כריסטופר בולאס

(נ. 1943, וושינגטון DC; תואר ראשון בהסטוריה; PHD   בספרות אנגלית; תואר שני בעבודה סוציאלית;  הודרך על ידי אריק אריקסון; הוסמך כפסיכואנליטיקאי במכון הפ"א בלונדון ובפסיכותירפיה בטביסטוק; פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת אמהרסט; התחיל את הקריירה הטיפולית שלו עם ילדים סכיזופרנים ואוטיסטים; היה היועץ הראשון שאינו רופא בקליניקה הפ"א בלונדון; פרופסור לנוירופסיכיאטריה של ילדים באוניברסיטת רומא; מאז 2010 הוא אזרח בריטי.)

 

הטראומה של יחסי עריות

 

Chapter 9 in: Forces of Destiny: Psychoanalysis and Human Idiom (2010)

 

מה טראומטי ביחסי עריות? האם זה האקט עצמו, שמפר קודים משפחתיים או חברתיים של התנהגות מקובלת? האם זה, כפי שהציע פרויד, הזיכרון של הארוע שנושא את המטען של אימות מודחקות?  בעצם מהו בדיוק הדבר שמזיק לקרבן? האם זו התקיפה הגופנית? הדימיון המנטלי של האקט? האימה שבו?

כדי להציב שאלות אלה ואחרות בהקשר, אציע וינייטה קצרה מאד שטיפוסית למהלך של כמה קרבנות של פגיעה הורית. אשה בשנות העשרים לחייה, רגרסיבית, מתוחה, עצורה, מדווחת במהלך הטיפול שבהיותה בת שש אביה טיפס למיטתה יחד איתה. הוא היה עושה את זה לאחר שנרדמה. בהתעוררה ממגעיו, היא העמידה פני ישנה, בזמן שהיה מחכך את האבר שלו בה. בסופו של דבר קרוב משפחה גילה את הדבר בזמן התרחשותו, והאב גורש מהמשפחה. האם והבת עברו מהכפר לעיר, בה חיו שנים רבות בעוני. הילדה מצאה את עצמה תלויה לחלוטין באימה, אותה תיארה כאשה קשוחה. ואמנם, בפגישות שלה בטיפול היא היתה עסוקה בביטויים רבים של הקור והקשיחות של אימה, ורק באופן מזדמן היא דיברה על אביה ועל יחסי העריות.

תמונה זו של האם אינה כה נדירה כאשר עובדים עם קרבנות של יחסי עריות. מדוע הבת היתה עסוקה באימה, דמות אותה תיארה כקשוחה, כמעט גברית? האם האישיות הגברית הלא מזינה של האם היתה גורם שתרם לגורל של ילדה זו, בכך שהאב היה צריך לחפש אינטימיות מינית במקום אחר? האם האקט של האב ייצג חדירה שבוצעה על ידי האם? בסופו של דבר, היא קיבלה אותו בהנשאה לו, השאירה את ביתה להשגחתו, ולכן במובן מסוים אחראית לניצול שלו את הבת. איך אחרת, ניתן להציע, יכולים אנו להסביר את היחסים הטעונים של הבת המנוצלת כלפי אימה, אשר הם לעתים כה קרובות חלק מהותי בסיטואציה זו?

אשה יכולה להנשא לגבר שהוא אטרקטיבי בגלל אימפולסיביות ילדותית אינטנסיבית וסלקטיבית, ויתכן שבהולדת ביתה, ולאחר מכן בהשאירה אותה להשגחתו, האם היתה שותפה מכרעת במסלול של הניצול המיני. כאשר המקרה הוא כזה, אנו יכולים להתמקד באיך האם הכשילה את הצרכים הילדיים המוקדמים של ביתה, ובשקט הדפה את הילדה ואת האב יחדיו למפגש של עונג גנוב, חשאי.

כל זה אפשרי, ועל הקלינאי לשמור על ראש פתוח. אני יכול רק להעיר שבנסיון הקליני שלי מעולם לא פגשתי בדינמיקה הזו. איך אחרת, אם כן, יכולים אנו להבין את התגובה המיוסרת של הבת כלפי אימה הפאלית?

