אובדנות
צבי גיל
פסיכולוג קליני בכיר
אפידמיולוגיה:
שעור ההתאבדויות עלה בעולם המערבי מאז מלחמת העולם II בכ-60%. בקרב צעירים אובדנות נמנית על שלושת גורמי המוות הראשיים.
בישראל כשבעה מתוך 100,000 מתבגרים הורגים את עצמם.
התאבדויות המסתיימות במוות מהוות כ-5% מכלל נסיונות ההתאבדות. (במלים אחרות: אחד מכל עשרים נסיונות התאבדות מסתיים במוות).
נתונים המעלים סכויי אובדנות:
גיל – עקומת האובדנות עולה מהתבגרות לאורך כל החיים.
מין – גברים נמצאים בסיכון יותר מנשים.
תחלואה נפשית – חולי נפש מנסים להתאבד יותר מאנשים שאינם חולי נפש, וקיים סיכוי גבוה יותר שחולה נפש יסים את חייו בהתאבדות, מאשר אדם שאינו חולה נפש.
מופרעות נפשית – אנשים עם הפרעת אישיות בכלל, והפרעות גבולית וסכיזואידית בפרט, הינם בסיכון גבוה יותר לאובדנות.
דכאון והפרעות אפקטיביות.
חשיבה לא גמישה, מנגנוני הגנה והתמודדות מועטים, פרימיטיביים מבחינה התפתחותית, או לא גמישים.
קריירה של אובדנות – אנשים שכבר ניסו בעבר להתאבד הם בעלי סכוי גבוה יותר לנסות שוב. אובדנות היא באורח טיפוסי לא ארוע חד פעמי אלא תכונה של האישיות.
תורשה של אובדנות במשפחה, ושייכות לקבוצות אתניות מסוימות. (למשל: לבנים מתאבדים יותר מאשר לא לבנים).
שימוש בסמים, אלכוהול, עבריינות ואלימות.
מחלות פיסיות קשות, כרוניות או טרמינליות, או נכות.
הזנחה הורית מתמשכת, חוויות של דחיה או נטישה.
משפחה לא מתפקדת, סימביוטית או מנוכרת, קונפליקטים לא פתורים במשפחה, בטוי רגשי מוגזם או חסום, הורים דכאוניים, פסימיים, או לא מתפקדים.
ABUSE (גופני ו/או מיני).
יחסים בין-אישיים לקויים, הסתגלות גרועה (חברתית או אחרת), בדידות, ניכור.
לחץ חזק, מתמשך, ובלתי נסבל.
משבר אקוטי.
טראומה.
אובדנות בסביבה הקרובה או הציבורית, ואופנה של עמדות חיוביות כלפיה.
תפיסות מעוותות של המוות, כולל הכחשתו, אמונה בעולם הבא, שכר ועונש, מוות כישועה וכד'.
זמינות של אמצעי התאבדות.
גורמים מגינים:
העדר של פסיכופתולוגיה משמעותית.
תמיכה משמעותית מהסביבה, בעיקר משפחה.
מיומנויות הסתגלות.
גורמים בקושי לקבל עזרה ולהתמודד:
פחד מלאבד אוטונומיה.
חשש מדחיה או סטיגמה חברתית.
המנעות מחשיפה.
המנעות מהתחיבות (לטיפול או קשר עוזר).
מדוע אנשים מתאבדים?
מצב מוחלט וסופי של העדר תקווה: אין פיתרון למצב.
אובדן משמעותי.
כאב נפשי בלתי נסבל (שניידמן – PSYCHACHE).
חוסר סבילות לרגשות שליליים כמו חרדה, כאב, סבל, או עצב.
דכאון קליני.
פסיכוזה.
התאבדות כאקט של שחרור (שניידמן), שליטה בדחפים וברצונות, אקט של תשוקה והתלהבות, מחאה כלפי החיים, והשגה של תחושת שליטה בחיים ובסיומם.
התאבדות היא לא רק אקט של שלילה ושל הפסקת סבל, אלא גיוס אנרגיה לשם מימוש של מטרות ותשוקות.
סיבות דתיות ואידיאולוגיות.
דרך לפיתרון של בעיות שנראות חסרות פיתרון, ובמיוחד תגובה לתסכול וסבל.
פיתרון של עמדה אמביולנטית כלפי דמויות משמעותיות.
תוקפנות ועוינות המופנות כלפי העצמי.
