הערכה קלינית של המתבגר האובדני
והמגע האמפטי עמו
כתב: יזהר שער – פסיכולוג קליני (מדריך), חינוכי ורפואי – 2005
פסיכולוג ראשי בת.ל.מ. מנהל שפ"ח אשכול
פסיכולוג בכיר במרכז רפואי ברזילי.
מתוך: חוברת להערכת אובדנות בקרב בני נוער בקהילה (*)
שערך וכתב יזהר שער (2005)

פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים וחינוכיים, עובדים סוציאליים, יועצות בית-ספר ומטפלים אחרים בתחום בריאות הנפש העובדים עם מתבגרים נתקלים לא אחת במתבגר שמתכוון לפגוע בעצמו ותוהים אם ניתן להעריך את רמת הסיכון לאובדנות של אותו מתבגר ואיך ניתן לגעת באובדנות באופן אמפטי (כיצד ניתן להרגיש ולעשות מובן מה שהמטופל האובדני מרגיש).
מכיוון שקשה לנבא אובדנות ויש הטוענים שלא ניתן כלל לנבא אובדנות חוששים רבים מאנשי המקצוע העוסקים בבריאות הנפש לקחת אחריות לניבוי זה משום שטעות באבחון הוא עניין של חיים ומוות.
לכן מציינים אפטר ופרוידנשטיין (2001) שחשוב שכל מתבגר אובדני יעבור הערכה פסיכיאטרית מעמיקה. יש המאמינים שרצוי לאשפז כל מתבגר אובדני כדי להמחיש לו ולמשפחתו את חומרת המעשה ולוודא כי תתקיים הערכה. במקרים רבים מה שנראה תחילה כתגובת יתר אימפולסיבית לבעיה בין-אישית מתגלה לאחר-מכן כסימפטום של בעיה ממושכת יותר.
רצוי שכל מטפל בבני-נוער יתבונן פנימה אל החרדה שלו מפני מגע עם נער שהחליט לגעת בבחירה למות במחשבתו או בהתנסות ממשית. על המטפל להיות ער לחרדה זו ולשים לב כיצד הוא מרגיע את החרדה שלו והאם ההרגעה שלו משרתת את המטופל או אותו. האם ישנה נטייה לפנות לאסמכתא גבוהה יותר מקצועית שהיא כבר תדע בדיוק מה לעשות? האם אין זו אחיזת עיניים? האם לכך מצפה המטופל? האם המטפל עשה זאת לאחר שעשה הערכה מקיפה משלו והציע התייעצות משותפת עם גורם מקצועי נוסף, או שהפנה אותו באופן אוטומטי לאיש מקצוע אחר?
על המטפל בבני-נוער גם לשאול את עצמו מה העמדה שלו לגבי התאבדות. האם עמדתו שלילית ונחרצת, או מתירנית יותר?
האם אנו יכולים למנוע בכל מקרה מנער מלהתאבד? המטפל יכול לעשות כמיטב יכולתו בניסיון לזהות, להעריך את המצב האובדני ולנסות לטפל ברמה דינמית, קוגניטיבית והתנהגותית מתאימה, (ברמת הפרט, המשפחה או המערכת) לעיתים קרובות בשילוב עם טיפול תרופתי. אולם למרות המקצועיות האופטימלית של המטפל מקרים טרגיים התרחשו, מתרחשים ויתרחשו.
הדבר דורש מהמטפל להסיר את גלימת האומניפוטנטיות שלו להקל בכל מצב על סבלו של האחר. על המטפל להיות ער האם הוא לא ממהר להציע למטופל חיבור לכוחות, אומר לו שהכל בסדר ושיראה אור בקצה המנהרה…
