בריאות הנפש בצל הטרור: הנסיון הישראלי. עורכים – אלי זומר ואבי בלייך, הוצאת רמות – אוניברסיטת תל-אביב, 2005, 588 עמודים.
סוקר: צבי גיל*
(פורסם במדור הסקירות של 'שיחות', כ(3), 330-333, 2006)
אלי זומר הינו פסיכולוג קליני, פרופסור בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, ממייסדיו וממנהליו של המכון הישראלי למחקר ולטיפול בלחץ פסיכולוגי (מ.י.ט.ל.). אבי בלייך הינו פסיכיאטר, המשמש כמנהלו של בית החולים הפסיכיאטרי 'לב השרון', ובעבר היה ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל. ביחד שני מהווים שני עורכים אלה מומחים ראשונים במעלה לתחום ה'אזרחי' וה'צבאי', בהתאמה, של נושא הטרור והשלכותיו בתחום בריאות הנפש. נסיון רב שצברו בטיפול, הדרכה, מחקר והוראה בתחום בא לביטוי בספר שערכו, אשר מהווה 'המלה האחרונה' בתחום עבור הקורא הישראלי.
נושא הטראומה אפוף מסתורין, ואלו מתרבים כאשר לוקחים בחשבון שתחום בריאות הנפש עוסק בנושא זה במוצהר מזה למעלה ממאה שנים – לפחות מאז "אנה או" של פרויד. טראומה במשמעותה המילולית היא "חבלה – פגיעה ברקמות חיות הנגרמת על ידי גורם חיצוני" (לפי מילון וובסטר, עמ. 132 בספר), והשימוש שלה בתחום בריאות הנפש הוא מטאפורי, דהיינו, משערים שהנפש נחבלה על-ידי הארוע כפי שהגוף נחבל כאשר הוא מקבל מכה. אך מה היא הנפש, האם היא באמת נחבלת, ומה היא מכה מסתורית זו, עם השלכותיה מרחיקות הלכת וארוכות הטווח על הנפש? אף כי ספר זה, בדומה לקודמיו המרובים, אינו מספק תשובה סופית לשאלה זו, הרי הוא מוסיף נדבך חשוב בידע ובנסיון הקליני הנצבר. כפי שכותבים פלד-אברהם וחבריה (עמ. 431), "העושר התיאורטי והמחקרי בתחום זה מעיד על ההכרה ההולכת וגוברת בהשפעותיה ההרסניות של הטראומה ובקושי הגלום בטיפול בנפגעי טראומה".
—————————–
* מרפאות לבריאות הנפש, גליל מערבי, בית-חולים פסיכיאטרי ע"ש פליגלמן ('מזרע'); מכון עמית, חיפה
הספר הינו אקלקטי באופיו, ונראה שהשיקולים להכללותם של פרקים בתוכו היו בעיקר זמינותם לעורכים – ואמנם, יש לציין זמינות גבוהה למדי, מאחר וישראל הינה, לצערנו, מעצמה בתחום המחקר של הטרור (ועוד לא הזכרנו את פרופ. זהבה סולומון). השער הראשון של הספר עוסק ב'אפידמיולוגיה וגורמי סיכון', ומספק מידע רקע חשוב ורלבנטי לנושא. לטעמי היה עניין מיוחד – כמעט פיקנטי – בפרק 4 הדן בהשלכות הנפשיות של החשיפה לטרור אצל ערביי ישראל – אוכלוסיה נשכחת אשר הקונפליקט הקיים אצלה בתחום זה כפול ומוכפל.
השער השני עוסק במניעה והתערבות בקהילה. כאן ניכר ביותר האופי האקלקטי של המחקרים הנסקרים. יחד עם זאת, כולם ביחד מספקים מידע רלבנטי ונחוץ לעוסקים בתחום. אם בפיקנטריה עיסקינן, הרי הפרק שעניין אותי ביותר, גם בגלל מעורבותי האישית, היה על התערבויות טלפוניות לאחר פיגועי טרור – שוב, תחום זנוח, כמעט משני, במחקר ובנסיון הקליני, אך כפי שמראה הפרק, בעל פוטנציאל ליחס גבוה של עלות:השקעה בעזרה במצבי משבר.
