי אחרים רבי כוח. גם כאשר נתפסת כשתלטנית ומניפולטיבית, החוויה הסובייקטיבית שלה היא הפוכה. המניפולציות הן ביטוי לחיפוש אחר ביטחון וקבלה. התזמור של אחרים הוא מאמץ להשיג אי של ביטחון בעולם מפחיד, לייצב הערכה עצמית, לשלוט באפשרויות מפחידות על ידי כך שיוצרת אותן, לבטא עוינות שאינה מודעת לה, או שילוב של כל אלה. הן אינן מפיקות עונג רק מתוך חוויית השליטה לכשעצמה. ההערכה העצמית של ההיסטרים תלויה לעתים קרובות בהשגת חוויה של סטאטוס וכוח, כמו של הגברים מהם היא מפחדת. ההתקשרות לאובייקט אותו היא מעריצה יכולה להרעיף עליה מהערך שלו. מימוש בפעולה מינית עשוי להיות מתודלק על ידי הפנטסיה שלהחדר על ידי גבר חזק באיזשהיא דרך תעביר אליה את עוצמתו. דרך אחרת להשגת ערך עצמי היא פעולות הצלה. אשה כזו דואגת לילד המפוחד שבתוכה על ידי כך שעוזרת לילדים בסיכון, או שהיא מנהלת את פחדיה מהרשויות באמצעות מנגנונים קונטראפובים, על ידי שחותרת לשינוי ולתיקון, או מבנים חברתיים ודמויות שמייצגות את האובייקט הילדי שהיה מפחיד ומרגש בעת ובעונה אחת. זו בין השאר התופעה של אשה מתוקה, חמה ואוהבת, שמתאהבת בגבר טורפני והרסני מתוך תקווה שהיא תציל אותו. אף כי הפתיינות והריקנות של היסטרים עשויה להיות דומה לזו שנראית אצל נרקיסיסטים, והיא מהווה הגנה נרקיסיסטית שמנסה להשיג ולשמר ערך עצמי, היא שונה במהותה מזו של נרקיסיסטים. היסטרים אינם ריקים בתוכם. המאמץ שלהם להרשים לא נועד למלא ריקנות פנימית, אלא להתגונן מפני חדירה, ניצול, דחיה. כאשר חרדות כאלה אינו נכנסות לפעולה, הם עשויים להיות חמים ואכפתיים. אספקטים אוהבים באישיותם יכולים להיות אותנטים, ונמצאים בקונפליקט עם אספקטים הגנתיים והרסניים. החיפוש אחר תשומת לב מנסה להשיג ביטחון (reassurance) לכך שהן מתקבלות. הנטיה הטבעית שלהם היא להרגיש מסורסות, ועל ידי הבלטת מיניותן לגופן הן מסוות תחושה פנימית של נחיתות. האקסהיביציוניזם שלהן הוא אם כן קונטראפובי בטבעו. הרגשות שהם מציגים הם לעתים דרמטיים, מעושים, מוגזמים. אבל זה לא אומר שאין להם באמת רגשות. ההגזמה מצד אחד, והרדידות מצד שני, נובעות מזה שהם חווים חרדה ביחס למה שיקרה אם יביעו את רגשותיהם בצורה כנה כלפי מישהו אותו הם תופסים כרב כוח. בעודם חווים את עצמם כילדותיים וחסרי ערך, הם מתקשים לצפות לתשומת לב מכבדת לרגשותיהם. הם מעצימים את רגשותיהם כדי לא להרגיש את חרדתם, ולשכנע את עצמם ואת הזולת ברגשות שלהם. במקביל הם כאילו מאפשרים לראות אותם כלא רציניים או לא אמיתיים, כך שיוכלו לסגת אם יתברר שהסביבה בה הם מבטאים את עצמם אינה בטוחה עבורם. בניסוח של ברומברג (1996, עמ. 223), בעקבות ר.ד. ליינג, היסטרי "הוא מישהו שחי תוך שהוא מעמיד פנים להיות מה שהוא באמת". מתחת לפני זה יש יכולת אמפאתית אמיתית, שמתבטאת ב"חוסר היכולת הטראגי לשכנע אחרים באותנטיות של חווייתם הסובייקטיבית (עמ. 224).