פעמים רבות המפגש עם הנער האובדני מתרחש בזמן לא מתאים עבורנו המטפלים; לפנינו פגישה נוספת, סיימנו פגישה עמוסה אחרת, אנו חייבים ללכת הביתה, אנו בתקופה קשה אישית וכו' ואז בדרך-כלל מופתעים, חרדים ולעיתים אף כועסים, פוגשים בצלליתו מקפיאת הדם של המוות, לעיתים מלווה בגלי ייאוש ותחושת מחנק. המורכבות של החוויה הרגשית הזו מפעפעת ונעה מהמטופל לעברנו, חודרת את מנגנוני ההגנה שלנו ומציפה כלפי מעלה את מרכיבי התהום והנשייה שבתוכנו. האם אנו ערים למה שקורה לנו שם? האם בחנו וחקרנו את עצמנו לעומק באילו תנאים אנו היינו במצב דומה? או שמהר מאוד אנו מאמצים את הגישה שאנו כמסך חלק או כמיכל עבור המטופל בלבד, או שאנו עוסקים בדינמיקה של ההתנהגות האובדנית במקום בחווית המטופל ובמשאלתו למות, או שנצמדים למטופל האובדני במסע של הרס הדדי?!
אורבך (2004) מדגיש שמטפל שהולך לפגוש מטופל אובדני צריך לבדוק בתהליך אנטרוספקטיבי את תבנית האובדנות שלו (של המטפל), באילו תנאים לא יוכל להמשיך את החיים והמשאלה למות תהייה נגישה ואפשרית. על המטפל להכיר בדיכאון שלו, בכאב הנפשי שבו, ברגעים שחשב, אולי אפילו כנער, שהחיים לא שווים ואין טעם יותר לחיות. המפגש הכואב של המטפל עם תהום הנשייה שבו, משחררת חלק מהחרדה שבמפגש עם המטופל, מעלה את היכולת האמפטית כלפי המטופל האובדני והפניות להקשיב לו, לחוויה הסובייקטיבית של משאלתו למות.
על המטפל לברר עם המטופל מה איבד בחייו שבלעדי זה חייו הם בלתי אפשריים? מה כל-כך כואב שגורם לחייו להיות בלתי נסבלים? על המטפל לראות זאת דרך עיני המטופל ולבקש מהמטופל שישכנע אותו שהתאבדות היא האופציה היחידה לאובדנו, לכאבו ולסבלו.
אספקט נוסף במרחב האמפטי שבין המטפל למטופל האובדני הינו יכולתו של המטפל להיות בנואשות של המטופל ולשמוע את דבריו הקשים: "אין לי כוח… אני פשוט לא יכול לסבול… אני הולך לגמור עם עצמי…" וכו'. על המטפל להכיל זאת, לשקף, לכאוב באופן זמני את כאב המטופל, לתת מקום שהמטופל יוכל להביא נואשות זו, שיש לה הד ושישנו שם מישהו שאכפת לו ושמסוגל לשאת את הסאדיזם שלו. המטפל גם משמש כעד ראייה לסבלו של המטופל.
בנוסף, על המטפל במטופל האובדני למצוא במטופל משהו שמאמץ לעצמו וחושב שאם המטופל יתאבד זה הדבר שהמטפל יאבד וחבל לו על כך. על המטפל לאתר במטופל משהו אנושי שמדבר אליו במטופל (חיוך, יכולת מסוימת של המטופל וכו').
המטפל לא אומר זאת למטופל, אלא נותן לאספקט המסוים שאימץ במטופל ושחבל לו לאבדו להיות נוכח בחוויה ובהרגשה שלו.
בנוכחות האמפטית עם המטופל האובדני יש צורך להקשיב לצרכים של האדם שעומדים מאחורי האובדנות (למשל – הצורך שלמישהו באמת יהיה אכפת ממנו, או הצורך שמישהו יחוש את המצוקה ויעשה כל מאמץ להצילו וכו') ולבדוק כיצד ניתן להיענות לכך באופן סימבולי או חלקי.