 

האב הורס את תפקידו

כאשר האב מבצע אקט של יחסי עריות, הוא הורס את ההתייחסות של הילדה אליו כאב. ברגע זה הוא מפסיק להיות האב, באשר הוא ניפץ את החוק של 'שם האב' (לאקאן) בכך שפעל בשם אחר. בעצם, הוא פעל בשם האם, או ליתר דיוק, הוא מציג מחדש את הגוף של האם ומכחיד את הפאלוס כאובייקט תוך נפשי שמקדם את ההתפתחות של הילדה לעבר עצמאות. הפאלוס מסמל את הלא-אם וההזדהות איתו עוזרת לילדה להגיח מהיחסים הפרה-אדיפאליים עם האם. אך הקרבן של יחסי עריות מוצאת את עצמה נסוגה אחורה ליחסים עם האם, האם המוקדמת של שלוש שנות החיים הראשונות. נסיגה כזו היא טראומה בזמן, עיוות של הזמן, מאחר והילדה מועברת  לתוך עברה. מתוך עיוות זמן נפשי זה (שהוא שונה מקיבעון), היא חווה מחדש את האם. ומי זו האם הזו?  היא כבר שונה מאד מהאם המקורית, כאשר האב נכנס למיטתה של הילדה עם רשיון מגופה של האם, אבל עכשיו, עם גוף האם כנושא את האבר שלו.

איך זה שהאב הפוגעני הוא הגוף של האם? אני מדמיין שזה כך משום שהאב מנצל את ההתנסות של הילדה  [של האם שהיתה לה עד לא מזמן] כדי להשיג כניסה אל המיטה ולתוך הגוף של הילדה. זו תהיה שגיאה לטעון שהילדה רצתה שאביה יבצע אקט זה של עריות.  אני סבור שהאבהות שלו, במיוחד כגורם ארוטי, נשענת על שמו, מבוצעת בחלקה על ידי כך ששומר את גופו הרחק מגופה של הילדה, ובכך מקדם את הצורך של הילדה להפרד מהאינטימיות גוף לגוף שלה. האב בונה על ההעדר היצירתי שנותר מלכתחילה על ידי האם כאשר היא מתרחקת מהפעוטה וחוזרת אליה. במובנים מסויימים, כפי שהפעוטה מדמיינת, היא הולכת אל עולמו של האב ושבה ממנו: אל האב כמרחק ובחזרה לדיאלקטיקה של הגופים.

כאשר האב מבצע עריות, הוא נכנס לעור הנפשי של האם. זה היה מקומה לשכב עם פעוטתה, לתת לה לינוק, לערסל את גופה של הפעוטה כנגד גופה של האם, הכרית הראשונה לשנתה של הפעוטה. במובן זה, אם כן, האם נראית באופן לא מודע כשותפה קרימינלית לפגיעה, משום שהאב נכנס לגוף של האם וניצל את יחסי הילדה עם אימה במטרה להשיג גישה אל הילדה. והילדה מרגישה מאד מבולבלת ואשמה משום שהיא מאפשרת לאב להגיע למיטתה באמצעות הרשיון שיש לאם, וזה באמת פשע כלפי האם, ניצול לרעה של היצירתיות של האם בריסון הניהול של יחסי גוף לגוף.