השער השלישי הינו בעל שני פרקים בלבד אבל אולי החשובים ביותר בספר – על התערבויות פרטניות, הפרק האחד אצל מבוגרים והשני אצל ילדים. מטפלים כמוני, העוסקים בעיקר בטיפול אינדיבידואלי, ימצאו עניין רב בפרקים אלה, אשר מהווים כמעט מדריך לטיפול. יחד עם זאת, חשוב להדגיש את האספקטים הארגוניים, המערכתיים, והקהילתיים, ועל כן לא לשים בצד את השער הקודם של הספר.
השער הרביעי עוסק בהכשרה של מטפלים ובמניעת שחיקתם – בודאי נושא חשוב. הפרקים כרגיל כתובים היטב ועל-ידי אנשים מנוסים ובקיאים בתחום. יחד עם זאת, ספק בידי אם אפשר למצוא כאן 'מדריך' להכשרה ולמניעת שחיקה – לכל היותר (וגם זה לא מעט) עוד מידע ונסיון (של בעלי נסיון) אשר יוסיף למי שעוסק או מכין עצמו לעסוק בתחום.
השער החמישי הוא הפיקנטי ביותר. פרקיו נכתבו לא על-ידי אנשי טיפול אלא על-ידי אנשים אחרים – פילוסופים ואנשי תקשורת. יש משב רוח רענן בנושאים ובדרכי הכתיבה של פרקים אלה עבור אנשי בריאות הנפש, אשר קראו את שאר חלקי הספר וכן טקסטים אחרים שנכתבו בתחום; יחד עם זאת, קשה במקצת להבין את השיקולים של עורכי הספר בבואם להכליל בו פרקים אלה. פרקים אלה ניתן לקרוא בעניין והם ראויים – במיוחד הפרק שנכתב על-ידי פרופ. אסא כשר – לסקירה נפרדת, אשר לטעמי נבדלת מהסקירה של הספר בהקשר של נושאו.
המבוא שנכתב על-ידי העורכים מציג את הנושא בצורה בהירה ועדכנית. בעקבות טר (Terr) הם מציעים לסווג את גורמי הדחק לסוג I – ארועים בדידים, לא חזויים, שהם מחוץ לתחום הדחק היום-יומי הרגיל של האדם, ויש להם השפעה שעלולה להוביל להתפתחות של הפרעת דחק בתר חבלתית (PTSD); סוג II – הם גורמים כרוניים, בני קיימא, חוזרים ונשנים; ואולי גם טיפוס III (בעקבות Berk) – סביבות כאוטיות של מערכות יחסים מעוררות חרדה המאופיינות ברמות גבוהות של חוסר עקביות. ולבסוף אף גורמים מטיפוס IV (שהוצע על-ידי Wilson) שהם אנומליים, מייצגים רמות גבוהות של אי ודאות ודילמות הסתגלותיות עמוקות, ומייצגים שינוי בסיסי ביחסי האדם עם סביבתו. קלסיפיקציה זו נראית לי חשובה, מאחר והספרות בתחום מערבת בין סוגים אלה וכתוצאה מכך כותבת על תופעות שונות. יתכן ששני גורמי הדחק האחרונים מתאימים יותר לספרות הפסיכו-דינמית, הכותבת על הסתגלות כמאפיין אישיותי (ומכאן למושג ה'COMPLEX TRAUMA' של הרמן, ושינויים מוחיים אפשריים, אשר מוזכרים גם בעמ. 81), בעוד שני הסוגים הראשונים מתאימים יותר לספרות הפסיכיאטרית האבחונית, כמו ה-DSM, העוסקת בפתולוגיות מובחנות, שהופיעו לאחר מצב פרה-מורבידי תקין יחסית, ואשר כמשוער נגרמו על-ידי גורמי דחק מזוהים היטב.