ההבחנה בין היסטרים 'טובים' שמתאימים לתיאורים הקלאסיים ואשרמ פיקים תועלת מטיפול אנאליטי, לבין היסטרים 'רעים' שבעצם דומים יותר לאישיות גבולית, הותוותה במאמר ידוע של זצל (1968). לפי זצל ההיסטרים מציגים קונפליקט אדיפאלי-גניטאלי לא פתור. אך הסיפור של אדיפוס, לדעתה של זצל, ובשונה מדעתו של פרויד, אינו פרוטוטיפ טוב למה שאנחנו רואים כיום כנוירוזת ילדות בריאה. אביו של אדיפוס לא היה אדם ממשי ביחס אליו או אל אימו. הוא היה זר אשר אותו פגש במקרה. אימו, יוקסטה, לא היתה מעורבת עם אביו האמיתי, והיתה בפועל זמינה כאובייקט מיני. אך המיתוס מאיר את הטבע של הדילמה שעימה הילד מתעמת כאשר הוא מגיע לקונפליקט האדיפאלי. זה לא רק הפחד שאביו החזק יותר יסרס אותו: זו גם העובדה שהילד אוהב את אביו ולא רוצה לאבד אותו. קונפליקט זה הוא העימות המשמעותי הראשון של הילד עם ההבדל בין מציאות חיצונית לפנימית. הבדל זה מוביל לניוד של החרדה שמניעה את ההגנה העיקרית מפני ההיסטריה שתופיע בעתיד, דהיינו, ההדחקה.
המטופלות המאובחנות כהיסטריות יכולות להיות, בשפתה של זצל, 'טובות מאד או רעות מאד'. ההיסטריה הטובה נמצאת כמעט רק אצל נשים, בגלל מכשולים התפתחותיים שיחודיים לצמיחה ולהתפתחות של האופי הנשי. כשלונות התפתחותיים מקבילים אצל גברים מובילים לנורמליות יותר מאשר לסימפטומים נוירוטיים גלויים. אלו גברים אשר ההסתגלות החיצונית הכוזבת שלהם הושגה על בסיס של מודעות מינימאלית למציאות הפנימית, עם ליקויים משמעותיים בתחום של הסבילות לרגש. נשים שהסימפטומטולוגיה המוצגת שלהן מציעה אבחנה של היסטריה נוטות להשתייך לאחת מארבע תת קבוצות, על סקלה של מידת התאמתן לפסיכואנליזה:
הקבוצה הראשונה היא ה'היסטרים הטובים'. אלו נשים צעירות שמוכנות ומסוגלות לכל האספקטים של פסיכואנליזה מסורתית.
קבוצה שניה הן היסטריות טובות, נשים צעירות אשר ההתפתחות, הסימפטומטולוגיה, ומבנה האופי שלהן מציעים בבירור הפרעה היסטרית שניתן לטפל בה, אבל הן פחות מוכנות או מחויבות להתחיבויות המשמעותיות שהן תנאי ליצירה של סיטואציה אנליטית.
הקבוצה השלישית אלו נשים אשר בעומק יש להן מבנה אופי דכאוני, אשר מציגות סימפטומטולוגיה היסטרית ברמה שמסווה את הפתולוגיה היותר עמוקה שלהן.
קבוצה רביעית אלו נשים אשר הסימפטומטולוגיה ההיסטרית הגלויה שלהן מתבררת כפסוודו-אדיפאלית ופסוודו-גניטאלית. מטופלות כאלה אך לעתים רחוקות עונות לקריטריונים של מוכנות לאנאליזה.