קרבן העריות, אם כן, נוטה לזכור את האיכויות הגבריות של האם משום שזה האב שהתחפש לאם שביצע את פעולת העריות.  אחד הסודות הלא מודעים שאותו חולקים משתתפי האקט הזה הוא שהוא מייצג את ביטול האב והצגתו כגבר אימפוטנטי, 'גבר אמהי', אשר מחפש חלושות לחלוק את האבר שלו כאובייקט של קורבנות משותפת. כאשר הילדה נעזבת לאחר מכן עם האם, והאב שתפקידו פורק, היא יוצרת אם פאלית משתי סיבות. האחת, משום שזה הדימוי המאוחר המבלבל של האב. זו דרכה לציין את הבלבול של פעולת העריות של האב. שנית, היא מנסה לחפש את הפאלוס באם במטרה לגלות מבנה נפשי שיאפשר לה למיין את עצמה מהגוף של האם ומיחסי הגוף איתה. אחת התוצאות הטראומטיות של פשעו של האב היא לשלוח את הילדה בחזרה ליחסים מבולבלים עם האם, ככל שהאב נידף את תפקידו המבני באמצעות ה'אמהיזציה' של עצמו, והילדה מתרכזת באיכויות הפאליות של האם במטרה לגלות מבנה ממויין. זו הסיבה מדוע אני חושב שכמה קרבנות של עריות מדברים לעתים קרובות על האישיות של האם ועל היחסים איתה, יותר מאשר על ההתעללות של האב. אם הילדה יכולה לכנס רק דימוי של אם חלשה סביר שזה יחפצן את הכניעה שלה למונחים הרגרסיביים של העיוות בזמן. במקרה כזה היא תקועה  בתוך עולם אמהיחלש ולא מובנה.

 

היפוך טופוגרפי

מה זה אומר ללכת למיטה, להרדם, אולי אף לחלום, ואז להתעורר לנוכחות המינית של האב? ברור שהאב הוא אחד מהאובייקטים הליבידינלים הראשונים, כך שזו הזדמנות להגעתו של האובייקט הממשי לשימוש המיני בו על ידי הילדה, אך לא בהתאמה עם המשאלות העכשוויות שלה. פעולתו של האב הופכת את הכיוון של התשוקה המינית של הילדה. האובייקט הליבידינלי אומר 'הנני כאן כדי להשתמש במשאלות שלך בשביל עצמי', מה שבונה היפוך טופוגרפי של החיים היצריים. המודל הטופוגרפי מתווה את המסע של דחפי הגוף באשר הם תובעים יצוגים מנטליים בעולם המגוון והמסקרן של הלא מודע. כאשר הדחף מוצא אובייקט שבאמצעותו הוא יכול למצוא לפחות סיפוק חלקי מסע זה מסתיים בפריקה של ריגוש.  אבל לתהליך חוזר ונשנה זה יש תפקידים מנטליים חשובים אחרים באשר הוא מחנך את הסמוך למודע  לערך של חיים סימבוליים ובאילופו של האגו הלא מודע שמוצא את אובייקט ההתקה לדחפי הגוף.

אם אנו חושבים על ילדה צעירה ישנה כמה מחלומותיה ייצגו  את התהליך עם האב כאובייקט לדחפיה. יתכן שזה יוביל ליצוג ישיר שלו בחלום כאובייקט מיני, אבל יותר סביר שהאגו הלא  מודע יסווה את המשאלה ואת האובייקט בפשרה שנחוצה כדי לאפשר את יצוגי החלום. מהגוף לנפש. זהו כיוון הטופוגרפיה.

אבל אם האב פולש למיטת הילדה הוא נעשה אובייקט שמחפש את גוף הילדה (ואת ההענות הגופנית שלה) למטרתו.  אז הילדה לפותה בהיפוך הטופוגרפי כאובייקט של תשוקה שהורס את הערכיות של היצוגים הטופוגרפיים; מה שהיה אמור להיות הקצה הרחוק  של ריגוש נעשה תנועה נגדית של ריגוש לא נשלט שנע אחורה – ההיפך מהיצוג הסימבולי, ליצוג מנטלי, לגוף.

התוצאה של היפוך טופוגרפי זה היא להזהיר את הנפש ביחס לתוצאות של עיבוד משאלות, ולקדם השמטה סלקטיבית של יצוגים עתידיים. תהליכים מנטליים חשובים, כמו דחיסה והתקה, שהם גורמים חיוניים בתהליך שבו הילדה יוצרת סמלים וביטויים של חיים לא מודעים דרך משחק, מתערטלים.  ההיפוך הטופוגרפי יוצר פרנויה חשאית מוגבלת. הילדה מסתתרת מתשוקותיה, כאשר היא יראה שהשתוקקות תמעל במיקום של  העצמי האמיתי, ותזמין הריסה טופוגרפית נוספת.  אני מבקש להדגיש שהפרנויה הסודית של הילדה המנוצלת אינו חשד באב או בגברים, אף כי גם זו עשויה להתקיים.  הפרנויה היא החשש מהיפוך של תהליכים נפשיים שהם מזיקים לנפש ולאישיות. האיום הוא של ערטול נוסף  של תהליכים מנטליים, לא פחד בעלמא מפני נגיעות נוספות של האב. לא הגוף הוא הקרבן האמיתי של הניצול. הפשע, כפי שאנו יודעים, הוא הניצול של הנפש ושל העצמי.