צודקים העורכים גם בקביעתם ש"ההתערבות הקהילתית במצבים כאלה דורשת לאמץ כמה מעברים פרדיגמטיים משמעותיים, במיוחד מצד אנשי בריאות הנפש", כמו המעבר ממיקוד לחולי למיקוד בבריאות ובכוחות, הצורך לצאת מהמערך (SETTING) הרגיל של חדר הטיפולים ופגישות בתדירות קבועה לשטח והתערבות לפי הצורך. שוב ושוב מודגש כי בהקשר הישראלי – אמנם לא רק בו – יש 'שיתוף גורל' בין מטופלים למטפלים, הנמצאים כמעט באותם תנאים ונמצאים תחת אותו גורמי דחק.
הפרק הראשון על אפידמיולוגיה, של רבקה תובל משיח ואריה שלו, מגדיר יפה את מושג הטרור. פרק זה מתמקד מאד בהפרעת הדחק הבתר-חבלתית (PTSD), אך יש לזכור שאבחנה זו – נחקרת היטב אך שנויה במחלוקת – היא מועילה בהיותה מוגדרת היטב, אבל מאותה סיבה היא מצומצמת מדי, ואינה מכסה את הטווח הנרחב של תגובות, תופעות, התנהגויות וסימפטומים, אשר עשויים להופיע בעקבות חשיפה לגורם טראומטוגני. עבור אנשי המחקר נוח למדי להגביל את מחקרם למי שקיבלו אבחנה של PTSD, מה שמעניק מהימנות מחקרית גבוהה (ניתן להשוות נבדקים, מערכי מחקר, תוצאות ומסקנות, בין מחקרים הנעשים במקומות שונים בעולם, על אוכלוסיות שונות של נבדקים, ועל-ידי חוקרים שונים); אך הקלינאי עשוי למצוא באבחנה זו מיטת סדום המגבילה אותו בבואו להבין ולטפל באנשים שונים המגיעים לטיפולו (או שצריך לשקול אם בכלל צריך לטפל בהם), ואשר התנהגותם והדיווחים העצמיים שלהם אינם ממלאים במלואם את הקריטריונים הנחוצים לאבחנה. ואמנם, מחברים אחרים מדגישים (עמ. 138) כי "קיימת הסכמה רחבה כיום כי תסמונת פוסט-טראומטית אינה ההפרעה הנפשית היחידה שעלולה להתפתח בעקבות טראומה, וכי קיום בו זמני של יותר מהפרעה נפשית אחת הוא הכלל ולא היוצא מהכלל". הפרק הנוכחי מציין – מה שחוזר ונשנה בפרקים נוספים – כי אוכלוסיה מעניינת היא לא רק אלה שפנו לטיפול, ו/או קיבלו אבחנות פתולוגיות – אלא דוקא הרוב שנחשף לגורמי דחק משמעותיים ובכל זאת לא נזקק לטיפול, המשיך לחיות ולתפקד בצורה נורמלית. וכפי שהמחברים כותבים (עמ. 46) "תופעה זו מלמדת שרוב האנשים חסינים לדחק". נראה שחקירה והבנה של מה עוזר לאנשים להתמודד עם הדחק הינם חשובים לא פחות מהחקירה של מה עוזר בטיפול באלה שנזקקים לטיפולנו. אחד הממצאים המעניינים שעולים כאן ממחקרים שנעשו בהתנחלויות בשטחים מצביע כי גם תחת רמה גבוהה במיוחד של טרור, מערכת ערכים, אמונות ומשמעות, עוזרת להתגבר עליו ולהתמודד איתו. ובלשון המחברים (עמ. 50) "ממצא זה עשוי לרמז כי החוויה הסובייקטיבית של החשיפה משמעותית יותר מרמתה האובייקטיבית". בפרק השני, של רות פת-הורנצ'יק ואסנת דופלט, העוסק באפידמיולוגיה בקרב מתבגרים, מודגש כי "אין די בחשיפה לארוע בעל פוטנציאל טראומטי, לכשעצמה, כדי לגרום להתפתחות של הפרעה פוסט-טראומטית" (עמ. 57). ושוב, בולט במחקר זה כי בעוד אחוז גבוה להדהים של הנחקרים דיווחו על חוויות של פחד, חוסר אונים ואימה, הרי רק חלק קטן מהם (פחות מעשירית) אותרו כסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית מלאה. שוב עולות כאן השאלות של לא רק מה גורם לטראומה אלא גם מה מחסן אנשים מפניה. בפרק בנושא דומה, של זהבה סולומון, אביטל לאופר ותמר לביא, חוזר ומודגש ש"מדדים סובייקטיביים יעילים יותר בניבוי מצוקה פסיכולוגית מאשר מדדים אובייקטיביים" (עמ. 79). ושוב, "תגובת האיום והסכנה הסובייקטיבית מהווה גורם מנבא יעיל יותר לפיתוח סימפטומים פוסט-טראומטיים מאשר רמת החשיפה האובייקטיבית" (עמ. 101). כמטפל הבנה זו נראית לי חשובה ורלבנטית; יחד עם זאת, מנקודת ראות מחקרית, סובייקטיביזציה של התחום מקשה על חקירה מדעית שלו. המחברים מגיעים לידי כך שבמחקר המתואר בפרק זה, חשיפה לארוע טרור מוגדרת גם כ"המנעות מפעילות רגילה עקב המצב" (עמ. 84).