ההיסטרי האמיתי חווה קונפליקט משולש אמיתי: הוא הצליח לשמר יחסי אובייקט משמעותיים עם שני הוריו, אך לעתים קרובות היחסים הפוסט-אדיפאליים היו פחות מספקים מאשר היחסים בתקופה הפרה-אדיפאלית. היסטרים שילמו מחיר רב מדי במאמציהם להתיר את המשולש האדיפאלי. מכל מקום הם שימרו יכולת פוטנציאלית לזיהוי ולהכלה (tolerance) של מציאות פנימית ומשאלותיה וקונפליקטיה. אלה מובחנים מהמציאות החיצונית. היכולת להבחין בין שני אספקטים אלו של המציאות היא קריטריון ראשי ליכולת לעבור אנאליזה. היא כנראה מרכיבה את המהות של היכולת להבחין בין ברית טיפולית לבין נוירוזת העברה. עוד לפני השלב האדיפאלי הילד לומד לשאת השהיה ותסכול ביחסיו המוקדמים עם אימו. במהלך שנות חייו השניה, השלישית, והרביעית הוא רוכש (אם הכל הולך כשורה) שליטה מסויימת, ומשיג דרגה מסויימת של אוטונומיה. הוא מרחיב בתקופה זו את יכולתו ליחסים של אחד לאחד, מה שמוסיף להזדהויות האגו שלו. המשימות ההתפתחותיות העיקריות בשנים הפרה-אדיפאליות כוללות, ראשית, קבלה של המגבלות שבתוך יחסים אחד לאחד, בלי להרגיש יותר מדי דחוי או חסר ערך. שנית, סבילות לתקופות הולכות וגדלות של הפרדות מאובייקטים חשובים, עם הנאה מתחליפיהם הזמינים; ושלישית, השגת עונד בפעילות של שליטה ולמידה. בכל המשימות הללו מסגרת היחוס היא יחסי אחד לאחד. ההופעה של הגנה מפני דחפים ראשוניים נדרשת, לכן, על ידי המשאלה לקבלה והפחד מדחיה. אנו מצפים שיחסי האחד לאחד עם האב יהיו שונים מאלו שנוצרים עם האם, לא רק מפני שתפקידיהם שונים, אלא גם תגובותיהם להתקדמויות ולנסיגות של הילד. זה כמעט בלתי נמנע שהיחסים של הילד עם אחד מהוריו יהיו יותר אמביוולנטיים מאשר יחסיו עם ההורה השני. שליטה בעוינות שמופיעה ביחסים הפחות טובים תוביל בדרך-כלל להגנה של תצורת תגובה. זה יוצר את הבסיס להגנות האובססיביות שאנו מזהים כמצומדות למבנה האופי של ההיסטריות היותר יציבות.
פתולוגיות יותר או פחות חמורות אצל האם מגבירות את הסבירות שהיחסים הפרה-אדיפאליים של הילדה הקטנה עם אימה יהיו יותר אמביוולנטיים מאשר של הילד הקטן. עבור הילדה הקונפליקט האדיפאלי כולל היסט של בחירת האובייקט הליבידינאלי. האובייקט הראשון שלה, האם, נעשה היריב שלה. כך, כשלונות מוקדמים יותר נוטים לפגוע בשמירה על יחסי אובייקט טובים בין אם לביתה במהלך נוירוזת הילדות. זה עשוי להשפיע על ההזדהות הנשית של הילדה ועל ההפנמה של אגו אידיאל חיובי. כמו כן יש לצפות שהרבה אבות יהיו פחות דרשנים ויותר פתוחים להבעות חיבה של הילדה הקטנה החמודה שלהם, יותר מאשר עם הבנים שלהם. אם זה התרחש בצורה בולטת כבר בשלב הפרה-אדיפאלי זה יכול לפגוע בהתפתחות הגניטאלית. ההיסט אל האב בא אחרי זיהוי מלא יותר של הבדלים מיניים בשלב אשר ניתן לתארו כפאלי ונרקיסיסטי גם יחד. מצד אחד, כשלונות מוקדמים עשויים להביא לקנאת הפין. מצד שני הילדה יכולה להגיב לאמביוולנציה הגדלה שלה על ידי הגברה רגרסיבית של צרכים פסיביים מוקדמים יותר. לקראת סיום השלב הפרה-אדיפאלי הבן יחזק את תצורת התגובה כלפי פסיביות כזו. הגבר שניתן לאנאליזה שנכשל בהתרה הולמת של המצב האדיפאלי יציג, קרוב לודאי, לפחות בהתחלה, מבנה אופי או סימפטומטולוגיה אובססיביים יותר מאשר היסטרים. ניתן למצוא את זה גם בקבוצה של הנשים ההיסטריות ה'טובות'. הן חיזקו באופן הגנתי את קנאת הפין ואת האמביוולנציות הנלוות אליה לעבר השגה אקטיבית דרך הזדהות עם האב, אבל גם במטרה לרצות אותו, כאשר הוא לא רק אובייקט אדיפאלי אלא גם הורה אשר עימו היחסים הפרה-אדיפאלים היו פחות אמביוולנטים ויותר יציבים.