 

אין מקום לנוח בו

אם מעשה העריות של האב יוצר היפוך טופוגרפי כאובייקט ליבידינלי שמחפש את מקור הסיפוק שלו בגוף-נפש של הילדה, הרי ניצול זה של הילדה הינו גם התקפה על החלום ועל החלימה.  אם האב הוא האובייקט של תשוקתה של הילדה הוא אמור להיות בתוך מרחב החלום, לא בעולם החיצוני הממשי. כל ילדה שנוצלה בלילה עשויה לתהות 'האם זה חלום?', 'האם זה באמת קורה?'.  אנחנו יודעים שהחלום הוא פעולה נפשית יעילה בצורה בלתי רגילה. הוא מסנן את הארועים העשירים מבחינה סמלית של היום כדי לבוא במגע עם התנסויות קודמות מהעבר במטרה לאשש את ההתייחסות היצירתית של החולם אל עובדות החיים.   כאשר האב חודר למרחב זה אני סבור שהוא מחשמל את תהליך החלום, כך שמרגע זה והלאה החלימה נושאת חרדה, אזהרה, שפרוצדורה זו אינה באמת עמוק בפנים, אינה בטוחה דיה כדי להמלט מחדירה של המציאות.

הילדה לכן אינה יכולה להרגיש בטוחה ביכולתה להבחין חלום ממציאות, אי יכולת שמטעינה חלימה במצב חרדתי שלעתים קרובות מעיר את החולמת לסיוט. במובן זה סיוטי לילה הם התבהלה הפסיכוטית מזה שאינה מסוגלת להבחין בין חלום למציאות.  זה הרגע שבו החולמת מרגישה שהחלום הוא מציאותי, שהיא נלכדה בתוך מציאות, וחייבת להתעורר אל תוך העולם הממשי כדי למצוא הקלה. זה היפוך של מקום המנוחה. החולם שאינו חרד ישן במנוחה, בעוד קרבן הסיוט אינו יכול למצוא מנוחה בשום מקום.

קרבן העריות מביאה לחייה הבוגרים (ולכן גם לתוך הטיפול) אימה מפני חלימה אשר מדלדלת את החיים הסימבוליים הפנימיים שלה, או מטעינה את תהליך החלום בחרדה מתמדת, ואז היא נושאת איתה חוסר יכולת לחוות רברי.   תהליך החלום נוטל תפקיד חשוב בבניה ההתפתחותית של מרחב נפשי פנימי, אך מרחב זה (כאשר אנו חולמים, מדמיינים, מדברים לעצמנו, וחושבים) אצל קרבן העריות לא נחווה כמיכל טוב שיכול להתמיר את חוויות החיים לחומר נפשי מזין. קרבן העריות, לכן, יכול להיות משותק כמיכל, לא מסוגל לחוות את הרברי שנחוץ לשם התמרה של התנסויות לרפלקטיביות. כך שאשה כזו תתקשה ללמוד מההתנסות האנליטית, והאנליטיקאי ישים לב שהיא נמנעת מלבוא במגע עם אובייקטים אנליטיים (הפירושים של האנליטיקאי) משום שאין לה מיכל שהוא טוב דיו.