הפרק של אלי זומר, קרן אור-חן ומאיה פלד-אברהם חקר כאמור ערבים תושבי ישראל. ממצא מעניין הוא, למשל, ש"אצל הערבים עוצמות התסמינים גבוהות יותר מאשר אצל היהודים" (עמ. 120) ובהתאם, שכיחות גבוהה יותר של אבחנת PTSD. בדיון שלהם חוזרים המחברים להסברים הקשורים לסובייקטיביזציה של גורם הדחק, במקרה זה – "אתוס לאומי ומשמעות לסבל" (עמ. 123).
הפרק החמישי, של דני קורן, נעה אידר, ואהוד קליין, עוסק בטראומות אצל אלה שגם נפצעו פיסית. מסתבר ש"פציעה גופנית בקרב ניצולי טראומות מייצגת את אחד הגורמים השכיחים ביותר לתגובות נפשיות פוסט-טראומטיות" (עמ. 133). ושוב, פרק זה מדגיש ש"טראומה נפשית מכוננת בראש ובראשונה על ידי החוויה הסובייקטיבית של המאפיינים האובייקטיביים של הטראומה… במלים אחרות, ככל שהאדם תופס או מעריך את הארוע כמאיים יותר ואת עצמו כחסר ישע יותר, כך הסיכון שלו לחוות טראומה נפשית עולה" (עמ. 132).
נטיה היא אצל חוקרים לסקור ספרות של השנים האחרונות ולהניח שנושא מחקרם הוא חדיש. נטיה זו ניתן לראות לאורך הספר, אשר לטעמי אינו מביא בחשבון במידה מספקת ספרות 'קלאסית' בתחום (אף כי כמובן יתרונו של הספר הוא בהיותו מעודכן, 'המלה האחרונה' בתחום). אמנון בהם, בפרק הששי על התערבות קהילתית בשעת משבר, קובע כי "חסרה מסגרת התערבות מקיפה להתמודדות עם מצבים של משבר קהילתי" (עמ. 159), ואני שואל: איפה ג'רלד קפלן? בהמשך, המחקר המתואר, שנעשה בבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת חיפה, בעל ותק ומוניטין בתחום ההתערבות במשבר (עוד מזמנה של נעמי גולן ז"ל), מתאר מדגם של מטפלים הכוללים עובדים קהילתיים, מנהלי מחלקות בשירותים חברתיים, ומפקחים (עמ. 164), אך משום מה אף לא מטפל אחד! אולי זה המקום לצטט מחברים של פרק אחר (עמ. 236), כי "…לפיכך, מי שלוקחים חלק במלאכה של ההתערבות במיידית הם בדרך-כלל אנשי מקצוע בכירים, בעלי יכולת טובה (בעיקר בזמן משבר) ואמפתיה גבוהה, וכן בעלי ידע וניסיון עשיר בהתערבויות חירום".
את הפרק של איתן טמיר וסיגל חיימוב על התערבויות טלפוניות קראתי בעניין אישי רב, והוא מומלץ לא רק לקורא הממוצע אלא גם לקובעי המדיניות, אשר אמורים להחליט לגבי מקומם של שירותים טלפוניים במערך ההתערבות, ובהתאם איושם, הכשרתם, ותקצובם.