על המטפל בבני-נוער לזכור שישנו ספקטרום נרחב של עמדות במהלך ההיסטוריה בתוך חברות שונות לגבי ניסיונות אובדניים. כך למשל בהיסטוריה של יוון העתיקה המעשה האובדני נחשב לעניין אישי שבין האדם לבין מצפונו. אפלטון (347 – 428 לפנה"ס) התנגד להתאבדות, אך טען כי ההתאבדות היא מעשה מקובל מבחינה מוסרית כאשר היא נעשית במצוות המדינה וב"מקרים קיצוניים של עוני, צער ומכאוב, או בושה". אריסטו ראה במוות כניסיון לברוח מן העוני, האהבה או הכאב, פחדנות ולא עדות לאומץ-לב. הפילוסופים היוונים והרומאים המאוחרים ובעיקר הסטואיטיקנים אמצו עמדה רכה ורחמנית יותר כלפי ההתאבדות והתייחסו אליה כמפלט רציונלי מסבל וייאוש רב. הם האמינו כי בנסיבות מסוימות האובדנות היא מעשה אציל המונע מטעמים של כבוד עצמי.
במאה החמישית דיבר אוגוסטינוס הקדוש כנגד ההתאבדות והתייחס אליה כאל רצח וכהפרה של הדיבר השישי, "לא תהרוג". כיום הכנסייה הקתולית עדיין מתכחשת לזכות לקבורה נוצרית של אדם שהתאבד.
בדומה לנצרות, גם יחס האיסלאם להתאבדות היה במהלך ההיסטוריה גרוע מיחס להריגת אדם. אולם כיום השתנתה מעט הגישה. התאבדות לצורך גרימת נזק ומוות לאויב נחשבת בקרב פלגים קיצוניים לכבוד הגדול ביותר, לגבורה המזכה את מבצעה בשכר: התעלות הנפש בחיים שלאחר המוות.
לגבי היהדות כידוע היא מקדשת את החיים ומגנה את ההתאבדות. אדם שהתאבד מזוכה רק אם התאבד כשלא היה בדעה צלולה או מפני שחלה בנפשו, היה נתון בכאב רב, בעגמת נפש, בעוני או שהיה קיים חשש לנפילה בשבי האויב.
בשונה ממדינות המערב, בקרב עמי המזרח התאבדות הייתה לעיתים מעשה אציל של חובה. בהודו למשל נכפתה התאבדות על האישה כאשר בעלה נפטר במה שהיה מכונה טקס הסאטי. במותה האישה יכלה לכפר על חטאי בעלה ולזכותו בכניסה לגן-עדן. ביפן מנהג החארא-קירי (הוצאת מעיים עצמית) בוצע באופן נרחב ע"י הסמוראים והאצולה. מנהג זה אפשר לבן האצולה אשר עבר על החוק לחמוק מהוצאה להורג כפושע פשוט.
ניתן לראות, אם כן, שמעבר לדתות ולתרבויות ישנם סדקים שיש בהם זרעי הבנה לאדם שחש שאלטרנטיבת המוות עדיפה על אלטרנטיבת החיים.
כלומר, לעיתים מחלת נפש יכולה להכריע את האדם למרות ניסיונות הרואיים של אנשי בריאות הנפש למנוע זאת. לעיתים אדם שאיבד את כל מה שיקר לו ובשבילו היה שווה לו לחיות ונפשו שברירית בוחר לשים קץ לחייו ואנו בדיעבד מנסים להבין למה ועומדים חסרי אונים מול הטרגדיה הנוראית. לעיתים אדם היוצא במשימה עלומה למען מדינתו ועומד להיתפס בשבי ישים קץ לחייו וחלקנו יראה בו גיבור. אולם מקרים אלו מאפיינים בדרך-כלל אנשים בוגרים ואנו מקטלגים מקרים אלו כמו ההיסטוריה כאירועים טרגיים שניתן להבין אותם.
אבל מה קורה לנו שאנו שומעים שנער התאבד. בדרך-כלל אנחנו יותר מאשימים, כועסים ובעיקר חסרי אונים. אולם אם נכנס לנעלי המתבגר ניתן יהיה להבין שלעיתים המוות הוא האפשרות שמצריכה בדיקה ולו רק במחשבה. לא יפלא שכל נער רביעי בעולם המערבי חושב על התאבדות. לרוב זה יסתיים במחשבה, אבל לעיתים יהיה גם ניסיון להתאבד. לעיתים נוכל למנוע זאת ולעיתים לא. אבל הנער, משפחתו ואנחנו נדע שעשינו כמיטב יכולתנו. לא יותר מזה, כי אין דבר כזה…
נקודה נוספת חשובה היא העמדה של המטפל כלפי הנער האובדני. במפגש ישנו כידוע שיח בין הלא-מודע של המטפל לבין הלא-מודע של המטופל. על המטפל לנוע באופן דיאלקטי בין עמדה חד-משמעית, כמעט דתית, השוללת מעשה אובדני לבין עמדה אמפטית המבינה ומכבדת את המחשבה שבודקת את האפשרות לא להיות יותר (כפי שאורבך, כאמור, מדגיש). על המטפל להושיט את היד לעזרה בזהירות ולשים לב שהמהלכים שהוא עושה מאפשרים לנער, ברמה מטאפורית, להושיט את היד שלו קדימה לקבלת העזרה. במגע בין הנער והמטפל עליהם לשאוף לחוש במעין גשר שמוביל, בדרך-כלל, חזרה לשביל החיים למרות המהמורות, בתחושה שהמטופל לא לבד, שאכפת למטפל ושישנן דרכים לנסות להקל על סבלו למצב נסבל יותר בהתחלה ולאלטרנטיבות של תקווה בהמשך.