נשים וגם גברים שטופלו בצורה מוצלחת חולקים כמה הצלחות התפתחותיות. היכולת להשיג ולשמר ברית טיפולית חיובית ולעבד את שלב הסיום הינה אופטימאלית אצל מטופלים אשר החומר האנליטי שלהם הראה שליטה באמביוולנציה ביחסי אם-ילד המוקדמים שלהם. זה כולל בדרך-כלל יזימה ושימור של תצורות תגובה אשר מונעות רגרסיות משמעותיות של האגו במהלך יצירת הסיטואציה הטיפולית. מטופלים אלה גיבשו יחסים טובים של אחד לאחד עם שני הוריהם לפני הכניסה לשלב האדיפאלי-גניטאלי. תגובתם לסיטואציה הטיפולית ולנוירוזת העברה הדגימה את יכולתם להבחין בין מציאות חיצונית לפנימית. יכולת זו נבחנה באורח מכריע ביחס להחיאה הרגרסיבית בנוירוזת ההעברה של הקונפליקט האדיפאלי המשולש. במהלך הטיפול הם מראים יכולת לשאת חרדה ודיכאון, ולבסוף הם הראו את היכולת לוותר בלי מרירות או דהבליואציה עצמית על מה שלא ניתן להשיגו במציאות, ולהשקיע מאמץ אקטיבי בהשגה של אובייקטים זמינים ואידיאלים מציאותיים. ההיסטרית הטובה הטיפוסית היא אשה צעירה שסיימה את התבגרותה ולכן גם את השכלתה הפורמלית. היא בתולה ואם לא, חוותה אכזבות בהתנסויותיה המיניות. אף כי היא לא בהכרח פריג'ידית היא לא הצליחה ליצור השקעות מיניות משמעותיות בגבר שהיא רוצה אותו כבן זוג. לעתים יש לה באיזשהו מקום בחייה גבר אותו היא אוהבת ואשר היא אינה יכולה להגיב אליו מבחינה מינית. זה יכול להיות גם בעלה. היא פונה לטיפול אחרי התנסות אותה היא מתארת כ'רגע של אמת' – ארוע או מגע אישי שהבהיר לה שבעייתה נמצאת בתוך עצמה. בדרך כלל מטופלות אלה מצליחות ברוב תחומי החיים שאינם קשורים לזוגיות או למין. רבות מהן היו בנות בכורות, המועדפות על אביהן. אף אחת מהן לא היתה בת יחידה. הביוגרפיה שלהן מציעה שכשלונן להתיר את הקונפליקט האדיפאלי מקורו, חלקית לפחות, בארועים מציאותיים. למשל, אובדן או הפרדות ממושכת מאחד ההורים במהלך השלב האדיפאלי הפריע ליכולת להשיג שליטה באמצעות ניטרול, סובלימציה, והזדהות חיובית עם האם. במקום זה התרחשה הדחקה מסיבית כאשר עדיין לא ויתרה על האב האדיפאלי , מה שמפריע בבחירת אובייקט הטרוסקסואלי בוגר.
התת קבוצה השני השל היסטריוניות שתוארו שונה מהראשונה – זו שתוארה לעיל – ראשית בכך שהן מציגות ספקטרום רחב יותר של סימפטומטולוגיה ובעיות אופי. בדרך-כלל הן צעירות יותר ופחות בשלות. לעתים הן בנות יחידות או הצעירות ביותר. הן נכשלו להשיג הגנות אובססיביות אגו-דיסטוניות (כלומר, תצורת תגובה). הן יותר פסיביות ופחות עקביות ביחס לקריירה שלהן. יחסי החברות שלהן פחות יציבים ויותר אמביוולנטים. הן פוחדות ממשאלות התלות שלהן שקרובות לפני השטח יותר מאשר אצל תת הקבוצה הראשונה. הבעיה (הקושי) העיקרית שלהן בטיפול היא בתחילתו, כלומר, ביצירה של מצב טיפולי יציב שבו נוירוזת ההעברה מתפתחת. חלק מהן צעירות מכדי ליצור מחויבות. אחרות נראות בהתחלה במצב של דה-קומפנסציה נוירוטית, ומגיבות לטיפול או בבריחה לבריאות באמצעות התקה של ההעברה, או בהופעה של העברה שכרוכה ברגרסיות האגו שפוגעת ביצירה של ברית טיפולית. אם ניתן להמנע ממכשולים אלה מטופלות אלה מסוגלות להשיג שיפורים טיפוליים. הן לא בהכרח מראות קשיים חמורים ביחס להופעה ולאנאליזה של נוירוזת ההעברה, או בעיבוד של שלב הסיום.