הריגה של דמות הורית מופנמת – אקט של שחרור מסימביוזה או מקשר אדיפאלי חסר פיתרון.
שילוב של גורמים התפתחותיים, בעיקר הזנחה הורית, עם לחץ עכשוי.
מילוי לא מודע של משאלה משפחתית ( הילד המיותר – הפציינט המזוהה). השגה של תשומת לב, גרימה של אשמה והענשה.
עמדה (פרהדיספוזיציה) חיובית כלפי כאב וסבל.
גישה אבולוציונית – חוסר התאמה לחיים (בהם הוא כן מעוניין): המתבגר מחליט מחדש, ובצורה אוטונומית, על רצונו (או אי רצונו) לחיות.
גורמים ביוכימיים, בעיקר שיבוש במטבוליזם של סרוטונין במוח.
מודל קומולטיבי. יש לזכור ש:
No single factor is sufficient to cause suicide among all persons exposed to that factor.
No one factor is more responsible for a suicide than others.
סימנים לזיהוי:
מחשבות, דיבור, התעניינות, תכניות, או נסיונות להתאבדות.
גיבוש של עמדה חיובית כלפי מוות.
התנהגויות של נזק עצמי, כולל אימפולסיביות ופזיזות.
אלימות של הפונה עצמו או אלימות בסביבתו.
דיבורים על חוסר ערך.
נסיגה חברתית, התכנסות, התבודדות.
רגשות חזקים של אשמה, בושה, השפלה או פגיעה.
בטויים חזקים ולא מותאמים של כעס, רוגזנות, עלבון.
חוסר אנרגיה או יוזמה, המנעות מפעילויות או קושי ליהנות מהן.
לחצים, קונפליקטים, כשלונות, מעברים ושינויים בחיים.
אובדן של משהוא מאד יקר – בן-זוג, חבר קרוב, בן משפחה, חית מחמד, או משרה, מקום, הכנסה, סטאטוס וכד'.
קשיים בחיי היום יום כמו: ריכוז, תפקוד, שינה, תיאבון, כאבים ומחושים, אי סדירות במחזור.
שימוש מחודש או מופרז בחמרים כמו סיגריות, אלכוהול, סמים, קפה.
השערה:
אנשים מנסים להתאבד כאשר הם חשופים ללחץ מתמשך או לטראומה, איתם הם מתקשים להתמודד בעזרת המנגנונים העומדים לרשותם. יש בעברם גורמים מחלישים כמו הזנחה, התעללות וכד'. אישיותם אינה חזקה, ויכולה להתאפיין במופרעות, בתנודות במצבי רוח, וכדומה. הם נוטים להכנס לדכאון, ליאוש, לחוסר תקווה. בהווה מתקשים לבקש ולקבל עזרה ותמיכה, ותופסים את עצמם כמבודדים וחסרי ישע. לאורך הזמן מתגבשות אצלם עמדות יותר ויותר חיוביות כלפי המוות, עם פחות פחד מהתהליך ומתוצאותיו.
מה לעשות?
שאל על כך, דבר על כך. אל תהסס, אל תתבייש, אל תהפוך את הנושא לסודי ומבייש.
סדר השאלות: האם חשבת על התאבדות? תוכנית; אמצעים; זמן.
הקשב על כך – תן לפונה לדבר באופן חופשי על מחשבותיו, רגשותיו ותוכניותיו, בלי לבקר אותו, בלי לשפוט אותו, בלי לעמת אותו עם האי רציונאליות שלהן.
הקשבה אוהדת מאפשרת לפונה לדבר על הבעיות והקשיים שהובילו אותו לאובדנות, להרגיש פחות בודד ויותר מובן.
קח את זה ברצינות – אל תזלזל בהתאבדות 'דמונסטרטיבית' או באדם שמאיים או מנסה שוב ושוב להתאבד. אובדנות משמעה מצוקה וחוסר ישע, ונסיונות עלולים להיות מסוכנים. הפונה כבר קיבל זלזול והתעלמות ממקומות אחרים.
אובדנות בכלל, ופניה טלפונית, משמעה קונפליקט והתלבטות (גם אם הפונה מצהיר נחרצות על כוונה בלתי הפיכה).
טרנספרנס – יצירת קשר חיובי בין העונה לפונה, יוצרת עבור הפונה הרגשת ערך ומשמעות, ונותנת לו מנוף וכתובת להמשך הדרך.