הפרק השמיני, של נעמי באום, עוסק אמנם בנושא שרחוק יותר מתחום המומחיות שלי – בנית חוסן נפשי בגני ילדים, אך הוא כתוב יפה ועוסק בנושא חשוב. העבודה המתוארת בפרק זה מסתמכת במידה רבה על עבודתם של להד ואיילון (עמ. 218), אשר מומלצת אף היא בהקשר זה.
הפרק התשיעי, של רוני ברגר וורדה אושפיז, עוסק ברמה המערכתית של התערבות במשבר אשר, כפי שציינתי לעיל, מקובלת כחשובה, אך תופשת פחות מדי תשומת לב של העוסקים בטיפול, שרגילים לחדר הטיפולים הסטרילי; ומנגד, יש סיכון לעיסוק רב מדי בקהילה ובמערכת, על חשבון ההתמקדות בטיפול עצמו (כפי שהצעתי לגבי פרק שש לעיל). אך ההתרשמות היא שמחברי פרק זה מחוברים היטב לשתי המערכות הללו, הארגוניות והטיפוליות, ודומה שפעילות נט"ל, כולל זו המוצגת בפרק זה, מדגימה יפה את הנחיצות והתועלת שביכולת לחבר ולתפעל את שתי המערכות, הארגונית-חברתית-קהילתית, מחד, והטיפולית, מאידך. ואמנם, פרק זה מראה כי גלגל הטיפול במשבר לא הומצא בימינו, ומצטט לא רק את קפלן אלא גם את סלמון (משנת 1919!). מצאה חן בעיני גישתם של מחברים אלה הכותבים (עמ. 255) "אם כי אין בידינו נתונים אובייקטיביים על יעילותה של ההתערבות, אנו סבורים כי היא תרמה בצורה משמעותית למתן סיוע נפשי לאוכלוסיות לפתח הפרעות פוסט-טראומטיות" וגו'. עבור הקלינאי יש צורך ללמוד מנסיונם של אחרים, גם אם אינו נתמך במחקר מדעי מבוקר כדבעי.
הפרק העשירי, כתוב על-ידי מרים שפירא וחגי דפנה, עוסק בהפעלת מתנדבים בישובים תחת איום טרור, ומדגיש את מושג ה'חוסן', וכן את הנושא של הפעלת מתנדבים (בדומה לער"ן) נראה לי שקשה להגזים בחשיבות של הפעלת מתנדבים במסגרת של טיפול אקוטי בנפגעי טרור בהקשר קהילתי.
גם הפרק האחד-עשר, בכתיבתם של מולי להד ואורי בן נשר, עוסק בהתמודדות הקהילתית, ומביא מנסיונם העשיר של השניים, שיש להם זכויות רבות בנושא. בהמשך להדגשה שכבר הובאה לעיל כי רוב האוכלוסיה בסופו של דבר מגיבה בצורה לא פתולוגית לארועי הטרור כותבים השניים (עמ. 272) כי "עולה החשש כי מומחים ממקצועות בריאות הנפש מהלכים אימים על מקבלי ההחלטות, שעה שהם מפריזים בראיונותיהם בתקשורת על השלכות של תגובות מצוקה לאחר חשיפה לארוע קשה והצגתן כתופעה הפוגעת בהמונים", ואם אפשר להוסיף – גם ההשלכות של ראיונות אלה על הציבור הרחב. מאז סטר גנרל פאטון לחייל טראומטי מתוך השכנוע שהוא 'ארטיסט', התהפך הגלגל, וכיום בעקבות פיגוע מגיעים בבית החולים הרבה 'נפגעי חרדה'. כלומר, מרוב רגישות (מוצדקת) לנושא, אנחנו הולכים נגד התורה ועושים פתולוגיזציה של תגובות שהן ביסודן נורמליות! ואמנם, בלייך וחבריו ממליצים בפירוש (עמ. 373) "להימנע מפינוי של נפגעי דחק וחרדה בבתי חולים, ולהיערך לטיפול בהם במסגרת הקהילה". להד ובן-נשר כותבים (עמ. 281) ש"אף על פי שבעקבות אסון הרוב המכריע של האוכלוסיה מתפקד היטב בכל הנוגע להתמודדות עם אובדן, אבל, אסון והרס, רוב הספרות המקצועית מתמקדת עדיין בתמונה הקלינית הקשורה ביחידים ולא בקהילה". בדומה, המחברים גם מציגים ביקורת ראויה על 'גישת המניעה', ומציגים את עמדתם ביחס לגורמי חוסן וגורמי סיכון. כמקובל אצל מולי להד הטקסט בפרק זה כתוב בצורה בהירה, תוך שילוב של תיאוריה ופרקטיקה, הצגת מודלים נהירים ואסמכתאות רבות גם מהספרות הכתובה עברית.