 

ניתן לסכם חלק מהדברים שנכתבו עד כה בדרך הבאה (מנקודת מבטו של המטפל):

המוות מתדפק על דלתי…
אני מתבונן בכאב בתהום הנשייה שבנפשי,
אני חש שמותי הוא אפשרי,
אני בוכה את כאבי.
עכשיו אני מתפנה לכאבו,
אני חש שמותו הוא אפשרי.
מתעניין בנואשותו וסוכר את הרסנותו,
נותן מקום ועד ראייה לסבלו.
אנו בוכים את כאבו.
אני מאמץ ללבי משהו מתוכו,
מעניק הד ממשי לצורך שלו.
אני חולם אותו בוחר בשבילי החיים.
מחכה לרגע המתאים
בו יגמע את טפטוף התקווה.

בד בבד עם הבנה עצמית וחברתית רחבה של נושא האובדנות, העמדה של המטפל במפגש עם הנער האובדני והמגע האמפטי עמו חשובה גם יכולתו של הקלינאי להערכת ההתנהגות האובדנית.
נראה חיוני שגורמי טיפול הבאים במגע עם נוער אובדני ובעיקר פסיכולוגים שעוברים הכשרה מקיפה ומעמיקה בתחום הפסיכופתולוגיה ידעו להעריך התנהגות אובדנית ובמקביל לכך יעבדו בשיתוף פעולה ובתיאום עם פסיכיאטר נוער. נראה שיכולת הניבוי של ההתנהגות האובדנית ובעיקר הניסיון למנוע הוצאתה לפועל תגבר בגישה זו של לקיחת אחריות משותפת. אחריות משותפת של אנשי בריאות הנפש הנמצאים במגע עם הנער בשטח יחד עם פסיכיאטר נוער כמערך טיפולי (כמובן, תוך שיתוף ההורים וגורמים נוספים בקהילה בתאום עמם) יגבירו את ההסתברות להמשך טיפול ומעקב לאחר שיסתיים המשבר הראשוני.
ישנם מדדי הערכה סטנדרטיים רבים: ראיונות מובנים או חצי מובנים, שאלוני דווח עצמי ומדדים השלכתיים.
נציג כאן מספר כלים להערכת אובדנות בני-נוער.
הראשון הנו הצעה להערכת אובדנות המתאימה בעיקר לאנשי מקצוע טיפוליים שמתבסס על הצעה להערכה קלינית המופיעה בספרם של אפטר ופרוידנשטיין "נוער על סף תהום" (2001) ועל ספרות מקצועית עדכנית (מופיעה בסיום הצעת הערכת האובדנות).
כלי נוסף להערכת סיכון אובדני אצל מתבגרים מתאים לכל אנשי המקצוע הנמצאים במגע עם המתבגרים ומוצג כראיון מובנה. הכלי כולל סיכום ציינון לסיכון אובדני ובעקבותיו תרשים זרימה להמשך התערבות ופתח להתערבות טיפולית ראשונה. כלי זה הוצג בכנס בנושא אובדנות בני-נוער שנערך לפני מספר שנים באוניברסיטת בר-אילן וחיברה אותו ד"ר מרי ג'יין רוטרם.
יש לציין שהמחברת של כלי הערכה זה נתנה משקל שווה לכל גורמי הסיכון, שהם רבים כידוע. נראה שעל מעביר השאלון להתייחס גם באופן אכותי בהפעלת שיקול דעתו בהתערבות מתאימה (ולהתייחס גם לגורמי סיכון שהיא לא כללה ונמצאים בהצעה להערכת האובדנות).