 

לפחוד מפסיכואנליזה

בדרך שבה אני חושב, זה הרכיב הקטלני ביותר של הטראומה של ניצול מיני. הילדה לא רק לא יכולה למצוא מנוחה אמיתיתכאשר היא מאויימת מעיבוד נפשי של היסודות של החיים, היא גם מדולדלת בבניה של הנפש ובחוויה של רברי.  זה, כמובן, משפיע באופן מיידי על הדרך בה היא חווה פסיכואנליזה. אנאליזה אינה נחווית כשימושית. היא נחווית כהתקפה על המטופלת עצמה, כמערכת מאורגנת של ציפיות שרק מדגישה את חוסר המותאמות והריחוק שלה מחיים אנושיים. יתכן שזה מסביר מדוע כמה קרבנות מחברים אנאליזה עם התעללות.  הם עשויים לברוח מאנליזה לצורה אחרת של טיפול כאשר הם חווים את האנליזה כפוגעת בהם. מדוע? האם אנו יכולים פשוט לומר שהם חווים את האנליזה מפתה אותם? כיצד זה קרה שזה נראה כיסוד משמעותי של ההאשמה כנגד הפסיכואנליזה? איך קרה שהאנליזה מדומיינת בדרך זו, ומדוע זה לא ככה עם טיפול תמיכתי?

צריך להבהיר שזה לא האנליטיקאי לכשעצמו שהופך למתעלל השני, אלא גורם האנליזה. השתיקה האנליטית מודיעה שהשינה אינה באמת שינה, שינה-שתיקה שאינה מובילה לרברי אלא לפחד מחשמל.  הגוף המרוחק של האנליטיקאי שמוסתר מהחושים של המטופלת (מהראיה ומהקינטיקה האינטר-סובייקטיבית) מעורר את הזיכרון של ההתקפה על המנגנון הנפשי.  מטופלת זו אינה רוצה לחוות רגשות מיניים וצרכים אישיים מופיעים מתוכה ואשר מכוונים לעבר דמות האב של האנליטיקאי.  הסיטואציה עצמה היא הסצינה של הפיתוי המקורי, סוג של דז'ה-וו שמציף.  אחד הפחדים של המטופלת הוא שאם היא תרשה לעצמה לנוח בסיטואציה האנליטית, אזי בנקודה שבה היא יכולה לייצג צרכים ותשוקות האובייקט הליבידינלי יחדור, ינצל את הגוף-נפש שלה, ויצור היפוך טופוגרפי שאינו נחווה רק כדיכוי הפרדוקסלי של תשוקתה אלא, יותר חשוב, כהריסה של התהליכים הנפשיים שחיוניים לחיים.

איך יכול האנליטיקאי לגשת לסיטואציה כזו בלי לרמוס מבלי משים את הנפש של המטופלת? אני מאמין שהאנליטיקאי צריך לשים במלים את הטבע של חוויית העברה כזו  של התהליך האנליטי מהר ככל האפשר. שתיקה אנליטית מצריכה את ההערה הבאה:  "יתכן ששתיקה זו תיראה לך מוזרה" או "שתיקה זו אינה מרגיעה", או "שתיקה זו מותירה אותך מתוחה ותוהה – למה מתכוון האיש הזה?"  פירוש אנליטי עשוי להוביל לעוד הערות מצידו של האנליטיקאי, כמו: "אני רואה שההערה שלי מדהימה אותך" או "זה עשוי להיות עוד רגע שבו את מרגישה: לאן הוא חותר עכשיו? למה הוא מצפה ממני?"  או "אלוהים, מה אני אמורה לעשות עם ההצהרות של האיש הזה?".  יש להתייחס מייד לחרדות הקלאוסטרופוביות של המטופלת: "או, לא, אני לא יכולה לחשוב פה! מוחי ריק! תן לי לברוח מהמקום המשוגע הזה", או, "הוא הרגע שאל אותי משהו. הוא ממתין לתשובתי. הוא רוצה ממני משהו. אני חייבת לצאת מכאן".  הכעס של המטופלת ביחס לתהליכים המנטליים עצמם מצריך עבודה נשנית וחוזרת. "לעזאזל עם זה. אני לא רוצה לחשוב על דברים" או "הנה, שוב אתה כאן, חושב על דברים מסודרים בשלמות שדיברתי עליהם. למה אתה לא פשוט יושב בשקט?" או "טיפש שכמוך. אתה טיפש. רק טפשים חושבים שחשיבה עוזרת".