פרקים 12 ו-13 עוסקים בטיפול עצמו, ומתוכם אני חש ראוי יותר לדון בפרק 13 (בלייך, קוץ, קליין, רובינשטיין ושרייבר) שדן בטיפול במבוגרים, ומצאתי אותו מעניין, רלבנטי, ומועיל. יחד עם זאת, גישתו היא במידה רבה קוגניטיבית-התנהגותית, ובמידה מסוימת על חשבון היכולת לקחת בחשבון ולהשתמש בהתערבויות בעלות אופי פסיכודינמי, כמו אבריאקציה של רגשות נלווים כגון אשמה, כעס, בושה, פגיעה וכדומה, עיבוד אבל, פירוש, מתן משמעות וכיו"ב. גם פרק 12 (רחמים, גילבוע-שכטמן, בן-משה, פת-הורנציק, גליל-ויסטוב, בן הרוש ואפטר) מוצא לנכון להמליץ על טיפול קוגניטיבי התנהגותי, ש"הוא היעיל ביותר לגבי טראומה מינית" (עמ. 321), המלצה שהחד-משמעיות שלה מעוררת בי ספק כלשהוא. בלייך וחבריו מציגים את הסיווג ל'תגובת דחק חריפה', שהיא נורמלית, ול'הפרעת דחק חריפה', שכבר גולשת לתחום הפתולוגיה, ואשר מהלך לא מיטבי שלה עלול להוביל להתפתחותה של תסמונת דחק בתר חבלתית, שהיא באופיה עשויה להיות כרונית. לכל אחד מהשלבים הללו יש המלצות טיפוליות, המלצות אשר נראות לי מתאימות ושימושיות. המלצות אלו כוללות גם טיפול קבוצתי, נושא שכמדומה הוזנח מעט בספר (למעט בפרק זה). יחד עם זאת התקשיתי להבין מדוע ההתערבויות המומלצות בשלב השני (הפרעת הדחק), הינן בעלות אופי קוגניטיבי-התנהגותי וביולוגי (EMDR, CBT, היפנוזה, חשיפה, תרופות), והן שונות מההתערבויות בשלב הראשון (תגובת הדחק) שכוללות קשר, התמצאות, מילוי צרכים, אספקת מידע, נירמול, ונטילציה, הגדרה מחדש ומציאת משמעות, ציפיות חיוביות, הפעלה, גיוס משאבי תמיכה, ורגרסיה מבוקרת, וכולן אינן כוללות התערבויות בעלות אופי יותר דינמי ורגשי, כגון: עיבוד החוויה הטראומטית באמצעות סיפורה החוזר ונשנה, תוך הוספת פרטים, הקשר, ואפקט, בזמן הארוע ובזמן הסיפור; אפשרות לקתרזיס של החוויה; לאקספלורציה של רגשות שמתלווים לטראומה (חרדה, בושה, כעס, אשמה, פגיעה וכדומה); עיבוד של טראומות מהעבר שעולות מחדש בגלל הטראומה הנוכחית, ו/או משפיעות עליה; הבניית הסיפור; נתינת משמעות וערך; הקנית עמדה חיובית ואופטימיות להמשך; התמודדות עם הגנות שעולות, במיוחד המנעותיות; ועזרה בקשיים בהווה, כולל ביחסים בין-אישיים. קרוב לודאי שמדובר בהעדפות אישיות ובסגנון טיפולי יותר מאשר ב-STATE OF THE ART מחקרי. שאר הפרק דן בפירוט באספקטים ארגוניים של ההערכות לעזרה במצבי דחק המוניים.לפרק זה גם רשימת ספרות מרשימה, המעידה על הידע העצום שמחברים אלה צברו בתחום התמחותם.