שני שאלונים לאיתור מחשבות ונטיות אובדניות נמסרו לי באדיבותו של פרופ' אורבך ויובאו אף הם בפרק של כלי הערכה – השאלון הראשון הוא שאלון מחשבות אובדניות למתבגרים – SIQ-JR; השאלון השני – שאלון נטיות התאבדות – סולם משיכה ודחייה לחיים ולמוות – MAST.
בנוסף, יוצגו מספר כלי אומדן להערכת חרדה, דיכאון, פסיכוזה, מניה וסולם הערכה של תפקוד כוללני – GAF. (שצמן, כץ ואורן, 1999; בורשטיין שור ומקורי 2001) ורשימת סימני מצוקה רגשית מתוך חוזר מנכ"ל למניעת אובדנות ילדים ונוער (2004).
יש להדגיש שאלו רק כלי עזר להערכת אובדנות שיכולים להגביר את מידת הקומפטנטיות, השליטה והיכולת לתת השערה סבירה לגבי הסיכון האובדני. יש גם מי שיראה בכלים אלו מכאניזם קר ומחושב למגע עם מרחב רגשי כה שברירי. לכן חשוב מאוד גם איך מעבירים כלי הערכה אלו, מצד אחד הם נותנים מידע בעל ערך רב, מאידך ידע זה אמור להיות מושג ומושתת על מגע אמפטי עם האדם הסובל שמולנו, באפן שתואר קודם בהרחבה.
להערכתי, על המטפל בנוער האובדני לגלות גמישות ולנוע בין גישה אבחונית לבין גישה טיפולית לפחות בשלבים ראשונים של מגע עם המטופל האובדני ולא להיבהל מהתמהיל שנוצר ביניהם, כל עוד הוא משרת את טובת המטופל.

בנוסף יובאו בחוברת זו שלושה מאמרים:
בתחילה יובא מאמר שכתבתי על כאב נפשי והנטייה להתאבד בהסתמכי על מאמריהם של אורבך ומיקולינסר (2003 – רשימת הביבליוגרפיה בסיומו של המאמר). הכאב הנפשי הבלתי נסבל הנו מושג תיאורטי המארגן את הבנת הלך הנפש של האדם האובדני.
בסוף החוברת יובאו 2 מאמרים. הראשון, מאמר שכותרתו: "מה תאמר לאדם שעל הגג?" שחיברו אליצור ועומר (1999). מאמר זה מציג שני מאפיינים פנומנולוגיים עיקריים של המתאבד הפוטנציאלי (תחושת בדידות וניתוק וצמצום המרחב המנטלי) ומהם גוזרים בהתאמה שני עקרונות יסוד המנחים את המטפל/המציל (עקרון העמדה המזדהה ועקרון העמדה המתעמתת). להערכתי שימוש משכיל בתכני מאמר זה במסגרת המגע האמפתי עם המטופל כפי שהדגשתי קודם לכן יכול לעיתים להיות לעזר לאדם הנמצא במגע עם הנער האובדני.
המאמר השני שנכתב ע"י אורבך (1999) הוא מאמר התגובה למאמרם של אבשלום ואליצור וכותרתו: "איך תקשיב לאדם שעל הגג?" ששם דגש על סבלו הספציפי של האדם האובדני והמגע האמפטי עמו.