הבוז של הקרבן לתהליך האנליטי משקף בצורה מובנת בוז מפצה לתהליכים המנטליים של עצמה.  אנחנו יכולים להבין מדוע המטופלת מרגישה שצריכה לסכור את הנפש שלה, ולכן למה היא צריכה לסרב גם לאנליזה. זוהי אחת האירוניות הכואבות, אך גם המשחררות, של העבודה האנליטית עם אשה כזו, שמה שהיא בעצם רוצה זה להודיע בפשטות על האקט של הניצול כאילו הוא מספיק כדי להסביר או לייצג את הטראומה של ניצול מיני. אבל הטראומה של הניצול אינה מועברת, כפי שאנו יודעים, על ידי הצגת האקט עצמו. למעשה, ברוב הפעמים קרבן של ניצול מיני על ידי הורה תתאר את הארוע בצורה מעורפלת או במונחים לא ברורים, או בצורה לא צפויה כבדרך אגב. היצוג האמיתי של הטראומה, של התוצאה של הביטול על ידי האב של חוק הפאלוס, הוא במצבים המבולבלים של הנפש של הקרבן, שבאים לביטוי בעיוות זמן לא מודע של להיות בחזרה עם האם, ובהזדהויות הפאליות הריקות שלה שמציינות את המאמץ שלה לארגן את האם לחלק אבהי שיאפשר את ההפרדות מהאם של העצמי של הפעוטה הקטנה. בלבול זה נחווה בלי היתרון של עבודה מנטלית רפלקטיבית, משום שהמטופלת מאויימת מחלימה, ואין לה חוויה של רברי, כך שיכולתה לעבד את המצוקה שלה מדולדלת. זה יתבטא בחוסר יכולת ראשונית להשתמש בפסיכואנליזה  ובפירוש מיידי של ההליך האנליטי כפיתוי מפרק.

אך דרך הפירושים של האנליטיקאי של החוויה של המטופלת את התהליך האנליטי ואת האנליטיקאי בכאן ועכשיו המטופלת נעשית בהדרגה מסוגלת לשאת את התהליך האנליטי. פירוש אנליטי של ההעברה בונה התמרה של האימה החדה של המטופלת – קרוב להתנסות הביתא של העובדות הלא מעוכלות – ליסודות אלפא שבונים מחיצת מגע (שימור הנפש) ומסייעים למטופלת בבניה מחדש של נפש שמרגישה מותאמת לחשוב את המחשבות של החיים.

באותו זמן השותפות בבניה מחדש של הנפש מאפשרת למטופלת לבוא במגע עם צרכים ומשאלות מיניות ולחוות אובייקט ממשי כאפשרות ליבידינלית.  האובייקט הממשי יכול להיות מופנם (מוכנס) ומושקע מבחינה מינית בדיוק בגלל שהאנליטיקאי מתמיד בשמירת המרחק שלו. ביחס לזה אני סבור שפסיכותירפיה תמיכתית, שאינה משקיעה בבניה של ביטחון כזה [בעמדה של המטפל] תשקם רק את ההתייחסות של המטופלת לאם טובה דיה, אבל לא בהכרח תשקם את היחסים עם האב.

 

העברה נגדית

כתיבת פרק זה בנתה עיבוד של העברה נגדית שיש לי לאשה שנוצלה מינית, וביחס לנושא זה, וכעת אפנה לנחיצות בשתי התיאוריות של פרויד ביחס להיסטריה.

העברה נגדית. קיבלתי לקליניקה שלי אשה צעירה בשנות העשרים לחייה. היא נראית מעניינת, וככל שהיא מספרת לי על הדיכאון שלה ועל מצבה הנוכחי, אני חושב על זה כעל מצב מבטיח לאנליזה. בפגישה השניה המטופלת שקטה בצורה לא רגועה. היא נראית כאילו ויתרה על כל מאמץ לערב אותי או לספר לי משהו נוסף על עצמה. היא בוהה ברצפה. אני מעיר שהיא נראית שונה היום. היא משיבה שיש משהו שהיא לא סיפרה לי ושהוא הסיבה לפנייתה לטיפול. אני מרגיש שלבי שוקע קמעא.  אף אחד לא פונה לאנליזה בגלל סיבה יחידה. תלונה [יחידה] כזו היא סימפטומטית להתדלדלות. המטופלת מתארת ניצול מיני ואז מסתכלת למעלה, וזהו זה! השאר הוא בשבילי. לבי שקע עכשיו לגמרי.  כאשר אני במצב כזה אני בדרך כלל חושב "או, לא! לא זה" או "או קי, זה קיצו של הטיפול המעניין", או משהו דומה.