ההיסטריות הדכאוניות – תת הקבוצה השלישית – הן נשים שמתקשות לנייד את המשאבים שלהן בכל משבר התפתחותי משמעותי. ההערכה העצמית שלהן נמוכה, והן מזלזלות בנשיות שלהן. לפעמים הן מעריצות את אביהן יותר מדי, או התנסו בקשרים משולשים. הן נכשלו בפיתוח תצורת תגובה הולמת, במהלך השלב האדיפאלי. הן מסוגלות לזהות ולשאת דיכאון, אך נכשלו בהשגת שליטה. הן לא רק פסיביות – הן גם מרגישות חוסר ישע. למרות מוגבלויות אלה הן לעתים אטרקטיביות, מחוננות, והדיכאון שלהן מתחבא מאחורי צחוק ופלירטוטים. קשה, לכן, לזהות את האופי הדכאוני שלהן בראיון הראשוני. הוא בא לביטוי בשלבים מאוחרים יותר של הטיפול. הפניה שלהן לטיפול קשורה בדרך-כלל להערכה העצמית הנמוכה. הן מבטאות די מהר חוסר ישע או דיכאון. הן נוטות לפתח תגובות העברה פסיביות ותלותיות שפוגעות ביכולתן להבחין בצורה הולמת בין ברית טיפולית לנוירוזת העברה. הן לא מתאימות לאנאליזה מסורתית בלי הערכה זהירה, שצריכה לכלול את הביוגרפיה המפורטת שלהן שממנה ניתן לגזור את הפוטנציאל שלהן להתקדמות. הן מראות קושי להפרד מהטיפול. אם לא מציבים מטרות ריאליות הן נוטות להשאר בטיפול לבלי סוף.
תת הקבוצה הרביעית נראית מאד היסטרית. הסימפטומים שלהן נראים כפסדה גניטאלית, אך בטיפול מגלים שהן לא מסוגלות לזהות או לשאת סיטואציה טריאנגולרית (משולשת). מטופלות אלה מבטאות פנטסיות העברה מיניות. הן נוטות להחשיב פנטסיות אלה כפוטנציאל לסיפוק ממשי. הן לא מסוגלות להבחנה משמעותית בין מציאות חיצונית ופנימית, שהינה תנאי ליצירה של ברית טיפולית, ולהופעה של נוירוזת העברה שניתן לנתח אותה. לכן הן לא מתאימות לפסיכואנאליזה מסורתית. הפתולוגיה העיקרית שלהן מיוחסת לכשלונות התפתחותיים משמעותיים ביחס לתפקודי אגו בסיסיים,. אך לפעמים קשה בתחילה להבדיל ביניהן לבין היסטריות שכן ניתנות לטיפול, אשר היו ברגרסיה בעת פנייתן לטיפול. הערכה מורחבת בדרך-כלל לא תעזור להבחין ביניהן. ההיסטריות היותר טובות ישתפרו יותר מהר, ואילו ההיסטריות הפחות טובות תפתחנה במהירות העברה מינית חזקה, אפילו כבר בראיון הקבלה. נשים אלה יכולות להגיע לטיפול בכל גיל. לעתים זו לא פעם ראשונה שהן מגיעות לטיפול, ועם תוצאות גרועות. בשונה מהמטופלות בתת קבוצות הקודמות, יש אך תחומים מועטים בחייהן שהם נטולי קונפליקט או שיש בהם תפקודי אגו אוטונומיים. לעתים רחוקות ניתן לראות אצלן הישגים ברי קיימא או יחסים של ממש. ההגנות האובססיביות שלהן, אם בכלל קיימות, אינן מכוונות כלפי דחפיהן אלא, בדומה לגבוליים ולפסיכוטיים, לעבר שימור התפיסה והשליטה באספקטים מסויימים של המציאות החיצונית. ההסטוריה ההתפתחותית שלהן מגלה אחד או יותר מהללו:
העדר הפרדות משמעותית מאחד או משני ההורים במהלך ארבע שנות החיים הראשונות. פתולוגיה רצינית אצל אחד ההורים, לעתים קשורה לגירושים או לנישואים אומללים. מחלה פיסית חמורה או ממושכת בילדות. העדר יחסי אובייקט משמעותיים וממושכים עם בני המין השני או חברות. הנושא שבו דנה זצל ומנסה להתוות את המענה עליו הוא, בניסוחה, השאלה במאמר זה היא עד כמה ניתן להחשיב סימפטומטולוגיה מניפסטית אדיפאלית או גניטאלית – כלומר, תוכן דחפי, התפתחות האגו, יכולות להזדהות, יחסי אובייקט, וסבילות לרגשות – כמאפשרים הופעה וזיהוי של מצב משולש שבו מעורבים שלושה אנשים שלמים? אלו מהווים תנאי ליכולת הפוטנציאלית להבחין בין מציאות חיצונית ופנימית שהינה קריטריון ליכולת להרוויח מטיפול אנאליטי.