ביבליוגרפיה:

אורבך, י. (2004). למה זקוק המטופל האובדני? הרצאה מתוך יום עיון בנושא: טיפולים חדשניים בדיכאון ומניעת התאבדויות שנערכה באוניברסיטת בר-אילן.

אורבך, י. (1999). איך תקשיב לאדם שעל הגג? נפש,1 : 20-22.

אליצור, א. ועומר, ח. (1999). מה תאמר לאדם שעל הגג? נפש,1 : 11-19

אפטר, א. ופרוידנשטיין, א. (2001). נוער על סף תהום. הוצאת דיונון. ת"א.

בורנשטיין, י. שורר, ש. מקורי, ח. (2001). חוברת העבודה שלי לניהול סימפטומים: המסע לעבר בריאות ורווחה. תוכנית פסיכו-חינוכית לשיקום פסיכיאטרי. תרגום ופיתוח המודל הסיעודי – R'S 3 – של Millene Freeman Murphy and Mary D. Moller . עמותת הסיעוד הפסיכיאטרי בישראל.

חוזר מנכ"ל סה/4(א) (2004). אובדנות ילדים ובני נוער – מניעה והתערבות. משרד החינוך והתרבות.

שצמן, ח. כץ, ג. אורן, ח. (1999). סיעוד חולה הנפש. הוצאת דיונון. אוניברסיטת תל-אביב.
תודות!!!!
לגברת יעל לוי, פסיכולוגית חינוכית בכירה, (מנהלת שפ"ח לשעבר), שתרגמה את כלי ההערכה לאובדנות של ג'ין מרי רוטרם ושהשקיעה מזמנה בחשיבה משותפת ליצירת חוברת זו.

לגברת אסתר פורת, פסיכולוגית חינוכית וקלינית (חברה בועדה הבין-משרדית למניעת אובדנות ופסיכולוגית מחוז דרום לשעבר) על הערותיה המועילות שתרמו לעריכה ולדגשים מקצועיים.

לקוראים של החוברת בשלבי עריכתה הסופית שנתנו את תמיכתם וברכת הדרך להוצאת החוברת – גברת אסתר מבצרי, הפסיכולוגית הראשית של ת.ל.מ. (לשעבר); ד"ר סמדר בן-אשר הפסיכולוגית המחוזית (שפ"ח – מחוז דרום); מר ישראל גולדשטיין, מנהל התחנה האזורית של שפ"ח בצפון הנגב וד"ר גל מאירי, פסיכיאטר ילדים ונוער.

לגברת אורנית פרוידנשטיין, על הערותיה המועילות לפרק הערכת התנהגות אובדנית בקרב בני נוער שמתבסס בעיקר על הספר שחיברה יחד עם פרופ' אלן אפטר "נוער על סף תהום".

תודות מיוחדות לפרופ' ישראל אורבך ופרופ' אלן אפטר, אנשי המקצוע מהמובילים בארץ ובעולם במחקר, מניעה, אבחון וטיפול בתחום האובדנות שחלקים משמעותיים מחוברת זו מתבססים על כתביהם.

תודות לגברת ענבל שני בן-נון, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית בת.ל.מ. על הסיוע בעריכה הלשונית של תכני החוברת.

שלמי תודות לאשתי לילך ולגברת שרי הספל (מזכירת שפ"ח ות.ל.מ. אשכול) על הסיוע בהדפסה של תכני החוברת.