אני סבור שווידוי זה על סטיה כזו יוצר בנפש האנליטיקאי את עצם מהותה של הטראומה של הניצול. כפי שאני מרגיש "זה הסוף של זה" ו"או קיי, מה עכשיו", אני משקף את היאוש [של המטופלת] על אובדנה של חשיבה רפלקטיבית. לכאורה אני מרגיש זאת משום שכאשר המטופלת מספרת שהיא נוצלה עובדה זו צריכה להתקבל כמקור שאינו שנוי במחלוקת של הבעיה. אני יודע שהמטופלת תחקור אותי לגבי כל רמז לכך שאיני מאמין לה, ואני יודע שאיני רוצה להיות מעורב בחריצת דין פנימית כלשהיא לגבי האם זה באמת קרה או לא.  ולמה לא? מפני שהנפש שלי מתחרפנת מהתדיינות משפטיות שמתקיימות באולם משפט דמיוני, ואשר מסיחות אותי מהמטופלת ועושות אותה לחד מימדית.   ואולם זה נראה שזה מה שהיא רוצה. היא דורשת שאקבל אותה כפי שהיא.

במובן מסויים הקרבן מעבירה את האקט אל האנליטיקאי אשר עשוי להרגיש שהוא איבד את זכותו לנתח בדיוק כפי שהמטופלת איבדה את זכותה לחלום, לשחק, להשתוקק. עובדת האקט מועברת עם משקל מסויים, מרחיקה את האנליטיקאי מאישיותו כאנליטיקאי, ונושאת את ההעברה של המטופלת של העובדה של החריגה שגם לה יש משקל כה כבד בחייה שהיא אינה יכולה לחזור בתוך הנפש שלה.

אני יודע שתמיד אני מרגיש מדוכא כאשר אני שומע חדשות אלה, ומצב רוח זה, עלי להתוודות, אינו אקט של אמפתיה.  זה לא בגלל שאני מרגיש צער עבור הקרבן. במקום זאת, אני מאוכזב  ממה שנראה כסיומו של המצב האנליטי. אני מחוץ לעבודה. מיותר. מורד לדרגה של נדבת פסיכותירפיה.  ואני כועס על שזה קרה לי.  ושוב, זה פורה לקחת בחשבון איך התגובה שלי לחדשות אלה היא, להשקפתי, דומה ליאוש  ולזעם של קרבן העריות. כאשר האב מחלל את הילדה, הילדה אינה יכולה יותר לשחק בנפש שלה עם האב. הוא שם קץ למדומיין.  בדיוק כמו שההצהרה הכבדה של המטופלת שמה קץ לזכות שלי לדמיין אותה בדרכים רבות, לשקף הרבה נושאים, ללכת לאיבוד בספקולציות משיקות, לשחק עם יצוגים. לא!  אני חייב לדבוק בעובדה: הארוע הממשי. הוא עומד לשלוט ולהיות במרכז של האנליזה.  ההעברה קרובה להפתיע לחוויה של המטופלת את הניצול של האב.

הפיתוי של האב את ביתו מפר את העיבוד הנורמלי שלה של דחפי הגוף לעבר האובייקטים של תשוקתם. על ידי כך שכופה היפוך טופוגרפי האב משקיע אובייקטים ממשיים בפוטנציאל מיני פרוע, והילדה תחיה בפחד לא מודע כתוצאה מתשוקתו של אדם אחר.  ההתעללות פוגעת בעיבוד המנטלי, והקרבן תישא תוכנה בוגדנית זו בתוכה, כאשר היא מנושלת מהיכולת להתייחס לפוטנציאל הדמיון שלה.