בדיון של מילון (2004) היסטרים רוצים להיות במרכז תשומת הלב. הם דרמטים, פתיינים, משקיעים בלהרשים. הם מנווטים את האינטראקציות שלהם עם אחרים כך שיהיו במוקד. הם דורשים הערצה מאחרים, אחרת הופכים לעוינים או מדוכאים. מצבי רוחם מתחלפים במהירות. מושפעים בקלות ומשנים את דעותיהם תכופות, במיוחד כדי להתאים את עצמם לאחרים שהם רוצים למצוא חן בעיניהם. מתקשרים בכותרות ראוותניות במקום להכנס לפרטים. דגש על הופעתם הפיסית. רושם כללי שהם 'חיים במסיבה'.
התכונות שמתארות היסטרים ניתן לראות כנקודות על רצף, שבצידו האחד הן תחשבנה לנורמליות, כלומר, היסטרים עשויים להציג הגזמה בתכונות או התנהגויות אשר ברמה מתונה יותר תחשבנה לנורמליות ואולי אף לרצויות מבחינה חברתית. מכאן הבחנה בין הפרעה לבין סגנון.
מילון הציע תת סוגים של היסטרים: Appeasing
(מרצים?) – רכיבים של תלות כפייתית, מחליק בעיות, מטשטש הבדלים, מותר, מקריב עצמו עבור שבחים, מנסה לשכך מה שלא ניתן לשיכוך.
Vivacious (תוססים?) – רכיבים נרקיסיסטים: נמרצים, מקסימים, תוססים, קלי דעת ומאלתרים, אימפולסיבייים, מחפשים ריגושים רגעיים, שוחרי הרפתקאות, משולהבים.
Tempestuous (סוערים?) – רכיבים נגטיביסטים: אימפולסיביים, חסרי שליטה, תלונות על מצב רוח, זעופי פנים, רגשיות הולכת וגוברת, סוערים, מתרגשים בקלות, מתפרצים.
Disingenuous (מזויפים?) – רכיבים אנטי סוציאלים: תחבלנים, ערמומיים, מניפולטיביים, כוזבים, אגוצנטרים, לא כנים, מוליכי שולל. תיאטרליים – אלו ההיסטרים ה'טהורים': רגשיים, מנייריזמים, מחפשי ולוכדי תשומת לב, גראפיים, משווקים את עצמם ואת הופעתם, מייצרים פוזות דרמטיות או נחשקות.
אינפנטילים – רכיבים גבוליים: נתלים בקלות, נצמדים לאחרים, מתקשרים בצורות לא מותאמות, הפכפכים, דרשנים, רגשנים.
ההיסטריוני התיאטרלי הוא ההתגלמות של הדפוס ההיסטריוני הבסיסי. הוא תואר כ'אוריינטציה שיווקית', זיקית שמתאימה את עצמה לדרישות החברתיות, ומשנה את עצמה בהתאם לקהלו לנסיבות. שום דבר הוא לא בפנים. העצמי מוכפף לדרישות של הסביבה, לאופטימיזציה של הקסם שלהם על הסביבה המיידית. סגנון מוערך יותר מאשר מהות. הם נתפסים כחסרי עומק, זהותם מוגבלת למנייריזמים שלהם. עסוקים בלקרוא את המניעים של אחרים ולשקף להם את עצמם בחזרה כאטרקטיביים, מרצים, פתיינים.
מנקודת ראות אבולוציונית (נידונה אצל מילון, 2004 ) עלתה השערה שהילד שיהיה היסטרי זכה לטיפול (care giving) שהוא קצר, טעון, לא סדיר. ילד זה למד לפתח רגישות חושית למי שמתקרב אליו, להגיב במהירות, בעוצמה, להתקשר מהר ולפתח התנהגויות שיחזקו את הסיכוי שיקבל הבנה ושתומת לב. הוא למד לפתח התקשרויות מהירות ושטחיות, ולנוע במהירות מאובייקט אחד למשנהו. הוא למד להדגיש מהירות ועוצמה של ההתקשרות יותר מאשר עקביות, עומק, התמדה. ההורים של ילד כזה מתגמלים אותו על מה שמוצא חן בעיניהם, לא על מה שראוי לנכון בטווח הארוך. ילדים אלה לומדים שמה שהם מקבלים תלוי בעד כמה הם מצליחים לרצות (please). הם לומדים להשקיע בצורה אקטיבית בחיפוש אחר אובייקטים, לתפוס מהר את ציפיותיהם של אוביקטים אלה, להראות הענות להן (לפחות למראית עין). יחד עם זאת תחושת המוצלחות שלהם תלויה באיך אחרים מתייחסים אליהם – אין תחושה פנימית מוצקה, אלא היסטים לפי היחס שמקבלים.