אל תטיף, אל תייעץ, אל תיתן הוראות, אל תנזוף. הזהר בהפניתו של הפונה לגורם אחר, במיוחד גורם ממסדי (יועצת, עו"ס, פסיכולוג, פסיכיאטר, מרפאה לבריאות הנפש, וכד').
רצוי לא להעלות רגשי אשמה (איך אתה עושה זאת להוריך שכה אוהבים אותך).
כמו כן רצוי לא להחריף את הקונפליקט שמוביל לאובדנות – אלא להחליש אותו.
רצוי להמנע מויכוח על אידיאולוגיות או ערכים. למרות שהם מצהירים על כך, אנשים בדרך-כלל אינם מתאבדים בגלל אידיאולוגיות או ערכים, ואינם משנים את כוונותיהם בגלל שכנוע.
לעומת זאת – הקשב למצוקה, לאובדן, לדכאון, ליאוש, להעדר פתרונות.
הייה אמפאתי עם מצוקתו של הפונה, ועם התהליך שהוביל אותו להחלטה על התאבדות (אמפתיה אין משמעה הסכמה אלא הבנה).
דירקטיביות: העונה אמנם מקשיב אך אינו פסיבי, אלא נוטל את האחריות על מהלך השיחה ועל התקדמותה.
עזור בגיוס מנגנוני התמודדות ותמיכה.
הסכם – ניתן להרויח זמן או להפעיל אותו לפעולות חיוביות ומקדמות, באמצעות הסכם שתעשה איתו. ההסכם עוזר גם לפונה להכריע בהתלבטותו בכיוון של בחירה (ארעית כביכול) בחיים.
הפניה – לעתים קרובות יש מקום להפנות להמשך עזרה (יועצת בית-ספר, פסיכולוג חינוכי, מעורבות הורים, טיפול פסיכולוגי, טיפול פסיכיאטרי, אשפוז). יש לזכור כי ברוב המקרים הפונה יודע על אפשרויות אלה, קרוב לודאי ששקל אותן, ויש לו הסתיגות או רתיעה מפני השימוש בהן, או נסיון קודם מאכזב. כדאי להפנות בזהירות, ברגישות, עם המסר של עזרה (שם יעזרו לך כמוני, בצורה יותר טובה, מקצועית והמשכית), ולא מסר של בעייתיות (יש לך בעיות נפשיות, לך לפסיכיאטר).
במצב של אובדנות ממשית ומידית, רצוי מאד לא להשאיר את הפונה לבד.
הייה אתה עצמך. אותנטיות מועילה יותר ממקצועיות ומהמלים הנכונות. (כלל ליטמן).
עזור לעצמך. עזרה במצב התאבדות מטילה עול על העוזר עצמו. בדוק את מחשבותיך והרגשותיך, ואל תמהר לענות ולהתערב. התחלק במה שקורה עם מישהוא אחר (עמית, מדריך, יועץ, כונן) בזמן השיחה ו/או אחריה.
עשה כמיטב יכולתך כדי לעזור ולהיות שם, אבל אל תיקח אחריות על חייו של מישהוא אחר.
מודל של שיחה עוזרת:
(א) קשר: יצירה של קשר קרוב, נעים, חברי, אוהד ומתעניין.
(ב) הערכה: הערכת מסוכנות: התעניינות באובדנות, מחשבות, תכניות, אמצעים, לוח זמנים.
(ג) דמיון: מטרות, כוונות, פנטסיות הקשורות לאקט האובדני.
(ד) אקספולרציה: חקירה של המצוקה שהובילה לרצון להתאבד, ותהליך קבלת ההחלטות.
(ה) הבנה: בירור של מוקדים דינמיים – הסיבות האמתיות, הכמוסות, מאחורי הרצון להתאבד.
(ו) אמפתיה: בטוי של אמפתיה עם רגשות כמו עצב, יאוש, כעס, האשמה וכדומה, שרלבנטיות לתהליך האובדני.
(ז) אלטרנטיבות: בדיקה של צעדים ומנגנונים שנקט בהם עד כה, כדי להתמודד עם המשבר, הלחץ או הבעיה.
(ח) רזולוציה: דיון והעלאה של אפשרויות נוספות להתמודות עם הבעיה ולפיתרון של קונפליקטים.
(ט) משאבים: גיוס משאבים וגורמי תמיכה – במשפחה, בבית-הספר, בין החברים, או גורמים מקצועיים.
(י) טרמינציה: סיום של אופטימיות, התעניינות, והמשכיות.