פרק 14 נכתב על-ידי עופרה איילון, חוקרת ותיקה וידועה בתחום, ועוסק במטפלים ובמודל ה'מניפה' שפיתחה, אשר בו מספר קטן של מטפלים מנחיל את שיטות העבודה למספר גדול יותר של מטפלים, שבאים מתוך הקהילה.
הפרק החמש-עשרה, מפרי עטם של מאיה פלד-אברהם, יעל בסן יצחק, אלי זומר, ואלי בוכבינדר, עוסק בתפקוד עובדים סוציאלים בהתערבות מוקדמת לאחר פיגוע טרור.
פרק 16 מאת מיכל שמאי מציג גישה קונסטרוקטיביסטית-חברתית, שלפיה "הדרך שבה בני אדם מבינים את העולם וחווים אותו נובעת מארועים של תקשורת ושפה הנוצרים על ידי קשרים ואינטראקציות עם האחר" (עמ. 451). בפרק זה נידון גם הנושא הרגיש ואשר לאחרונה שנוי במחלוקת, של הדיבוב. אין לי אלא להסכים לקביעה ש"בעבודה על החוסן והחוזק אסור להתעלם מהכאב ומהפגיעה. ההקשבה לכאב ולפגיעה, לתסכול ולחוסר האונים, הופכת את המקשיב לעד. ידוע שיש למתן עדות מפורטת, שהמקשיב לה אינו שופט אלא סקרן להבין, להכיר, ולדעת את הפרטים – אלמנט מרפא ומחזק" (עמ. 459).
כאמור השער הרביעי של השער מכיל פרקים אשר שונים באופיים משאר פרקיו, גם במובן הזה שאינם עוסקים ישירות בטיפול. הפרק של אסא כשר מעניין ולטעמי אף פרובוקטיבי (אינני בטוח שלכך התכוון), אך שווה סקירה נפרדת. פרק 18 של תמר ליבס וזוהר קמפף עוסק ביצוג הטלויזיוני של הטרור, פרק זה שנכתב על-ידי חוקרות מתחום התקשורת מספק לאנשי הנפש תובנות מעניינות. הוא מזכיר לנו שבימינו הטראומה אינה חלה רק על מי שנפגע ממנה ישירות, אלא גם על אלו שעדים לו, אפילו מרחוק. הטלויזיה, איפוא, מעבירה את הטראומה ומרחיבה את ציבור קרבנותיה – אך היא גם מספקת דרכים להתמודדות, עיבוד באמצעות רפלקסיה, פרגמנטציה של הארועים, התקתם, הקהייתם ודיכויים. היכולת של צופי הטלויזיה לחוש אמפתיה (סלקטיבית) נעוצה, כך הן מציעות, בהפניית תשומת הלב לסבל המיידי ולא להקשרים הרחבים שמתוכם הוא צמח. ולבסוף, פרק 19 – האחרון – מאת מרב מרמורשטיין, הוא שוב בעל אופי פילוסופי, מעניין ומעורר מחשבה, אבל נראה קשור אך באופן רופף לשאר חלקי הספר.
קשה לי לומר שספר זה הוא 'MUST' עבור הקורא, וגם לא בדיוק מדריך או טקסטבוק. מצד שני, זה ספר ששפתו העברית עושה אותו נגיש לציבור הרבה יותר רחב מאלה שמתעדכנים בספרות המחקרית מחו"ל. המטפל בטראומה אינו רק צרכן של מדריך מתאים, אלא זה שמרחיב את הפרספקטיבה שלו לתחומים משיקים, מבין תיאוריות, מתעדכן במחקר, וספר זה בהחלט ממלא פונקציות אלה. תעודת כבוד היא לקהיליה המחקרית והקלינית בישראל שיכולה להפיק ספר עדכני, רחב ומעמיק, אשר מבוסס כולו על מחקר שנעשה ונסיון שנצבר בארץ. והלואי שלא נצטרך אותם יותר.