היסטרים, כותב מילון, ממעטים לפנות לטיפול כי מקבלים משוב חיובי לנראות החיובית שלהם. הסומאטים מקבלים הרבה תשומת לב מסביבתם הטבעית והרפואית. כאשר הם פונים לטיפול הם בדרך-כלל מחפשים הקלה מיידית לדיכאון ולחרדה. הם מתקשים עם הדרישות של פסיכותירפיה לאובייקטיביות ולאינטרוספקציה. כאשר הם בטיפול, הם עסוקים בלפתות את המטפל להפוך ל-care giver שלהם. המטופל ההסטרי נע בין נזקקות נואשת למטפל, לבין השלכתו כאשר מתברר שאינו נענה לה, כאשר המטופל חש פחות במצוקה, או כאשר הוא מוצא אובייקט אחר, מעניין יותר. בנוסף, קשה להם עם המגמה של פסיכותירפיה לעזור להם להיות יותר אוטונומיים, יותר נפרדים. שיפור משמעו, עבורם, ויתור על הטיפול, על המטפל, ועל מקומם כנזקקים.
ספרות:
בארת. ג'. (1958). סוף הדרך. תרגום אביב מלצר. סימן קריאה, 1976.
בולאס כ. היסטריה (2000). תרגום: לירון מור. תולעת ספרים, 2009.
חאן מ. (1975) Grudge and the Hysteric. International Journal of Psychoanalytic Psychotherapy. בעברית: מבחר מכתבי מסעוד חאן. תרגום: אמיר עצמון. עורכים: איתמר לוי וענת פלגי הקר. תולעת ספרים, 2015.
לוי איתמר, על תעתועי ההיסטריה ועל היסטריה של כריסטופר בולאס'. אחרית דבר לבולאס (2000).
מקדוגל ג' (1982 ) תיאטרוני הנפש. תרגום מרים קראוס. דביר, 1999.
פוקו מ. (1972) תולדות השיגעון בעידן התבונה. תרגום אהרן אמיר, הוצאת כתר.
פרויד (1912-1913) טוטם וטאבו. תרגום רות גינזברג, הוצאת רסלינג (כתבי פרויד, כרך ט, 2013).
קריסטבה ז' (1996). התשוקה ההיסטריה. בתוך: על התשוקה. תולעת ספרים, 2007.
Abraham K. (1922) Manifestations of the female castration complex. International Journal of Psychoanalysis 3:1-29.
American Psychiatric Association (2013). (Fifth ed.). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, 5th ed. Arlington, VA: American Psychiatric Publishing.
Aufreiter J (1968) Psychoanalytic nosology of hysteria. Canadian Psychiatric Association Journal 14: 569-571.
Anzieu A. (1987) The hysterical envelope. In Psychic Envelops. Ed. D. Anzieu, London, Karnac Books, 1990.
Barnett J. (1968) Cognition, thought, and affect in the organization of experience. Science and Psychoanalysis Vii, Grune & Stratton.
Benvenuto, S. (2015). Hysteria, the bet of psychoanalysis. European Journal of Psychoanalysis, 3.
Blatt, S. J. (2008). Polarities of experience. Washington, DC: American Psychological Association
Breuer J and Freud S. (1895) Studies in Hysteria. SE 3 pp 1-306.
Bromberg P. M. (1996). Hysteria, dissociation, and cure. In Standing in the Spaces. Hillsdale, The Analytic Press, 1998.
Charland L. C. (2004) Moral treatment and the personality disorder. In New Philosophy of Psychiatry: A companion. J. Radden ed., New-York, Oxford University Press, pp. 64-77.
Deutsch H (1942). Some Forms of Emotional Disturbance and their Relationship to Schizophrenia. The Psychoanalytic Quarterly 11: 301-321.
Fairbairn W. R. D. (1954) The nature of hysterical states. Journal of Medicine and Psychology 27: 105-125. in Instincts of The Self, D. Scharff and E. Birtles (eds.), vol.1, pp. 13-40.
Ferenczi S (1919) The phenomena of hysterical materialization.in S. Ferenczi (1950) Sex in Psychoanalysis. Basic Books.
Fenichel O. (1946) The Psychoanalytic Theory of Neuroses. Rotledge, 2005.
Freud A. (1952) A connection between the state of negativism and of emotional surrender. In: Indications for Child Analysis and Other Papers. New-York, International Universities Press, London: Hogarth, 1969.