בברכה
יזהר שער – פסיכולוג קליני מדריך, חינוכי ורפואי בכיר
פסיכולוג ראשי בת.ל.מ. מנהל שפ"ח אשכול
פסיכולוג בכיר במרכז רפואי ברזילי

(*) חוברת להערכת אובדנות בקרב בני נוער בקהילה הינה חוברת שנייה מתוך שלוש חוברות שכתבתי וערכתי בתחום האובדנות. המטרה המרכזית של הפצת חומר זה היא העצמת יכולת ההערכה לסיכון אובדני (בעיקר של נוער אובדני) של אנשי המקצועות הטיפוליים.

מידע קצר על החוברות:
1. תיאוריה ופרקטיקה לאנשי חינוך בתחום האובדנות

חלק מעבודת איש המקצוע שעוסק עם נוער אובדני כוללת לעיתים קרובות כניסה להתערבות במערכות החינוך יחד עם היועצת והפסיכולוג החינוכי של המערכת. חוברת זו מאפשרת לאיש המקצוע לבוא עם מידע עדכני תאורטי ופרקטי לאנשי החינוך. ניתן להשתמש בתכני חוברת זו ליצירת הרצאה או סדנא בסיסית לאנשי החינוך בבית הספר וליצור התערבות מניעתית במערכת החינוך.
חוברת זו מסייעת למנהל בית הספר והצוות המקצועי שלו בהטמעת חוזר מנכ"ל בנושא אובדנות ילדים ובני נוער שיצא ב- 12/04. חוזר זה מחייב רענון שנתי של נהלי חוזר מנכ"ל המופעים בחוברת זו. עובדה זו יכולה לשרת את רכזי הסניפים כאשר הם משווקים את האפשרויות הגלומות בכניסה למערכת החינוך (שמחייבת תאום עם הפסיכולוג החינוכי של המערכת).

2. הערכת אובדנות בקרב בני נוער בקהילה
מטרת חוברת זו לתת לאיש המקצוע שבא במגע עם מתבגר אובדני כלים פרקטיים להערכת אובדנות ולמפגש עם מטופל אובדני.
התודה הבולטת בפיתוח חוברת זו היא לפרופ' ישראל אורבך, מאנשי המקצוע המובילים בעולם בתחום האובדנות. הוא גילה נדיבות הן במתן חומרים תיאורטיים ששולבו בחוברת זו והן בברכת הדרך והתמיכה שנתן לחוברת בכללותה.
הפרק הראשון שכתבתי בחוברת:" הערכה קלינית של המתבגר האובדני והמגע האמפתי עמו" מפרט לגבי תכני החוברת. ניתן לצלם ולחלק לאנשי הצוות את הפרק הזה בחשיפה הראשונית שעושים לחוברת זו.

3. מבחנים השלכתיים וביסוס השערה לסיכון אובדני

חוברת זו שהיא בעצם המשך של החוברת הקודמת, ממוקדת באוכלוסית מאבחנים מצומצמת שמתמחה בהעברת מבחנים השלכתיים – רורשאך, T.A.T , וציורים (H-T-Pׂ). חוברת זו בנויה כמו text-book , וכמו קודמתה נשענת על אנטגרציה של ספרות מקצועית רחבה ועדכנית.
תכני חוברת זו קיבלו את ברכת דרכו והערותיו המועילות של מר אבי שרוף, מבכירי הפסיכודיאגנוסטיקאים בארץ ועל כך מגיעה לו תודה רבה..

החוברות הרשומות מטה ניתנות לרכישה במכללון של מכללת סמינר הקיבוצים:
א. הערכת אובדנות בקרב בני נוער בקהילה
ב. מבחנים השלכתיים וביסוס השערה לסיכון אובדני.

תקוותי שחוברות אלו ישמשו באופן מעשי את אנשי הטיפול ויסיעו במלאכת הקודש של הנסיון לצמצם את תופעת האובדנות למינימום האפשרי הן על ידי עבודה מערכתית והן בטיפול הפרטני.