Freud S. (1895) On the grounds for detaching a particular syndrome under the description 'anxiety neurosis'. SE 3.
Freud S. (1908) Hysterical fancies and their relation to bisexuality. SE 9: 155-166.
Freud S. (1909) Some genera; remarks on hysterical attacks. SE 9 : 229-234.
Freus S. (1912) A note on the unconscious in psychoanalysis. SE 12 pp. 257-266.
Freud S. )1918) From the history of an infantile neurosis. SE 17 1-124.
Freud S. (1926) Inhibitions, symptoms and anxiety. SE 21: 87-172.
Freus S. (1931) Libidinal types. SE 21: 215-220/
Freud S. and Breuer J. (1895) Studies on Hysteria. SE 2.
Gherovic P. (2015) How to be a more perfect hysteric. European Journal of Psychoanalysis 3.
Kohut H. (1977) The Restoration of The Self. New-York, International Universities Press.
Kohut H. (1996) The Chicago Institute Lectures (P. Tolpin and M. Tolpin, eds.). Hillsdale, N.J., Analytic Press.
Lacan J. (1952) Intervention of transference. In J. Mitchell and J. Rose (eds.) Feminine Sexuality. New-York, Norton, 1983.
Lacan J. (1958-1959) Seminar VI: Desire and its interpretation. Trans. Cormac Gallagher.http://www.lacaninireland.com/web/wp-content/uploads/2010/06/Book-06-Desire-and-its-interpretation.pdf
Lacan J. (1976-1977). The Seminar of Jacques Lacan: l’insu que sait de l’une-bévue s’aile à mourre . Trans. Cormac Gallagher.
Lacan J. (1992) Seminar 17.
Marmor J. (1953) Orality in the hysterical personality. Journal of the American Psychoanalytic Association 1: 656-670.
McWilliams N. (2011). Psychoanalytic Diagnosis. Guilford, 2nd ed. Chap. 19 – Hysterical (Histrionic) personality.
Melman C. (1985) Novos estudios sobre a hysteria (trans. D. Levy). Porto Alegro, RS, Astes Medicus.
Millon Th. (2004) Personality Disorders in Modern Life. 2nd ed. Wiley.
Mueller W. I. and Aniskiewitz A. S. (1986) Psychotherapeutic Intervention in Hysterical Disorders. Northvale, N. J., Jason Aronson.
Reich W. (1933) Character Analysis. Trans. Th. P. Wolfe. . New-York, Orgone Institute Press, 3d ed., 1949.
Santos Costa D. and Lang Ch. E. (2016) Hysteria today, why? Psicologia 27
Schowalter E. (1997) Hystories. New-York, Columbia University Press.
Silverstein M. L. (2007) Disorders of The Self. American Psychological Association. Chap. 8
Steinberg G. C. (2011) Why the histrionic personality disorder should not be in the DSM: A new taxonomic and moral analysis. IJFAB – Interantional Journal of Feminist Approaches to Bioethics 4: 26-40.
Stone M. H. (2005) Borderline and histrionic personality disorders: a review. Chap. 3 in Maj M., Akiskal H. S., Mezzich J. E., Okasha A. (Eds.) Personality Disorders. Wiley, 2005.
Wittels F. (1930) The hysterical character. Medical Review of Reviews 36: 186-190.
Zetzel E. R. (1968) The so called good hysteric. International Journal of Psychoanalysis 49: 256-260.
[1] אנו נתייחס כאן כשווי ערך למושגים 'היסטריה', אופי היסטרי', ו-אישיות היסטרית', וכן לכתיבתם כ-histerionic או histrionic, למרות הבדלים מסויימים ביניהם בהסטורית התפתחותם של המושגים.
[2] אנו נביא לכן את ציוני המגדר ("הוא", "היא" ,הם", "הן") לחילופין ובצורה אקראית, ומשתי סיבות. האחת שהעברית היא שפה מגדרית, ואנו רוצים להמנע מהסרבול של הוא/היא או הוא או היא וכדומה; והשניה, כפי שידון בגוף הטקסט, היסטריה יוחסה באופן מסורתי לנשים, למרות ראיות לכך שקימת גם אצל גברים, ולפעמים המושג זכה לביקורת על שמשמש לקריקטוריזציה של הדמות הנשית. השימוש בשני המגדרים מייצג עמדה ניטרלית לגבי הקשר בין היסטריה ומגדר.
[3]In the hysteric, thus, the assumption of sexuality is mediated by a man as the other, who has a woman for his symptom, thus providing access to the Other